בא לי להקיא.

בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה הייתה לפני שש שנים מדובר בהצהרה
די מהפכנית.

בא לי להקיא.

על מי אני עובד. לא הקאתי כבר שלושה ימים, עשרה שבועות, ושש
שנים. אני סופר את זה יום יום, כמו נרקומן בגמילה. אולי זה
באמת מה שעברתי בדירה של רחלי. שלושה ימים בלי טלויזיה, רדיו
טלפון, בלי שניה אחת של לבד. לפחות כשהלכתי לשירותים הייתי
לבד, אבל הייתי צריך להקריא לה את הספר "תולדות הציונות" תוך
כדי. כך שגם הבגרות שלי בהיסטוריה היתה טובה.

בא לי להקיא.

זה היה נוראי. מצד אחד התשוקה למזון, לפחממות, למשהו שימלא את
החור הזה שמאיה פערה בי כמה זמן לפני. הכאב הזה בבטן שאחרי,
וההקלה שאחרי מעשה. את ההקלה רחלי לא העניקה לי. היה קטע
שחשבתי שהיא השטן, למרות שהיא מלאך אמיתי, בלי תוספות.

בא לי להקיא.

אחרי מאיה, עשיתי שטויות, כבר לא היה אכפת לי איך יראו החיים
שלי, בסביבה שלי היה קשה ליפול לסמים אז נפלתי לדברים אחרים.
רחלי אמרה לי שאם היא הייתה אני היא הייתה חושבת ברצינות
להתאבד.
לא יכולתי לחשוב על זה בכלל אז הרגתי את עצמי לאט. זה התחיל
בשבת אחת כשהרגשתי מלא מידי בשביל ללכת עם אבא שלי למה שהוא
קורא "הליכת נפש" הליכה שהיא גם שיחה, גם מוסר וגם עצה.
אה, זה גם שורף קלוריות.

בא לי להקיא.

זה היה נורא קל בהתחלה. טיפה דמיון, אצבע אחת מגרדת את החך
העליון שלי ויכולתי לומר שלום ולא להתראות לארוחת שבת. שטפתי
את הפנים וצחצחתי חזק את השיניים, הוספתי גם נוזל לשטיפת פה
שלא יהיה ריח או משהו. אהבתי ניקיון. אבא שלי לא חשד, למרות
שהוא התפלא איך ממצב של נמנום וכבדות של אחרי האוכל עברתי
לערנות עם טיפה חולשה.

בא לי להקיא.

אני זוכר, שרציתי מאוד לומר לו מה מעיק עלי, למה קשה לי. אבל
לא יכולתי. פחדתי שהוא ירגיש שהקאתי לפני, ואז יתחילו השאלות.
אז רק הקשבתי. החוכמה שאבא שלי צבר בחייו, מה שלמד באוניברסיטה
של החיים, יכול למלא ספריה שלמה. הוא סיפר לי את המשל על שני
הצפרדעים שנפלו לכד שמנת, האחת מרוב פחד התאבנה וטבעה, השניה
לא ויתרה, בעטה חזק ברגליים עד שהשמנת התחבצה לחמאה ואז טיפסה
על השמנת ויצאה מהכד. חשבתי שהוא סיפר את זה בגלל שכמה חודשים
לפני הוא נתייתם מאימו, הסבתא שלי.
אומרים שההורים תמיד יודעים, הכל.

בא לי להקיא

אני חושב שרק שנה אחר-כך כתבתי לה שיר. אבא שלי ראה אותו ושאל
אותי על מי הוא. הייתי די נבוך אבל הוא רק עודד את הכתיבה שלי.
אז סיפרתי לו. כמעט הכל. הוא חיבק אותי ושאל אותי אם אני רוצה
ללכת לבית העלמין בחיפה. אמרתי לו שלא. הוא חיבק אותי, קרא
לאמא וביחד נתנו לי חיבוק משותף שכאילו תאמו מראש לרגעים כאלו.
אבל לא סיפרתי להם הכל.

בא לי להקיא.

אני לא חושב שמישהו מהחברים שלי חשד, אולי רחלי. ההורים שלי לא
שמו לב שאני מוציא כסף בעיקר על פחמימות מורכבות. בורקסים,
פיתות, מלאווח, פיצה. הייתי אוכל עד תחושת הבטן הקשה, ואז
הייתי הולך לשירותים. עם הזמן זה הפך להיות קשה יותר. קראתי
באיזה גיליון של "מעריב לנוער" על התופעה. מילים כמו: BMI,
טבלאות משקל, בולמיה, ואנורקסיה רצו לי מול העיניים, שום דבר
לא נכנס לראש, הדבר היחידי שזכרתי זה סיפור של אחת הבנות,
שהייתה מתעמלת אתלטית, שהפכה לבולמית בעקבות הכניסה שלה לנבחרת
האולימפית. היא כתבה שהיא הייתה שותה הרבה מים ואז כבר היה קל
יותר.

בא לי להקיא.

מדהים כמה שזה קל. חמש אולי עשר כוסות מים, שתי אצבעות והכל
היה זורם. גם הרגשתי טוב יותר אחר כך. חשבתי לעצמי "איזה מזל
שאלוקים זרק לי את הכתבה הזו לידיים" ככה למדתי לעשות את זה
בלי הרבה כאב ופציעה של הלוע.

בא לי להקיא.

בגיל 17 הייתי נואש, מלחמה קטנה עם שירה השאירה אותי עם טעם
כזה, בפה. הלכתי לרחלי ושתינו. לי לא היה מושג מה רף האלכוהול
שלי אבל אז הוא היה נמוך מאוד. הרגשתי מין חום בפנים. היא שמה
מוזיקה והזמינה אותי לרקוד איתה. קמתי מהספה שהייתה בדירה שלה
ונפלתי שניה אחר כך. היא הרימה אותי בשתי ידיים, הסתכלתי עליה,
היא נראתה כל כך יפה מבעד לאלכוהול, הזזתי את הראש הצידה
והקאתי את הנשמה.

בא לי להקיא.

היא, במקום להגעל ולזוז הצידה הביא מגבת ומקצועיות של מתנדבת
מד"א, נקתה לי את זויות השפתיים. אחר כך היא לקחה אותי
לשירותימקלחת שלה. ישבתי על האסלה עם הראש על הכיור, הקאתי עוד
קצת, אבל במקום להרגיש טוב יותר הרגשתי רע. כאב, ריקנות, שרפה
פנימית. צעקתי לה שקר לי, והיא שטפה לי את הפנים במים חמים היא
העבירה את האצבעות שלה בשיער שלי ואמרה שהיא מעדיפה אותי עם
תספורת כמו-צבאית.
מוזר. היא לא שאלה שום דבר, פשוט התחלתי לדבר. סיפרתי לה על
הכל. לא החסרתי מילה. התחלתי מהמוות של סבא שלי, וסיימתי בזה
של מאיה. "את מבינה, את אמרת לי שהיית מתאבדת אם זה היה קורה
לך, אני התאבדתי, זה פשוט לוקח זמן". היא נתנה לי נשיקה על
הראש וכבתה את האור.

בא לי להקיא.

כשקמתי בבוקר, הייתי ערום מתחת לשמיכת פיקה על מזרון בחדר
השינה שלה. הייתי נקי, יכולתי להריח את השמפו בשיער שלי.
היא ישנה על מיטה גבוהה, לידי. הסתכלתי על השעון דובון שקניתי
לה ליומולדת 15, השעה הייתה חמש בבוקר. ניסיתי להמשיך לישון.
כשקמתי כבר היה עשר, ורחלי עמדה לידי עם שתי טוסטים. היא אמרה
לי: אם אנחנו הולכים לעשות את זה, אז לפחות כמו שצריך". לא היה
לי מושג על מה היא מדברת. "אתה לא זוכר את אתמול? מה אתה כן
זוכר?". שתיקה. אמרתי לה  שלא הרבה, היא אמרה לי שבקשתי עזרה.
לא זכרתי הרבה אבל הבנתי שמרצע יצא מהשק ושהסוד שלי נתגלה.

בא לי להקיא.

"אז מה עכשיו? " שאלתי.
"עכשיו ארוחת בוקר". היא ענתה ודחפה לי טוסט לידיים. רציתי
עוד, עוד לפני שאכלתי, היא לא ענתה לי, והוציאה חומר מהלימודים
שלה באוניברסיטה הפתוחה. פסיכולוגיה, הפרעות אכילה, מושגים
שקראתי  לפני כן ב"מעריב לנוער" צפו מול העינים שלי. היא
התעקשה שאקרא את הכל. "ואל תשכח את הקטע האחרון -טיפול" קראתי.
הכל היה זר לי, מהחברה שהגעתי טיפול פסיכולוגי לא רק שלא מקובל
אלא ממש טאבו.

בא לי להקיא.

"כמה זמן אתה כבר ככה?" לא אהבתי את הטון שלה, אבל לא יכולתי
לעשות הרבה בקשר לזה.
מה היה שם? אני לא רוצה לכתוב, שלושה ימים של מלחמה פנימית,
קשה יותר מכל מלחמה אחרת שעברתי. לקח לי זמן להשלים עם העובדה
שעם הזמן הקאתי את עצמי למוות. מלחמה.
ביום שלישי, הגיע המורה של רחלי. פרופסור לפסיכולוגיה שישב
איתי שלוש שעות בלי לראות שקל, עוד מלחמה עם עצמי, לדעת לקבל
עזרה מאחרים. אני לא יכול להגיד שיצאתי משם בריא. אבל יצאתי
אחר. חזק יותר.

בא לי להקיא.

השיחה עם ההורים היתה לא קלה, עוד מלחמה. אם הייתי בסרט
הוליוודי סביר להניח שזה היה נראה כמו סצינה של יציאה מהארון.
ההורים שלי קבלו את זה די טוב, הסכמנו לעבוד על זה ביחד. אחרי
שלושה חודשים במחלקה להפרעות אכילה של "תל השומר" יצאתי  אחר.
חדש. אפילו כשרצתי בטירונות כמו משוגע וצועק "מחלקה שלוש!
מחלקה שלוש!" הבחילה היתה גואה אבל הכל נשאר בפנים. קורס
מכ"ים, מבד"קים שלא עברתי, קו-אימון-קו וג'נין. הייתי חזק.
עברתי את הצבא. לא קצין כמו שסבתא עליה השלום רצתה, אבל
סיימתי. הרגשתי טוב, הכי חזק שיש.

בא לי להקיא.

עכשיו אני בדירה התלאביבית של אח שלי, לבד. שוב. רחלי כבר
סיימה את התואר שלה, אורלי התחתנה, רועי גם. אני אוחז ביד את
המכתב של לביאה, המכתב האחרון. למה קראתי אותו?  היא לא רוצה
לראות אותי יותר, אחרי הכל, אחרי האהבה שלנו, אחרי הביחד, אחרי
הפרידה.
בראש שלי מתנגנת גרסה משלי ל"סופר הירוס":

כבר אין לי כוח
להלחם,
נגמרה התחמושת
של אהבה,
רימונים של אור
כבר אין לי רצון ל
א ו ש ר

סוללת טילים
של אהבה,
אפוד אמון
מחורר מזמן,
ומה נשאר?
...

המכתב ביד שלי, הפנויה. הסלולרי כבוי, שלא יהיו הפרעות, חמש
כוסות של מים מנרלים כבר שתיתי. יש עוד אחת מולי. אח שלי היה
אומר שזה בזבוז, אבל אני לא רוצה לקחת סיכון עם המים של
תל-אביב.

אני מול האסלה. היד שלי מול העינים, שתי אצבעות זקורות, אולי
אני אצטרך שלישית אולי רק אחת, אחרי כל כך הרבה זמן. אני מסתכל
באסלה, מנסה לראות את הבבואה שלי במים. נזכרתי בסיפור על
החבר'ה מאיזה קיבוץ שהעלו בסיאנס את בן גוריון, הרוח שלו קיללה
אותם ואחד מהם הלך לשירותים, ראה את הראש שלו והתפגר. אני מביט
שוב, אולי בן גוריון עדין פה.

אני מניח את הכוס בצד.
היד עם המכתב תומכת בראש שלי, המצח נשען עליה.
אני עוצם את העינים.
שתי אצבעות נוגעות לי בשפתיים ועולות למצח. הן משתהות על
הנקודה שבין העינים מעל האף.
האצבעות שלי? אני בטוח? כרית האצבע רכה יותר. ריח לא מוכר.

לא הייתי צריך לדבר, יכולתי רק לחשוב. שמעתי קול אחד, קטן, קול
שלא שמעתי שש שנים. קול שאמר את השם שלי. זה הספיק.

פקחתי את העינים מצפה לראות אותה. היא לא היתה שם אבל מה יש לי
ביד?

מכתב. מכתב ושתי אצבעות, שתי אצבעות יד ימין שלי. אני אוחז בהם
כל כך חזק עד שהם לבנות. אני מביט שוב ומבין מה אני צריך
לעשות.

אני קורע את המכתב לשניים ואז לעוד שניים. זורק לאסלה ומוריד
את המים.מוריד את הקרש.

ניגש לכיור. אני אפילו לא מסתכל בראי. היד שלי מוצאת לבד מברשת
שיניים ומשחה. אני מצחצח בכזו עוצמה שהיתה יכולה להפיל סתימות,
אם היו לי. מים שוטפים את הכל. ואני מרשה לעצמי לחייך ולהסתכל
בראי. "תודה אני לוחש לבבואה שלי, שבעיני מייצגת משהו רחוק
יותר.

מישהו דופק בדלת, אני יוצא מהשירותים ופותח אותה. השותפה של אח
שלי שם, "הכל בסדר?" היא שואלת, "לרגע נראית שונה, אחר, רבת עם
מישהו?"
אני אומר לה שהכל בסדר. "הכל יהיה הרבה יותר טוב עכשיו. מה
איתך?"
היא מביטה בעינים גדולות ועצובות.
"מה הפעם? עוד פעם היא?"
היא מהנהנת ונופלת לידיים שלי. גם לה יש מלחמה פנימית.

"אל תרגישי ככה, רוצה לשמוע סיפור? פעם היו שתי צפרדעים..."