אפרת היתה אהבת חיי. היא נטשה אותי אמנם חמש פעמים, אבל מאידך
זה לא היה יכול לקרות אלמלא חזרה אלי ארבע פעמים לפחות וכל פעם
היתה מתוקה מקודמתה. הפעם החמישית לא היתה מתוקה כלל ועיקר.
וככל שהתמשכה, כך גדל אמנם הסיכוי למתיקות יתר כאשר תחזור, אך
באותו יחס גדל גם כאב הפרידה.

מה לא הצעתי לה.
להתחתן? היה ברור שעלינו להתחתן.
לא להתחתן? אז בסדר, נחייה יחד בלי להתחתן.
שאני אהיה אחר? גם לזה הסכמתי. אני אהיה אחר, אשתנה לאיזו דמות
שתרצי.
ומכיוון שכל ההבטחות האלה לא החזירו אותה אלי, נסיתי לחזור אל
ההגיון. להגיד לה שחבל, שהיה כל כך טוב ביחד, שזו תהיה שטות לא
לחזור, לפחות לעשות נסיון, חודש, שבוע...ניסע לחופשה לאיזה
מקום, ניסע לסופשבוע לטבריה, לימקא, לאיזה צימר...אפילו לסיני
אם זה מה שאת רוצה.

הכל ללא הועיל. הכל דרך שיחות טלפון מעצבנות. מעצבנות משום
שנמנעה ממני האפשרות להסתכל לה בעיניים שעה שאנחנו מדברים.
מעצבנות משום שלעיתים לא היתה תשובה. מעצבנות משום שלעיתים כן
היתה תשובה אבל לא כזאת שרציתי לשמוע.

שלשום תפסתי אותה שוב. היה לי רעיון חדש:
"בואי לפחות נפגש הערב בבית קפה"
"להפגש בבית קפה? אתה יודע מה? בסדר", זה היה ה"בסדר" הראשון
אחרי חודשים, "אבל לא בערב. אם אתה רוצה אז בצהריים".
"שיהיה בצהריים"
"אז איפה?"
"את יודעת איפה זה אקסודוס?"
"כן, אז ניפגש בשלוש באקסודוס".

לא יודע מה פתאום אמרתי לה אקסודוס. בחיים לא הייתי בבית הקפה
המדובר הזה. גם לא היה לי שום עניין ללכת לבית קפה כזה שמדווח
ומדוברר בכל מדור רכילות, אבל כנראה שהרתיעה הזו התגבשה דווקא
אגב עיון מדוקדק ועקבי בכל מדורי הרכילות והוא שחרט את שמו
בזכרוני.

אז שיהיה אקסודוס. העיקר שיעניק לי את הבמה שחיפשתי ויכניס
אותי, אותנו, לאווירה המלנכולית שביקשתי ליצור. ראיתי איך אני
מגיע לאקסודוס רבע שעה לפניה, בוחר שולחן פינתי במיוחד, מבקש
מהמלצר צרור מפיות ועט, רוכן על השולחן כאשר הכתפיים רוטטות
מדי פעם בפעם וגורמות לשירה הנכתבת מתמצית דם ליבי על נייר
המפיות הרך, להכתב באותיות רוטטות ומלאות בחמלה עצמית. כשהיא
תבוא, כך ידעתי, לא אראה אותה. ליתר דיוק, מהמקום שבו אבחר
אבחין בנעליה ואתאר לעצמי כיצד היא רואה איש אוהב ונוגה וכל כך
עצוב בגללה, בגלל לכתה, שלא רק שתיפול עלי בחיבוקים ונשיקות
אלא שהפעם תחזור לתמיד.

התוכנית הלא מקורית הזו שיפרה את מצב רוחי מיד. ככל שהתקרבתי
לבית הקפה, מקדים כמתוכנן ברבע שעה, הוספתי עוד פרטים ופריטים
לסצינה שתאחד אותנו לתמיד.

ההתפתחות המרה היכתה בי עוד בטרם נכנסתי.

שלט. שלט נייר קטן ועלוב ועליו הודעה מרושלת: לא מקבלים כרטיסי
אשראי. רק שקים ומזומן.

בבת אחת התהפך הכל. אין לי מזומן. מה לעשות? אני הולך בלי
מזומן בארנק. זה אף פעם לא הפריע לי אבל עכשיו זה יהרוס את
הכל. ברגע שבו נהייה שוב מאוהבים מתמיד יופיע המלצר ויתחיל מקח
וממכר קטנוני על למה אין לי מזומן ולמה לא הסתכלתי מה כתוב
בשלט ועכשיו מה הוא יעשה איתי ואולי לגברת יש והכל ילבש מן
תחושה של עליבות ושלומיאליות שתהרוס את כל מה שבניתי בעמל כה
רב.

מה עושים עכשיו? נותרו עשר דקות עד שתגיע. נזכרתי בכספומט
שבכיכר המדינה ופתחתי בריצה מטורפת. כעבור דקה כבר היקשתי
מאתיים שקל בכספומט והמכשיר שלעולם אינו מכזיב לא הכזיב לשמחתי
גם הפעם.  אבל כשהוצאתי את השטרות הופתעתי לגלות שבידי מאתיים
וחמישים שקלים במקום מאתיים שהגיעו לי כדין. דבר כזה עוד לא
קרה לי מעולם וקרוב לוודאי שגם לא יקרה לי בעתיד. איזה מין מזל
כזה של פעם בחיים שבישר עתיד וורוד לשעות הקרובות ואולי גם
לימים הבאים, לאפרת ולי.

כשראיתי, מן השולחן שנבחר בקפידה רבה, את נעליה של אפרת, לא
התאפקתי ופרצתי בבכי למרות שהשתדלתי מאד להראות כמי שמחניק את
בכיו.  המשכתי לקשקש על המפיות וכעבור שניות ספורות שלא נידמו
כנצחים, הרגשתי יד רכה על כתפי. הסתובבתי ואמרתי "אפרת" ואכן,
הייתה זו אפרת.

ישבנו שעתיים. הייתי בן אדם הראוי שיאהבו אותו כפי שלא הייתי
מעולם. דיברתי איתה על כל המקומות שבהם היינו יחד. על כל
התגליות שגילינו ועל כל הרגעים המתוקים שחווינו בצוותא. ועל זה
שפשוט אסור לנו לוותר על כל זה. גם אם פה ושם היו קשיים. גם אם
מפעם לפעם זה לא הסתדר. גם אם - ללא כל כוונה רעה - גרמנו צער
אחד לשני וגם אם נגרום צער בעתיד. אנחנו פשוט כל כך מתאימים
להיות ביחד. ואני יודע שאמרתי את זה ואני אוסיף ואומר את זה
עוד עשר פעמים. אסור לנו להיפרד.

אפרת בעיקר הקשיבה. אבל גם ראיתי בעיניים שלה שהיא יודעת על מה
אני מדבר ושזה נכון מה שאני אומר ושבאמת חבל אם לא ניתן לזה
עוד צ'נס. וידעתי שאסור לי לטפח תקוות ובכל זאת טיפחתי אותן,
בזהירות, בעדינות, והרגשתי שאולי אחרי הכל נצא מאקסודוס כאיש
אחד.

"מיקי" היא אמרה "זה נורא מרגש אותי מה שאתה אומר, וחבל שחלק
מהדברים לא אמרת קודם אבל לא זה מה שמשנה. אני נורא אוהבת אותך
אבל אנחנו חייבים להפרד".

לא ידעתי מה עוד לעשות. כבר ניסיתי את הכל, אמרתי את הכל ולא
נותר לי שום דבר חדש לומר.
שום המצאה. שום הפתעה. שום קסם. שום קסם?


"תגידי אפרת, אני יודע שזה יישמע ממש לא לעניין, אבל אם אראה
לך משהו שלא ראית בחיים תסכימי לעשות עוד נסיון? של יום אחד?"
אפרת חייכה."דבר שלא ראיתי אף פעם?"
"אני נשבע לך"
"אתה יודע מה? אם תראה לי משהו שלא ראיתי אף פעם, נעשה עוד
נסיון של שבוע"
"ראית פעם כספומט שמוציא יותר ממה שמבקשים?"
אפרת הודתה שדבר כזה באמת לא ראתה מעולם.

ברוחב לב השארתי טיפ מוגזם ויצאנו אל הכספומט שבכיכר. באצבעות
דרוכות מלאות ציפיה, הקשתי שוב מאתיים שקלים והכספומט שלא
איכזב מעולם הוציא מאה וחמישים.

מאז לא ראיתי את אפרת.