רק הטבע מקיף אותנו. הטבע, וקירות בטון, וטפטים כחלחלים, שעבר
זמנם. אנחנו אנשים שעבר זמנם מוקפים בטפטים שעברו מן העולם,
בוהים זה בזה. עיסוק חסר טעם. תכלית חיינו, חוסר הטעם. ובעודך
בוהה בי, אתה אוזר אומץ לפרוק את הזבל שעל לבך: "עלית לי על
העצבים, אישה".

אני לוקחת את החלוק שנח לו על הכורסה המרופטת שלצדי. לאחר
שלוקחת החלוק אני נעמדת, ומתלבשת. העירום שלי לא מזיז דבר
אצלך. איברך גלוי ברפיונו לעיניי ואני... ואתה... החלוק עוטף
חלקית את הגוף הלבן, ואני, איבדתי. חוסר טעם, המחשבות. הד
דבריך עוד עומד בחדר. אני מלטפת אותו בתשוקה. ממש נמרה. נטרפת
מהדים.

אני מביטה בציור הגדול שציירת ותלית על הקיר לפני כמה שנים.
אני זוכרת את הרגעים שבהם ציירת אותו. עמדת בסלון, בגופייה
ומכנסיים קצרות כחולות. היית מרוכז כולך. שיערך, שהיה בתקופה
ההיא ארוך ולא נקי, היה אסוף בגומייה. היית יפה כל כך, ושקוע
ומונח כולך בתוך הציור. רק שאריות מזעריות ממך היו מצויות
מחוצה לו. אני לא חושבת שידעת מתי אני עוברת לידך ומביטה בך
ומתענגת. גם אם ידעת, העמדת פנים כאילו לא. כאשר היית עושה
הפסקות קטנות ממלאכת היצירה, הייתי מכינה לנו תה צמחים, שופכת
לקומקום כחול. אז היינו יושבים שנינו על הכורסה, ומביטים זה
בזה, והיית פורש בפניי כהרגלך את חלומותיך היפים. הייתי מוקסמת
מניגון קולך ומן הדרך שבה בחרת בלב שלם את הדרך שאתה מתכוון
לצעוד בה בעתיד. היית אומר לי: "אני אמכור עוד קצת ציורים, את
תראי שפעם מישהו יבין את אותם דברים שאני מתאמץ כל כך לבטא.
כולם תמיד אמרו לי שיש לי כשרון מיוחד. את תראי, מישהו יגלה
אותו באחד הימים. ואז אבנה לך בית. בערבה צחיחה. נלד ארבעה
ילדים. ילדי טבע. נאכיל אותם בירקות שנגדל, נשקה אותם מי
מעיין. את מצליחה לראות את זה, אהובה שלי, את רואה?"

אני הולכת בשקט, רבע מטר. פוסעת ממך, ובחזרה אליך. מתאמצת
לשמור על השקט כדי שלא ייווצר מצב מפחיד שבו, חלילה, אגזול ממך
פיסת מרחב. נושקת ללחייך. אתה מעקם את הפרצוף, כאילו עקץ אותך
יתוש. מת להגיד לי "תעופי לי מהעיניים", אבל לא נעים לך. בכל
זאת חווינו היסטוריה. שניים שלושה צעדים קדימה, אחד אחורה.
וסטירה.

תמיד רציתי ילד. אחד. לא שאפתי ליותר. אמרתי: "יבוא אחד, ואז
נחשוב הלאה". אתה אמרת תמיד שנחכה, שנחכה לבית שלנו, בערבה.
מעולם לא היה יותר מדי כסף. אתה לא עבדת, כי יצרת, ואני...
עברתי ממקום עבודה אחד לאחר, ותמיד פוטרתי, וניסיתי להתחיל
מהתחלה, ולרוב הצלחתי רק באופן חלקי. היו מפטרים אותי ללא סיבה
ממשית. פעם עבדתי כפקידת קבלה במלון בתל-אביב, ופוטרתי כיוון
שלא חייכתי מספיק לאנשים ושידרתי אווירת נכאים (סימפטום קטן של
דיכאון קליני...). פעם עבדתי כמלצרית, ופוטרתי כיוון שזכרוני
היה רע כל כך ומוחי היה טרוד בדברים שונים, והגשתי לאדם אחד את
המנה שהזמין מישהו אחר. הייתה זו חוויה מביכה למדי, העבודה
הזו, בדומה לאלה שקדמו לה ואלה שנזדמנו לי אחריה. ניסיתי
עבודות מעבודות שונות. דבר לא התאים לי. לא הצלחתי להגשים את
עצמי. לא ידעתי איך זה אפשרי בכלל, כשבקושי יש כסף לקנות
מצרכים, ובטח שלא כדי ללמוד מקצוע. נשארתי פוטנציאל לא ממומש
הנודד ממקום זה לאחר. התלמידה תוכל להגיע רחוק אם רק תשב על
ספסל הלימודים, אך היא מעדיפה להשתובב על הדשא, עם הרוחני
מהקיוסק.  

בכל פעם שפיטרו אותי, הייתי שבה הביתה דומעת, מספרת בפרוטרוט
את סיפור הפיטורין המשפיל. מעולם לא הצלחתי להבין באמת אם האיש
שלי מקשיב לי. תמיד נראה שקוע בעבודת היצירה, במחשבות הרוחניות
ובתקוות הלא ממומשות, שספק היה אם יתגשמו אי פעם. הייתי מלטפת
כתף קרה, או לחי מפוסלת יפה ועקרה. והייתי מנסה לפתותו בדרכים
שונות והוא בשלו, בעולם אחר, רחוק וזר. הייתי מתקשרת לחבריי
הישנים או למשפחה הישנה שלי, מרחק מאות קילומטרים, אלמלא החליט
האיש שלי כי הטלפון בבית הוא מכשיר מיותר היוצר אשליה של חיים.


חנוקה מצער, בורחת מהחדר. רואה חוטים ועליהם מושחלים חרוזים,
והללו משמשים במקום דלת לחדר השינה המכוער שלנו. הם מקנים לו
אווירה מאוסה ומעושה, של מסתורין ושל שוק. הוא התעקש לתלות את
זה לילה אחד, ולי תמיד חסרו האנרגיות הדרושות כדי לנצח
בוויכוחים. זה החדר שבו אנו ישנים, שנינו, חולקים חלומות. החדר
שבו אתה חולם חלום אחד ואני ממשיכה אותו, וכאשר אני חולמת חלום
משלי ומנסה להעבירו אליך - דומה שאינך שם. החדר שבו אתה משחק
אתי חצי דקה בכל לילה משחק מקדים, ואז הולך לשירותים, לאונן.
מתבייש להגיד לי שאני מזמן כבר לא מדליקה אותך. החדר שבו אנו
ישנים ותו לא. תיקון: החדר בו אני ישנה, ואין אני יודעת אם אתה
נוכח.

אני חושבת שהיה טוב אם הייתי אומרת לך משהו עכשיו. סתם, לשם
התזכורת. כדי שתדע שלפעמים יש לי דברים לא רעים לומר,
שמעניינים אותך. שחשובים לך. אתה בא אליי מאחורי. לא טרחת
ללבוש דבר. כאילו לא מסתירים כלום בבית הזה. גם לא אדישות. אתה
לוקח את המכחול שלך ומלטף לי את עמוד השדרה, ואז מעיף אותי על
המיטה, על הגב, וחובט בי עם המכחול, טיפות של צבע ודם מטיילות
לי על הגוף. "אני רוצה אותך". "אני יודעת, תגמור עם זה כבר,
בבקשה, אני רוצה ללכת לישון". אני מתחננת בלי כוח. שתיקה. גופך
המגושם מתרומם ממני, מחפש לו מקום מרבץ אחר בבית, ואולי יצאת
החוצה. באמת לא אכפת לי. מצדי שלא תחזור. לך תתלטש. נמאס לי
ממך, מהריח המתוק מדי של הוורדים, מריח הבושם שריססת על כרטיס
ברכה מתנצל. שוב הדמיון שלי רץ. הרי בחיים לא תתנצל. כי אני
כבר סלחתי לך, אתה יודע, אני אוהבת מספיק כדי להבין אותך,
לעזאזל.

יום אחד שאלתי אותך על הבית בערבה. היה זה לאחר ששבתי מאחד
המקומות המתסכלים, שבה ברגל מתחנת האוטובוס בכניסה לישוב.
בדרכי הבייתה, העירו לי מספר ילדים ברחוב איזו הערה מעליבה
כדרכם של ילדים, גוזלים ממני עוד קצת ביטחון עצמי. רציתי להפיק
קצת אושר מהשיבה הביתה, אליך, אהוב הנעורים שלי, ולצפות בברק
הניצת בעיניך כאשר אני מזכירה את החלום שלך. כאשר נכנסתי אל
הבית שלנו ישבת על השטיח, ישיבה מזרחית, וצפית בצמות שבאמרות
השטיח. שאלתי אותך, ואפילו לא הצלחת להביט בעיניי. פתאום ניכר
היה בך שאתה מבין שעבר החלום מן העולם. אותו חלום שהיית שקוע
בו משך שנים רבות כל כך, עד שהנחת לחיינו להתמוסס היכן שהוא
בדרך, ושנינו חיינו זה לצד זה בבית אחד, כשני צללים שאינם
נוגעים זה בזה אלא כדי לפצוע. צללים שמרוכזים כל כך בעתיד
המפוספס שלא מצליחים לחיות אף רגע של עדנה.

לא בטוחה שחשבת את זה באותם רגעים שלא אמרת דבר, אולם אני
זוכרת שאלו המחשבות שחלפו בראשי שלי. עד שהגיע הרגע שבו אזרתי
אומץ לחלוק אותן עמך, כבר העברת את המברשת הנגועה בצבע על הבד
החשוף. ידעתי שלא תהיה שלי עד שתסיים את הציור, או עד לאותה
הפסקה קטנה שתעשה ובה נשתה תה מקומקום כחול ונבהה זה בזה כי לא
יהיו עוד חלומות שאפשר לדון בהם, וגם אם יהיו חלומות נדע שאין
טעם לדון בהם כי אבד הקשר היפה שלנו, אבדנו זה את זו.

פתאום אני לא רואה אותך כבר. הלכת לעשות משהו, ואני בדיוק
שכבתי במיטה, מכסה עצמי בסדין אפרפר, בחושך. לא רואה את הסדין,
מנחשת את צבעו, מנחשת את מגעו כיוון שלא חשה דבר יותר. אתה
יודע, האדישות שסיגלתי, השינה שעוטפת, והדי הרוחניות המזוינת
שלך שדבקו בקירות.