"השעה שש בבוקר והרי החדשות", עמוס פקח את עיניו,הוא זרק מעליו
את השמיכה וקם מהמיטה, לקחו לו כמה שניות להגיע להכרה מלאה
והוא ניגש אל החלון שהשקיף לרחוב.
בחוץ עדיין נראו דימדומי הבוקר, הרחוב היה ריק.
עמוס כיבה את השעון-רדיו שלו בחבטה קלה על גחונו, שידור החדשות
שהעיר אותו נגמר.
הוא יצא מחדר השינה ובפסיעות קצרות ועייפות הגיע למטבח.
הדירה בה התגורר הייתה קטנה, שתי חדרים. עמוס לא היה צריך אחת
גדולה יותר, בכול זאת הוא היה רווק עדיין. הדירה הקטנה במערב
קרית שמונה אותה שכר לפני חודש הספיקה לו.
בכניסתו למטבח הוא הדליק את הקומקום החשמלי ופסע אל המקרר. הוא
שלף משם חצי כיכר לחם וגביע קוטג, פרס שלושה פרוסות של לחם,
אחת לעכשיו ושתיים לעבודה.
תוך שהוא מורח את הקוטג על הלחם נשמע הקול של הקומקום, הוא
הניף את ידו וסגר את המתג.
לאחר שגמר אם הפרוסות הוא שלף כוס מהארון העליון של מטבח
ואחריה גם את צנצנת הסוכר והקפה.
"אחת קפה, שתיים סוכר" הוא מלמל תוך כדי כך שהוא מוסיף את
המרכיבים לכוס את התהליך סיימו המים החמים מהקומקום.
הוא לקח את הפרוסה ואת הכוס והתיישב לאכול, תוך חמש דקות הוא
כבר גמר את האוכל, קם נמתח והלך בחזרה לחדרו.
הוא פתח את ארון הבגדים ושלף משם חולצת טישרט אדומה, מכנס
גינס, זוג גרביים ואתה האקדח שלו שהיה ארוז בתוך הנרתיק.
הוא התלבש, ענד את הנרתיק על חגורת המכנס והלך לסלון, לא לפני
שקפץ למטבח וארז לעצמו את שתי הפרוסות בשקית.
הוא היבט בשעון הקיר שהיה מקובע על הקיר בסלון, השעה הייתה כבר
שש ורבע הוא נאנח וניגש לשידה שעמדה ליד דלת הכניסה לביתו,
עליה שכב צרור המפתחות של הרכב והבית והתג שלו.הוא לקח אותם
ושם בכיס.כאשר הרים את ראשו מעלה מעל השידה הוא הבחין ב "מגן"
שלו,המגן שניתן לו כהוקרה על שירותו הצבאי בחטיבת גולני, מתחת
למגן שלו היתה תלויה תמונה, זהו היה תצלום שלו ושל חבריו בצבא.
"סמי, איציק אלכס ואחמד" הוא מילמל לעצמו.
הוא היה כבר אזרח יותר משלוש שנה אך עדיין עסק בעבודה בה החזיק
נשק, הוא היה בלש ביחידה למלחמה בהברחות בגבול לבנון.
בזמן שירותו בחטיבת גולני ניסתה ישראל להחזיק בכוח בדרום לבנון
על אף כול ההתקפות וההרוגים, הוא הכיר טוב השטח ולאחר השירות
הוא התקבל למשטרה לאותה יחידה בה הוא משרת היום.
הוא בחן כול אחד מחבריו בתמונה, כאשר הגיע לאחמד עלה בראשו
הזכרון. אחמד היה הגשש של הפלוגה, בחור דרוזי מאחד הכפרים
בגליל, הוא לא זכר כבר איזה. הוא היה נמוך קומה, רזה על כך
ניתן לו הכינוי המצחיק הגשש החיוור."מעניין איפה הוא עכשיו"
חשב לעצמו עמוס.
הוא הוריד את עיניו מהתמונה, פסע כמה צעדים לכיוון הדלת, פתח
אותה בעזרת המפתח יצא וסגר אותה אחריו, ביציאתו הוא הוריד את
מעילו מהוו שהיה מקובע בצורה מרושלת בתוך הקיר. הוא ירד בגרם
המדרגות לעבר החניה, נכנס למכונית המאזדה שלו, הניע אותה והחל
לסוע לעבר תחנת המשטרה של העיר.
הכביש היה כמעט ריק, התנועה הערה עדיין לא החלה.לקחו לו רק
עשרים דקות להגיע לתחנה. הוא החנה את המכונית שלו בחצר הגדולה
של התחנה,יצא ממנה נעל את הדלת,לקח את השקית אם הפרוסות והחל
ללכת לעבר הבניין, הוא עבר על פני כמה שוטרים, בחיוך בירך אותם
בברכת בוקר טוב ועלה לקומה השניה של הבניין שמה היו ממוקמים
משרדי המחלקה שלו.
הוא נכנס למשרד שלו, במשרד ישבו כבר המפקד שלו, רב פקד יוסי
מנחם ושותפו אבנר ובדיו כוס קפה, הוא נראה רדום.
"בוקר עמוס" פתח רב פקד יוסי, אבנר לא הוציא מילה אלה רק חייך
ושעה תנועת שלום בידו.
הרב פקד קם מכסאו והחל לדבר "אז ככה, חיכיתי לכם בקוצר רוח.
לפני שעה קיבלנו תלונה מחקלאי מזרחית למטולה על דמויות חשודות
שנעו בקירבת ביתו. אני רוצה שתעלו לשם ותדברו איתו,  זה אותו
אחד משבוע שעבר אז אתם תדעו איך להגיע אליו"
הרב פקד הסתובב לכיוון דלת המשרד שלו, אך נעצר לפתע
"אגב עמוס אתה יכול להשאיר את הפרוסות שלך אצלי במקרר"
הודיע לפתע הרב פקד.
עמוס מסר לו את השקית, הוא הודע לרב פקד, והוא נכנס למשרדו
וסגר את הדלת.
"אתה נוהג" אמר עמוס לאבנר.
"טוב איך שאתה רוצה" ענה לו אבנר.
אבנר קם, ניגש לשולחן שלו, פתח את המגירה ולקח את המפתחות של
גיפ הטויוטה.
הם יצאו מהמשרד ,ירדו לחצר ,נכנסו לטיוטה והחלו לסוע לכיוון
היציאה מקרית שמונה למטולה.
עמוס נשא מבטו לשעון של הרכב, השעה הייתה כבר שבע וחצי.
לאחר מכן הוא הרים את ידו והדליק את מכשיר הרדיו של הרכב
"השעה שבע וחצי והרי החדשות , המצוקה בישובים הדרוזים בגליל
גוברת, הישובים מוזנחים והאנשים רובם מובטלים.
נציג אחד הכפרים אמר שאין פלא שבתקופה האחרונה התדרדרו הרבה
אנשים שם לפשע. שר האו.....".
עמוס כיבה את מכשיר הרדיו.
"חבל מה שעושים להם" אמר עמוס.
"מה עושים להם" שאל בפליאה אבנר תוך כדי כך שהוא מסובב את גלגל
ההגה.
"פשוט מזניחים אותם, הם נחשבים לאזרחים סוג ב, גם תקציבים
לפיתוח לא מביאים להם ומה הם משרתים בצבא, מגיע שגם להם המדינה
תעזור"השיב לו עמוס.
"אבל הם בוגדים, הם בעד סוריה, הם לא רואים את המדינה שלנו
ממטר" אמר אבנר.
"עוזב אחי, אתה מכליל אני שירתתי בלבנון.." עמוס לא הצליח
לסיים את המשפט.
"כן סיפרתה לי כבר את זה".
"לא, אז חכה, היה לנו בפלוגה גשש דרוזי, היה בחור מעולה, מסור
לתפקידו, היה פשוט בן אדם טוב, היינו חברים טובים, אז אתה רואה
שלא כולם בוגדים ורעים כמו שאתה חושב".
"רגע אם הייתם חברים טובים איפה הוא עכשיו" התעניין אבנר.
"אלוהים יודע, לאחר השירות הצבאי הוא אמר שהוא נוסע ללמוד
רפואה שיניים ברומניה ומאז לא שמעתי עליו כלום, באמת מעניין
איפה הוא עכשיו" הנהן עמוס.
"בטח רועה את הכבשים בכפר שלו" ציחקק אבנר.
"יאללה בה נעבור נושא, אתה לא רציני בכלל אבנר, כמו ילד קטן"
עמוס סיים את השיחה והפנה את מבטו לעבר החלון הרכב.
לאחר עשרים דקות הם היו כבר קרוב למטולה, לפתע נשמעה ברדיו
קריאה "כול הניידות הפנויות באיזור, מרדף לאורך הגבול מזרחית
למטולה, הנמלט גבר כנראה, רכוב על אופנוע ימאהה 500 סמ"ק, רעול
פנים, חמוש כנראה, מבקש סיוע, חוזר מבקש סיוע".
"מבריחים מזדיינים" פלט אבנר.
"יאללה יאללה בה ניסע, קדימה תעלה פה בשביל האפר" הפציר עמוז
באבנר.
אבנר שילב הילוך ולחץ על הדוושת הגז, גיפ הטיוטה החל לטפס
לאורך דרך האפר לכיוון הגבול, לאחר שחצו חורשה קטנה הם הגיעו
לכביש שנמתך לאורך הגבול.
אבנר עצר את גיפ, שניהם פתחו את החלונות הרכב, הם יכלו לשמוע
את שאגת האופנוע המתקרב, וקול סירנת גיפ הסיור שרדף אחריו.
לאחר שהאופנוע חלץ על פניהם יצאו אבנר ועמוס אחריו, האופנוען
הנמלט סחט את האופנוע שלו על מנת לנסות ולברוח אבל גיפ הטויוטה
היא טוב עליו באלף מונים.
עמוס שלף את אקדחו המנרטיק והשעין אותו על ברכו, הוא הי דרוך
ומוכן.
שראה האופנוען כי הוא לא יכול לסוע יותר מהר הוא לפת את רובה
עוזי שהיה על רצועה שנשענה על כתפו ביד האחת השהוא הסיר מכידון
והחל ממטיר יריות לעבר שתי שגיפים שרדפו אחריו, אבנר התחמק אך
גיפ הסיור האחר קיבל צרור בצמיגים ופרש מהמרדף.
"תירה בה, תירה בה" צעק אבנר לעמוס. עמוס הוציא את ידו מהחלון
כיוון לעבר האופנוען, כדור ראשון, שני, שלישי ורביעי, בול פגיע
בכתפו של האופנוען.
מרוב ההדף של הפגיעה האופנוען הסית את הכידון הצידה, האופנוע
סטה וניתקע באבן, האופנוען עף מעליו ,התנגש בעץ ונחבט בקרקע.
הטיוטה נעצרה בחריקה, עמוס ואבנר קפצו ממנה אם אקדחים שלופים.
הם החלו לרוץ לעבר האופנוען ששכב על הקרקע, הוא לא זז, הוא שבר
את המפרקת בזמן שנתקע בעץ, מסביב לאופנוע ששכב לא רחוק מבעליו
היו מפוזרות כמה חבילות חומות ורובה עוזי.
הם ניגשו אל האופנוען,הוא אכן היה רעול פנים, אבנר מיהר והסיר
את כובע הגרב שהוסב למסכה מפניו.
כאשר הביט עמוס בפניו של האופנוען, למרות הדם שהיה עליהם, עלה
בראשו זכרון טרי מהבוקר.
"למה אתה מסתכל עליו כאילו אתה מכיר אותו" שאל אבנר בתמיה.
"זוכר את הדרוזי שדיברתי עליו הבוקר, עכשיו אני יודע איפה
הוא".