נכנסתי לחדר שבאולם הגדול, והם היו שם, שניהם.
מתכרבלים אחד בשניה כמו שני ילדים קטנים...
הקטע המצחיק הוא שהם ידעו שאני צריכה לבוא!
הוא הסתכל עליי וחייך, מעניין מה עבר לו בראש באותו רגע...
"כבר התגברתי עלייך, עברתי הלאה, כמו שאת בטח רואה"
"תוריד את החיוך המזדיין מהפנים" רציתי לצרוח, אבל הפכתי
לאילמת.
הוא קם ויצא, ככה, בלי לומר שום מילה.
שברתי את השקט המטורף שהיה בחדר כשטרקתי אחריו את הדלת.
היא הסתכלה עליי במבט הקבוע שלה, כאילו שהכל כשורה, למרות
שידעה היטב ששום דבר כבר לא היה כשורה מבחינתי.
"עכשיו אני הולכת להגיד משהו מטופש ולא קשור שישבור את הקרח,
ושיגרום לעצבים שלך להתעצם, אבל למי אכפת? זה עושה לי טוב,
מעצם היותי אישה" היא חשבה. מאיפה אני יודעת? אני פשוט יודעת,
אז בלי שאלות מיותרות.
אני עושה את זה, לא אכפת לי מה יהיה, הפעם אני עושה את זה...
התקרבתי אליה בביטחון שלא חשתי כבר המון זמן. היא בטח חשבה
שאני הולכת להתיישב ולדבר איתה על ענייני בנות, אישה טיפשה.
היא מסוג הבחורות שאני מסתכלת עליהן לפעמים וחושבת לעצמי "זו
אישה למטבח, פשוט כך, שתעשה כלים, שתשטוף את הבית, אישה".
כשהייתי כבר ממש קרובה עצרתי לרגע,  היא לקחה את היד שלי וחבקה
אותה אליה, סימבול לחיבה, כנראה. למי אכפת...?
היא הביטה בי בתמיהה וניסתה לבחון את הלך הדברים. היא כנראה
ראתה את הזעם על הפנים שלי,
והרפתה ממני.
היא נזרקה על המיטה בקלילות.
"את בסדר?"
היא ידעה שלא, זו שאלה שנשאלת כשידוע בוודאות ששום דבר לא
בסדר. שאלה רטורית כזו... שואלים אותה תמיד כדי לדובב את הצד
השני, או סתם כדי להנות מהתשובה הברורה שלא נאמרת אבל ידועה,
יש אנשים שזה פשוט נותן להם סוג של...
סיפוק.
אבל אני לא השארתי לה הרבה זמן להתחבטויות, תוך פחות משניה היד
שלי הייתה אחוזה  בתוקפנות בצוואר הנשי מעורר הרחמים שלה. היא
נבהלה באותו הרגע שתקפתי אותה, אבל הבהלה התחלפה מהר מאוד במבט
מפוחד בתוך גוף של כוסית, רועד מתוך החנק שהלך והתעצם.
הרמתי אותה, והצמדתי אותה בעוצמה לארון שהיה מימין למיטה.
יכולתי לשמוע את החבטה של ראשה על ארון העץ, אבל משום מה,
הרחמים שלי לא יתעוררו הפעם. הם ישנו שינה עמוקה, ואני בביטחון
עצמי יכולתי בקלות דעת להנות מהעיניין.
המבט שלי היה מרוכז בה, כמו עוף דורס בזמן הציד, נחוש וממוקד,
מזהה את הקורבן, ומסתער עליו ללא מעצורים.
הייתי ארסית, מסוכנת כמו שלא הייתי אף פעם.
היא הלכה והאדימה, וניסתה עם ידיה הקטנות להסיר את ידי
מצווארה, אבל לא היה לה כל סיכוי.
העיניים שלה הפכו אדומות, והתמלאו דמעות, אני חושבת שמתוך הפחד
(אולי זה תהליך פזיולוגי שקורה בזמן חנק, אין לי מושג...).
היה נדמה שהיא מנסה לומר משהו, אז הרפתי מעט, אפשרתי לה לומר
את מה שרצתה (אני תמיד הייתי בעד חופש ביטוי).
התרחקתי אחורנית בזמן שהיד שלי עדיין על צווארה, אוחזת
בביטחון, אבל לא חונקת. היא נשמה לרווחה נשימה אחת או שהגניבה
אפילו שתיים, אז מיהרתי להזכיר לה את המעמד, הידקתי את ידי שוב
סביב צווארה. "מה רצית להגיד?"
"מה... מה את עושה?!"
חתיכת מטומטמת! הייתי צריכה להרפות ולתת אספקת חמצן למוח הקטן
שלך אחרי כל המאמץ למנוע את זה רק כדי לשמוע אותך שואלת אותי
מה אני עושה?!?! הרי זה ברור- חונקת אותך למוות כמובן! בהוד
ובהדר.
"אל תעשי את זה, את תצטערי"
כן, אני אצטער מתישהו, אני בטוחה, אבל הדחף הרגעי אמר לי לעשות
את זה, ואני... אני בחורה כזו שזורמת עם הרגע, אז החלטתי ללכת
עם הדפוס שלי, ובלי לתת על זה עוד את הדעת חזרתי לחנוק אותה.
רק שהפעם הייתי אגרסיבית יותר, ואסרטיבית יותר, נחושה בדעתי
לגמול לה על כל האושר שהסבה לי, אושר עילאי, מזוכיזם שלא
נגמר.
הוספתי את היד השניה על צווארה, להקל על הימנית המסכנה, תמיד
היא זו שעושה את כל העבודה! וכך, עם שתי ידיים מגושמות על
צוואר קטן וחסר אונים המשכתי במלאכה.
היה בי כעס עצום והרבה שנאה, כל כך הרבה עד שרגשות האשם שלי
כבר הסמיקו מרוב בושה ולא הוציאו הגה או חצי.
אולי הוצאתי על המסכנה אגרסיות שעצרתי במצבים אחרים, על אנשים
אחרים, אבל מכורח הנסיבות, פשוט יכולתי להרשות לעצמי, מבלי
שהמצפון ינדנד מהצד, כמו שהוא תמיד עושה.
היא התחילה להחוויר עד שנעשתה ממש לבנה, וככה, בזמן שהיא גוססת
למולי כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה שיפה לה לבן, לבן של
חנק, או סתם לבן של פודרה, מחמיא לה מאוד.
היא התרוממה קצת באוויר, חשבתי שזה בזכותי, שאני חזקה! הרגשתי
את העוצמה בידיים ויכולתי ממש לחוש איך האגו טופח לי מאחור,
אבל הסתבר לי מיד שהיא נעמדה על קצות האצבעות, מתוך ניסיון
לחמוק אחורנית אני מניחה.
זה הרתיח אותי עוד יותר, אז ניסיתי להוכיח לעצמי וגם לפתטית
שאני כן מסוגלת. ובאמת, עם עזרתו של הארון שתמך מאחור, הרמתי
אותה עד שקצות אצבעותיה כבר לא נגעו ברצפה. עכשיו עיניה כבר
התגלגלו למעלה, והיא ניסתה להלחם בכוח ולהדוף את המשוגעת
מעליה.
עצמתי את עיניי, ונמלאתי בסיפוק, הרגשה אדירה ונעימה, דגדוג של
פחד מהול באושר שקשה לי לתאר.
זה נמשך כמה שניות טובות שהיה שווה לחכות להן ולאגור עבורן את
כל הכעס...
ואז לפתע לא הרגשתי עוד התנגדות מצידה, היא פשוט הרפתה, והפכה
גם ליותר כבדה, חתיכת חוצפנית! עכשיו הייתי צריכה להפעיל יותר
כוח כדי שתישאר עומדת.
העיניים שלה היו פתוחות למחצה, והידיים שמשכו בידיי בניסיון
להסיר אותן מצווארה הרפו ונפלו מטה, כוח המשיכה עשה את שלו על
הגוף הדומם.
הרפתי ממנה.
היא נזרקה על הרצפה בכבדות.
"את בסדר?"
סיפוק.