היא רצה בשדה של חרציות, ים צהוב של פרחים מקיף אותה מכל עבר,
הרוח מפזרת את שערה הזהוב על כתפיה בעוד השמש שוזרת בו חוטים
של זהב. ים כחול מנצנץ נשקף מעיניה החולמניות.
כמה מאושרת היא היתה ברגעים אלו, רגעים של שקט ושלווה הנמשכים
כנצח. רק ציוץ הציפורים הפר את הדממה, השדה נראה כנצחי ולא
נגמר, והיא לא התעייפה מלרוץ בו, הריצה נתנה לה תחושת חופש
וקלילות. היא היתה מאושרת, ואף אדם לא יכל להפריע לתחושה
הטבעית הזו.
ואז בבום אחד גדול היא התעוררה. החלום המתוק נגוז. היא הסתכלה
אל מחוץ לחלון וראתה שלילה שחור ונטול כוכבים שורר בחוץ.
הידיעה שהיא חזרה למציאות היכתה בה גלים גלים ותחושת הדיכאון
והעצבות של היום יום חדרו אליה שוב.
היא קמה ממיטתה והלכה לאמבטיה, שם ראתה את הסכין בוהק באור
הניאון. הרגשת ביטחון והחלטיות השתררה בה והיא לקחה את הסכין
אל ידה. נהרות של דם זרמו אל הכיור שנצבע באדום עז. הכאב טבע
בטיפות הדם שטפטפו בזרם איטי מזרועותיה הכחושות. היא הרגישה
שהיא מרחפת אל על, למעלה למעלה לעננים.
היא נשכבה באמבטיה, מרגישה את החיים נוזלים ממנה. ושוב היא רצה
בשדה הצהוב של הפרחים, השמש משחקת בשערה, ים כחול של עולם
מושלם וטוב נוצץ בעיניה הבהירות.
היא חזרה לעולם החלומות. הפעם היא לא תתעורר.