מממ... הסיפור הזה התחיל כמשהו אחד ונגמר כמשהו אחר.. יש איזה
קטע באמצע שאני לא ממש אוהבת אבל לא יכלתי לחשוב על אחר לשים
במקומו.. מעניין אם תעלו עליו..בכל זאת אני מקווה שתאהבו
אותו.. :)

ישבנו על גדר האבן הנמוכה שהקמנו לפני שנתיים והסתכלנו לשמים.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי. ואני חשבתי לעצמי - אבל אולי זה
לא מספיק.
בכל שנותיי שהכרתי את מייקל הוא היה מעין משהו בלתי מוגדר, מין
קסם כזה, מין משב רוח שאתה נוגע בו לפעמים עם קצות האצבעות אבל
שנייה לאחר מכן הוא נעלם. אני לא יכולה לחיות ככה. והוא יודע
את זה.
אחרי שאימא נפטרה, אבא אמר שהוא לא יכול לחיות יותר בעיר
שמזכירה לו אותה בכל פינת רחוב, או בכל פנס תאורה. ולא משנה
כמה העיר הזאת גדולה. אני לא רציתי לעבור. איזה ילדה בת 10
שהרגע איבדה את אמה תרצה לעבור לעירה קטנה ומבודדת בלי כל
חברים? אבל עברנו. וכמו שצפיתי לזה - אני הייתי לבד. אפשר לומר
בבטחה שאני נעדרתי את אותם כישורים חברתיים שלכולם בעיירה הזאת
כנראה היו בשפע. שנה לאחר שעברתי  - מייקל הופיע. לאבא שלו היה
קרוואן, או כמו שאני קראתי לזה - בית בכל מקום. אבא שלו לא
היה רצוי כאן.זה לא שהוא היה רוצח שפל, או גנב ממדרגה ראשונה,
הוא פשוט היה סוחר. ובעיירה שלי - סוחר אמור לשבת בבית מפואר
ולרדות באנשים אחרים - ולא להתרוצץ כל היום ברחבי בריטניה.
לכן, גם מייקל לא היה בדיוק פופולרי. ישר כשהוא נכנס לכיתה
באותו יום, הרגשתי את הדבר הזה, את המשיכה הקלה בלב, שתמיד
הובילה אותי אחריו. כל אותו הקיץ והאביב, היינו ביחד אני
ומייקל. מאז אותו הרגע שהוא שאל אותי בביטחון אם אפשר לשבת
לידי ואם לא אכפת לי גם להיות החברה הכי טובה שלו באותה
הזדמנות. זה היה כאילו משהו היה באוויר כשהייתי איתו. הוא
שיחרר מעין חופש לאוויר. חופש שאף פעם לא היה לי או שאולי כן
היה לי ולא שמתי לב אליו. פעם אחת אחרי שהתגנבנו למטע של גברת
קרוספילד הזקנה, ופילחנו תפוחים אדומים אדומים, נשכבנו במקום
שלנו - קרחת יער מבודדת שבמרכזה זרם  מעיין קטן. איש לא ידע על
המקום הזה חוץ מאיתנו. הוא שאל אותי אם אני תמיד אשמור לו את
המקום שלו. אמרתי לו שברור שכן... אבל ליתר בטחון, שאלתי אותו
גם לאן הוא הולך. הוא אמר לי שלשום מקום. והוסיף לעצמו,
בינתיים.

בסתיו של השנה אחרי זה הוא עזב. ככה, יום אחד הוא פשוט לא היה
שם יותר. אני מצידי, בכיתי למשך שבוע. אבל ידעתי שזה לא הסוף.
עמוק עמוק בלב, זה לא היה הסוף. מייקל היה כמו עלה שנידף ברוח
- בשלב מסוים, הוא יחזור אלי.
צדקתי. אחרי שנתיים ישבתי בכיתה, שוב לבד, אך הפעם מבחירה.
שמרתי למייקל את המקום שלו. כמו שהבטחתי. הפעם כבר היו לי
חברות. אפשר לומר שמייקל לימד אותי מה צריך לעשות כדי שיהיו לך
חברים. תהיה עצמך. ותדבר. גם זה פרט חשוב מאוד. אן הייתה החברה
הכי טובה שלי. ג'יין, הייתה גם חברה שלי, וכביכול בין החברות
הכי טובות שלי, אבל אני ידעתי שיש שם משהו אחר... לא חיבה
ואהבה כלפי, אלא קנאה. מאז שאני הגעתי והצטרפתי אליה ואל אן,
אן נהייתה החברה הכי טובה שלי. למרות זאת לא נתתי לאף אחד
לתפוס את מקומו של מייקל. אחרי שנתיים, שהייתי בת 13, הוא חזר.
באמצע יום שלג מקפיא, הוא נכנס לכיתה בפתיחת דלת נועזת, כשחיוך
נסוך על פניו.  "מייקל!" קראתי לו. "יפה שרי. אני רואה שאת
יודעת לשמור הבטחות" הוא אמר, וחייך את החיוך שלו. וכמה שאני
התגעגעתי לחיוך הזה. עם הצד הממזרי שיש בו. הוא הלך באיטיות,
והתיישב לידי. בהפסקה, אן וג'יין גררו אותי לשירותים, ותיחקרו
אותי על מייקל. "מי זה?" שאלה אותי אן." ואיך לא סיפרת לנו
עליו?" שאלה ג'יין. עניתי להן - " מייקל הוא החבר הכי טוב
שלי... הוא הגיע לכאן לפני שנתיים, ועזב אחרי שנה. עכשיו הוא
חזר.. אני התגעגעתי אליו כל כך.." " אני רואה פה ניצוץ של אהבה
שרי מותק?" אמרה ג'יין ברשעות שהייתה כל כך אופיינית לה. "
חחחח אני? אהבה? למייקל? השתגעת.. סוף סוף כל הסוכריות החמוצות
שאת אוכלת כל הזמן עלו לך לראש".
אחר הצהרים, אני ומייקל יצאנו לסיבוב. "אז איפה היית?" שאלתי.
"את באמת רוצה שאני אספר לך?" הנהנתי לחיוב." הייתי בלונדון,
ובעיירות שלידה... הייתי במרחבים הכפריים של ווילס.. או שרי..
איך רציתי שתהיי שם איתי.. בכל המרחבים האלו! כל מה שרציתי  זה
לרוץ איתך יד ביד.. " גם אני התגעגעתי אליך." אמרתי בשקט.

הפעם מייקל נשאר לשלוש שנים. הוא היה אחד מהחבורה הקטנה שלנו,
שלי של ג'יין ואן. אבל למרות שהוא היה בא איתנו לכל מקום.. הוא
היה שלי. והוא ידע את זה. יום אחד אחרי שהלכנו עם הבנות
לקולנוע, הוא אמר לי שהוא עוזב מחר. "אבל למה?" שאלתי עם דמעות
בעיניים. "לא טוב לך כאן? למה אתה לא יכול להישאר איתי?" "את
יודעת שזה לא זה שרי. את מכירה אותי. אני לא יכול לשבת במקום
אחד יותר מידי זמן. גם ככה הזמן שהקצבתי למקום הזה עבר מזמן.
את הסיבה היחידה שאני נשאר פה כל כך הרבה זמן. בחיים לא היה לי
דבר כזה.. אני לא רוצה לעזוב.. אני חייב" ידעתי שאין מה לעשות
יותר. מייקל הוא הבן אדם הכי עקשן שהכרתי. "אז בוא למקום
שלנו.פעם אחרונה. להיפרד" אמרתי לו. הוא לקח את ידי ואמר לי  -
"אז למה את מחכה?"
הלכנו יד ביד לקרחת היער שלנו. הדרך נעשתה יותר מפותלת. עצים
אשר פעם היו קטנים גדלו, וחסמו את דרכנו. לאחר שעה, הגענו.
ישבנו  על גדר האבן הנמוכה שהקמנו לפני שנתיים והסתכלנו
לשמיים. "אני אוהב אותך" הוא אמר לי. ואני חשבתי לעצמי - אבל
אולי זה לא מספיק. "אתה יודע שגם אני אוהבת אותך מייקל. אלוהים
- אני אוהבת אותך מהיום הראשון שבו נכנסת לכיתה ורצית לשבת
לידי. אבל אני לא יכולה לאהוב אותך שאתה הולך לי כל הזמן.
תישאר.. בבקשה.." "את יודעת שאני לא יכול שרי! את יודעת את זה!
כזה אני והסברתי לך את זה ביום הראשון שנפגשנו! אני לא יכול!"

קמתי מהגדר, בוכה. "אז אם אתה לא יכול  -גם אני לא יכולה! ממה
אתה בורח כל הזמן? " צעקתי עליו ורצתי לתוך היער. "שרי! שרי
חכי את לא יודעת את הדרך את תלכי לאיבוד!" אבל באותו רגע לא
היה לי אכפת. החבר הכי טוב שלי בכל העולם, האדם שאני אוהבת
עומד לעזוב אותי. לפתע הרגשתי שאני נופלת. התגלגלתי קצת על
מורד ההר עד שנעצרתי. "מייקל.. מייקל.." קראתי לו בקול חלש.
אבל הוא שמע אותי. "אני בא שרי! אני בא.." והוא באמת בא. הוא
בא והרים אותי, ונשא אותי כל הדרך  למעלה, למקום שלנו. והוא
ישב לצידי, ושטף את פני במים הקרירים של המעיין, והרגיע אותי.
הוא הפסיק ללטף אותי, והביט בי. מבט עמוק. ואני הרגשתי שאני
טובעת בתוך העיניים השחורות שלו. שהן מקיפות אותי וגורמות לי
ללכת הלאה.  עם הרוח. אבל נשארתי במקום. עצמתי את עייני באנחה.
ואז הרגשתי מין מגע חמים כזה, מרפרף כמו פרפר על שפתי. ופתאום
הוא נגמר. פתחתי את עייני וראיתי את מייקל יושב ומביט בי עם
החיוך הממזרי שלו. " הייתי חייב שרי..." "זה בסדר" אמרתי.
העברתי יד בשיער הפרוע שלו.. ומשכתי אותו אלי. ונישקתי אותו.
והוא נשאר.

ככה עברה לה עוד שנה. היינו כבר בני שבע עשרה, ילדים בוגרים
לכל הדעות. אן שנשארה והייתה יפיפה מוחלטת, כבשה לעצמה את
לבבות כל הבנים בעיירה שלנו, עם שפתיה האדומות ושערה המבריק.
ג'יין לעומת זאת, נשרכה אחריה לכל מקום. והביטה בי ובמייקל.
בעיניים צרות ורעות.  ואני? לי היה את מייקל. וזה היה כל מה
שהייתי צריכה.
למרות זאת ידעתי שמשהו שם חסר. הבחנתי בזה לראשונה חצי שנה
אחרי התקרית בקרחת היער. זה היה שישבנו מתחת לפנס הרחוב,
בשתיים לפנות בוקר. הבטתי לתוך עיניו וראיתי אותן בוהות
באוויר, הלאה. כמו כל פעם שהבטתי לעיניו הן סחבו אותי הלאה
למרחקים.. אבל הפעם הרגשתי שלמרות שאני עפה אני לא נשארת
במקום. כמו בכל הפעמים הקודמות. וידעתי שהסוף קרב, למרות
שמייקל סירב להודות בכך.
זה קרה כשאני יצאתי מהבית והלכתי לקרוואן של מייקל כדי לפגוש
אותו. מחוץ לקרוואן חנה האוטו של ג'יין. ידעתי שמשהו לא בסדר.
נכנסתי לקרוואן וראיתי את מייקל וג'יין מתנשקים. קפאתי במקומי.
לא ידעתי מה לעשות ומה לומר. פשוט רציתי לא להיות שם. הסתובבתי
אחורה וקפצתי מהקרוואן. לפני הרעש והדם שזב מידי, קפצתי על
עציץ גדול או משהו כזה, ומייקל רץ החוצה אחרי. "שרי שרי חכי!
את לא מבינה!! היא נישקה אותי ואני דחיתי אותה! זה לא כמו שזה
נראה! תעצרי!" ואני לא עצרתי. אני רצתי ורצתי ככל שרגלי יכלו
לנשוא אותי. ולבסוף בקצה העיירה, בשביל שמוביל למקום אחר, הן
בגדו בי. ונפלתי בוכה לאדמה. מייקל הגיח מאחורי והניח את ידו
על כתפי. ניערתי אותו ממני. "אל תיגע בי.." סיננתי דרך שיני.
"את לא מבינה שרי...היא באה אלי. הכריזה בפני שאת נסעת רחוק
רחוק בלי להגיד לי שלום. ידעתי שזה לא נכון. ידעתי. אבל את
מכירה את ג'יין.. היא יכולה לעטוף כל אחד בשקריה. אני הייתי
שבור. והיא ניצלה את ההזדמנות ונישקה אותי. דחיתי אותה ממני
והיא חזרה ונישקה אותי. ואת נכנסת. ואני לא יודע מה לומר לך
שרי.. אני כל כך מצטער... אני אוהב אותך.. רק אותך.. ואת יודעת
את זה.."הוא הביט בי במבט כבוי. " אני יודעת את זה מייקל. אני
יודעת את זה טוב מאוד. אני גם בטוחה שאתה צודק במה שאמרתי על
ג'יין." אמרתי לו בקול שקט. " אבל כרגע, אני לא יכולה להסתכל
עליך יותר.זה היה צפוי מייקל. אתה ידעת את זה ואני ידעתי את
זה. אתה מזמן רצית ללכת מכאן.וזה רק תירוץ לכך. אני הולכת לבקש
ממך משהו שחשבתי שאני אף פעם לא אבקש. תעזוב מייקל. תעזוב
אותי." קמתי ונכנסתי חזרה לעיירה, בלי להסתכל לאחור.

והוא עזב. כמו שביקשתי. והפעם - בכיתי במשך חצי שנה. ג'יין
עברה לגור עם סבתה בלונדון, דבר שהקל עלי מאוד בכך שלא הייתי
צריכה לראות את פרצופה הנחשי יותר. והזמן חלף. שנה, שנתיים,
חמש שנים. הייתי בת 22. ועדיין לא יכולתי לאהוב אחר חוץ
ממייקל. והתחלתי להתגעגע אליו שוב. למרות מה שהוא עשה. רציתי
אותו בחזרה אלי. את עיניו השחורות, את שיערו הפרוע.. את
הביטחון שבזרועותיו. והוא לא בא. ואני הכרתי מישהו אחר. ג'ון.
הוא היה בנו של בעל מפעל הבקבוקים בעיירה שלנו. מציאה נאה לכל
נערה הגונה. אני ידעתי שמייקל לא יחזור יותר. כי אני ביקשתי
ממנו. והזמן חלף. ועברו עוד שלוש שנים. שבהן כבר הפסקתי לצפות
לבואו. ג'ון הציע לי להינשא לו. חשבתי על זה לא מעט. לא ראיתי
את מייקל כבר שמונה שנים. ואני עדיין אוהבת אותו. וסביר מאוד
להניח שאני לא אפסיק לאהוב אותו עד סוף ימי חיי. וידעתי שכבר
סלחתי לו ממזמן. אבל הוא לא יחזור. ידעתי שהוא לא יחזור.  אז
הסכמתי. ההכנות לחתונה היו במלוא המרץ, נדמה היה שכל העיירה
עוסקת בחתונה שלי. ואני? אני התחמקתי מכל ההמולה וחזרתי לקרחת
שלי ושלו. ישבתי שם על גדר האבן והסתכלתי לשמים. ציפור קטנה
התיישבה לידי. לחשתי לה - " את תגידי לו נכון? תגידי לו שהוא
יכול לתקן את הכול שוב.. שיופיע... שרק יופיע.. " והיא עפה לה.

שבוע לפני החתונה נואשתי כבר מתקווה. הוא לא יבוא אמרתי לעצמי.
הוא לא יבוא. התחלתי להתרגל לרעיון שעוד שבוע אני כבר אהיה
אישה נשואה. יומיים לפני החתונה הלכתי לעשות טיול ארוך. כדי
לנקות את הראש.  הלכתי בין השדות שמחוץ לעיירה. שערי הארוך
התבדר ברוח. מעולם לא טרחתי לאסוף אותו. לפתע שמעתי כל קורא
ממרחק: "שרי! שרי!" לא נכון. אמרתי לעצמי. הוא לא פה. את גירשת
אותו זאת אשמתך. הוא לא יחזור יותר. את סתם מדמיינת. אבל הקול
התגבר. אז הסתובבתי. וראיתי מישהו רץ בשדות, רץ לקראתי. היה לו
שיער חום פרוע, ותווי פנים שאי אפשר לשכוח. זה היה מייקל. רצתי
אליו. שנינו מסתבר לא תכננו ממש טוב את הפגישה בינינו כי שנינו
נפלנו לאדמה כשהוא מעלי. "שרי.." הוא לחש לי וליטף את שערי. "
מייקל.. כל כך רציתי שתחזור.. איך ידעת?" "אפשר לומר שציפור
קטנה לחשה לי" הוא אמר עם חיוך ממזרי על פניו. "אבל זה מאוחר
מידי" אמרתי, "אני מתחתנת עוד יומיים." "מתחתנת? את?" הוא שאל
בהפתעה וקם מעלי. "עם מי? " השפלתי את מבטי ואמרתי,  "עם ג'ון
הבן של בעל מפעל הבקבוקים. הוא שידוך טוב מייקל. לא יכולתי
להמשיך לחכות לך לעד." הוא לקח את ידי בידיו והביט לתוך עייני.
" את אוהבת אותו?"  "איזה מין שאלה זאת מייקל? אתה יודע שהבן
אדם היחיד שאני אוהבת  זה אתה." " נו אז למה אנחנו מחכים? "
הוא אמר בשמחה, "בואי, נצא מפה." הוא אמר ומשך בידי והרים אותי
על רגלי. "לא." אמרתי. "לא. אני לא יכולה. אני יודעת שאתה לא
יכול להישאר במקום אחד. אבל אני לא יכולה לחיות ככה. אתה יודע
את זה. אתה סתם פוחד מייקל! אין בך שום דבר שרוצה לברוח כל
הזמן. ממה אתה בורח? זה שאבא שלך ברח כל ימי חייו כל הזמן ועבר
ממקום למקום לא אומר שגם אתה חייב! אני צריכה את הביטחון של
בית, של מקום. תקרא לזה ממסדיות, אבל כזאת אני. " הוא שמט את
ידי ואמר "אם זה מה שאתה רוצה שרי, אני לא יכול לתת לך את זה."
הבטתי בו בכאב , ורצתי חזרה הביתה.

ביום החתונה קמתי ללא כל התרגשות. החתונה עבורי הייתה סתם עוד
משימה בסדר היום שצריך לעבור אותה. אחרי מה שקרה עם מייקל
נותרתי חסרת רגשות. כשעמדתי לצידו של ג'ון, הרגשתי ריקנות.
רציתי שמייקל יבוא ויפריע לחתונה. אבל ידעתי שהוא עקשן, ושהוא
לא יוותר על החופש שלו עבורי. בדיוק שהכומר סיים לשאול אותי אם
אני רוצה להינשא לג'ון, ובדיוק לפני שעניתי, דלת הכנסייה נפתחה
בסערה, ומייקל רץ פנימה. הוא היה לבוש במעיל העור החום שלו
ובג'ינס קרועים. איש לא יכול היה לחשוב שהוא חלק מהאורחים.
" שרי! שרי! " הוא צעק ומעד על אחד הזרים הטיפשים שאימא של
ג'ון החליטה שהם חייבים להיות חלק מהחתונה המגוחכת הזאת. נתתי
לג'ון את הזר שלי ואמרתי לו "תחזיק רגע" ורצתי לעזור למייקל
לקום. "מייקל אתה לא יכול.. " "שקט שרי. עכשיו אני מדבר. את
צדקת. אני באמת פוחד. אבא שלי ברח כל ימי חייו מאימא שלי. שלא
תיקח לו אותי. אני הייתי הדבר היחיד שנשאר לו. הוא לא הסכים
לוותר עלי. והוא ברח. כל הזמן. ואני איתו. ואני חשבתי שזה
בגללי ושגם אני חייב. אבא שלי ברח כי הדבר שהוא הכי רצה בחייו
היה בסכנה של התרחקות ממנו. אבל אין לי ממה לברוח. כי הדבר
היחיד שאני רוצה בעולם נמצא פה. והוא לא בורח לי, הוא נשאר פה
והוא יישאר פה, אם אני לא אברח ממנו . שרי - אני אוהב אותך.את
יודעת את זה. ואני מוכן להישאר פה איתך לנצח. תראי, " הוא אמר
והוציא ניר מכיסו, "אפילו קניתי לנו בית! אם זה לא הוכחה
להישארות במקום, אני לא יודע מה כן." הבטתי בעיניו. הן לא רצו
לעוף, לא רצו לברוח. הן ראו אותי. בפעם הראשונה, ראיתי את עצמי
בעיניו של מייקל. את הבבואה שלי. ואמרתי לו, "אתה הרי יודע
שהבטחתי לך שאני אשמור לך את המקום שלך. אז איך בדיוק אני אוכל
לתת למישהו אחר לישון לידי בלילה?" הוא קם, והושיט לי יד
בוטחת. קמתי. לפתע הוא הרים אותי על ידיו ואמר  לקהל האורחים
שהיה עד עכשיו מרותק למחזה : " אני מאוד מצטער רבותי. אבל שרי
ואני פשוט חייבים לעשות משהו."
יצאנו החוצה, התיישבנו על גדר האבן הקרובה ביותר, והסתכלנו
לעתיד.