רוני נוסעת לחו"ל. היא עוברת לגור שם. ההורים שלה נוסעים
לשליחות והם רוצים לעבור לשם לצמיתות.
רוני היא החברה הכי טובה שלי בעולם, כבר מכיתה א'. עשר שנים.
אני בחיים לא אבין את ההורים שלה. איך אפשר לקטוע ילד מכל מה
שהוא מכיר? וזה לא שהיא ילדה, היא כבר בת 17 וחצי! ראבאק, היא
נולדה כאן! זה המקום היחיד שהיא מכירה! הדבר שהיא הכי אוהבת!
אין לנו ארץ אחרת!
אבל ההורים של רוני אומרים שעדיף להם לחיות בניו יורק. ששם אין
פיגועים כל יום שני וחמישי וששם הם יוכלו לישון בלילה ולא למות
מרוב דאגות איפה רוני. כאילו שלניו יורקים אין בעיות משלהם.
לאנשים כאלה אני קוראת אנשים אטומים. כאילו, מה, תעברו לניו
יורק והכל יהיה יותר טוב? ומה עם המשפחה? ומה עם רוני? מה עם
מה שהיא מכירה? מה עם הלימודים? החברים? הצבא? הכל בעצם??
כל מה שהיא מכירה פה! אפילו החבר שלה שהם פשוט מטורפים אחד על
השני, הוא גם פה!! והוא בצבא! איך הוא יעבור איתכם? זה הרי מה
שהוא רוצה. הוא בכלל לא מוכן לחשוב על האפשרות שהם יפרדו.
אתם דופקים גם לו את החיים. למה אתם חושבים רק על עצמכם??
וגם אותי אתם דופקים. חבל על הזמן, כמה שאתם דופקים אותי.
רוני היא החברה הכי טובה שלי. הכי טובה בעולם, אף אחד פשוט לא
יוכל להבין איזה חברות עמוקה יש בינינו! אף אחד בחיים לא יבין
את רוני כמו שאני מבינה אותה ואף אחד לא יבין אותי כמו שרוני
מבינה אותי!
הכל היא יודעת עלי, אפילו יותר ממה שההורים שלי יודעים עלי.
אני גדלתי איתה, הכל עברתי איתה, מכיתה א'! עשר שנים! עשר שנים
שלמות שכל יום היינו ביחד! היא גרה אצלי, אני גרה אצלכם, אנחנו
כמו משפחה. ואתם חברים של ההורים שלי.
אתם אנשים מבוגרים. למה אתם, שהכי אמורים להבין, לא מבינים?
למה לא תחכו 5 שנים? שרוני תשתחרר מהצבא, ותתפוס את המקום שלה,
למה? אולי היא רוצה לחיות פה? אולי יהיה לה שם רע?
רק אני יודעת כמה היא באמת לא רוצה לעזוב פה! רק אני יודעת כמה
היא בוכה כבר חודש שלם, ורק אני יודעת כמה שהיא נקרעת!
אז למה? למה אתם עושים לה את זה? זאת הבת שלכם!
אני יודעת שאני לא יכולה להשפיע על הדיעה שלכם, ולמרות שכבר
החלטתם תמיד אפשר לחזור בכם. אתם נחושים לעבור, אבל תחשבו גם
על הצרכים של הבת שלכם, לא רק על הצרכים שלכם.
חשבתם על זה ופתאום ראיתם הזדמנות פז שחייבים לנצל. אבל שכחתם
שהתלות היא לא רק בכם, שכחתם את הבת שלכם.
אני כולי תקווה שתבינו שאתם הולכים לעשות טעות אם תעברו עכשיו,
כי יכול להיות שתבינו שכבר יהיה מאוחר מדי. תחשבו על זה, תחשבו
על רוני.




ולך רוני,
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך. אני לא יודעת מאיפה להתחיל
אפילו. אני אוהבת אותך, את אחותי בדם, אני הכי קשורה אליך
שיש..
לא משנה מה, את תהיי חייבת לזכור, שאני תמיד פה...
הילדות שלנו נבנתה ביחד, עברנו כל כך הרבה ביחד, אין בכלל
מילים לתאר כמה עברנו, כל יום שהיינו ביחד זה ספר לכשעצמו.
אני נורא אוהבת אותך, כל כך כואב לי שלוקחים ממני את האחות
שלי, בדיוק כמו שאמרת לי אתמול כשבכית, שהלכנו למקום "שלנו",
ובכינו, את כעסת על ההורים שלך ואמרת שהם לוקחים ממך את אחותך
ואת ערני שהוא אהבת חייך, ואני כל כך מבינה אותך יפיופה.
יש לנו כל כך הרבה זכרונות משותפים.
מי היה איתי בכל פעם שהייתי בדיכי? מי תמיד עודד אותי?
מי היה איתך? מי תמיד עודד אותך? מי היה שם כשאני ותומר
נפרדנו? ומי, מי היה שם כשחזרנו??
מה יהיה עם הרביעיה שלנו?? היה לנו כל כך מושלם ביחד, את וערני
ואני ותומריקו שלי.
ואת כל הרגעים היפים שלנו ....
ומה יהיה ברונדו?? אני יודעת שיהיה חסר לי חצי...
ובמסיבת סיום.. אני אדע שחסרה שם מישהי בקהל שאף אחד לא יוכל
למלא את החלל שלה.
ובטירונות.. כשתומר והמשפחה ילוו אותי, איפה את תהיי??
רוני, אני בחיים לא אשכח את כל מה שהיה לנו ביחד!

אני מקווה שכשתגיעי לשם יהיה לך טוב, אבל אני יותר מקווה
שכשתגיעי לגיל המתאים להחליט איפה תרצי לקיים את פרק ב' של
חייך, תחליטי שאין לך ארץ אחרת. אבל לא משנה מה תחליטי, כל עוד
יהיה לך טוב אני אהיה מאושרת.
אני מקווה שנתגבר ונמשיך כל אחת בחייה, אני מקווה שתחזרי.
גם אם זה ייקח זמן ויהיה לנו הרבה להשלים, את לנצח בלב שלי.
אין לך תחליף, אף חברה אחרת לא תוכל להיות את, רוני.
חסר לך שתשכחי אותי...
אתמול דיברנו על כל מה שעברנו ביחד, צחקנו, בכינו, וביקשת ממני
משהו. ביקשת ממני להבטיח לך שנקיים את השבועה שלנו.
אז לולו, אני מבטיחה לך, שכשנהיה גדולות ונתחתן, נגור בדו
משפחתי במושב, את וערני ואני ותומריקו.  אתם בשמאל, אנחנו
בימין.



אני אוהבת אותך בלי סוף,
את החצי השני שלי...

לנצח, לעד, לתמיד.