מוקדש ליסמין.
מישהי פעם אמרה שהכל "הזוי הזוי..." וכל מה שעלה לי בראש, זה
שהמעבד תמלילים סימן לה קו אדום מתחת להזוי השני כי היא לא שמה
פסיק ביניהם. ובאמת, הכל הזוי, הזוי כראוי לעולם שמתקיים בו
פרדוקס בענייני שליטה (התוכנות שעושות מה שאתה אומר אומרות לך
מה לעשות).
ואיך אדע אם אלו באמת רגשותיי/רגשותיה או שמא הכל התעוות
(ובעצם, למה כל המלודרמטיות הזאת? או שמא חלק השתנה יכול גם
להתאים), תוצאה של שינויי מילים ופיסוק ע"י מעבדי תמלילים? האם
לשנות הכל ל-הכול היא תולדה של קונפורמיזם, או שמא ניסיון
לראות את בגדי המלך, האם צריך סימן שאלה בכדי לסמן שאלה? או
שאולי אנחנו מעבר לזה.
מלחמות
מלחמות. מלחמות הן פתרון לשרי אוצר יצירתיים (לעיתים) אך חסרי
יציבות. מונעות קלסרים עבי כרס בסגנון הכנת תקציב מאוזן בלה
בלה ותוכניות לכיסוי הגירעון. מלחמות חוסכות ברשימת מקבלי
השכר, המנופחת ממילא כנהוג במוסדות ממשלתיים-ציבוריים את
האנשים שאחראים על החזון.
בשביל "חזון אחרי המלחמה" לא צריך יותר ממשרד במקום לא יקר ו-2
מזכירות בלונדיניות (אחת יכולה לצבוע) שמזדיינות, או לא
מזדיינות איתך ברוטציה. כך שמלחמות, בעצם, אם מתעלמים מכל
הפוסט-טררם נוסח הטקסטים המשמימים, ארוכים בצורה מחשידה, שירים
עצובים ברדיו ומשקיות חינוך עם מבט נבוך, של מישהי שמנסה להיות
מודעת לאופי המעמד אבל יוצא לה סתם מבט של כוסית טיפשה שמוצאת
את עצמה נגיד, עם ספר של דוסטוייבסקי.
לסיכום, אחרי שזנחנו את כל הפוסט-טררם, נותרנו עם המהות שחקוקה
ביסודה של המלחמה, מלחמות מפשטות את הצד הכלכלי.
שמאלנים
שמאלנים, הם לרוב, אנשים התרים אחר חזון. אנשים שמחפשים חזון,
הם לרוב, לא האנשים שיחפשו פשטות כלכלית, בודאי כשהיא באה על
חשבונם (ע"ע "מלחמות חוסכות ברשימת מקבלי השכר"). שמאלנים אם
כך, תופסים את הצד שמנגד.
- מלחמות נושאות איתן היבט סוציאלי משהו, שמאלנים - מלחמות
הופכות את העם לעדר. - עדר מלוכד, שמאלנים - ערב רב ללא חזון.
- מלחמות מספקות עבודה, שמאלנים - מלחמות פוגעות באוצרות הטבע
של המדינה. - לא, שמאלנים - לא? - כלומר, כן. אבל באוצרות
המדינה של א' (מדינה כבושה). שמאלנים - מלחמות הופכות את
הכלכלה ללא פרודוקטיבית, מאלצות את הממשלה להדפיס עוד ועוד כסף
כדי לעמוד בתשלום המשכורות שנוספו וסוחפות את המדינה לסחרור
אינפלציוני. - מאלצות את מדינה ב' (עוד מדינה כבושה), להדפיס
עוד ועוד כסף רק כדי לעמוד בתשלום וכל מה שאמרתם מקודם.
שמאלנים - אנשים מתים במלחמות, - אנשים מתים גם בסרטים של
קוונטין טרנטינו וכך הלאה והלאה, עד קץ כל הדורות.
כפייתיות
כפייתיות נולדת מתוך נכונותו של האדם להשוות את המציאות שבראשו
לזאת שמתחוללת בחוץ גם במחיר מסוים. בתור סוג של מהמר, אני
יכול להגיד בוודאות שהערכת מצב שעושה מהמר כפייתי, והערכות מצב
שעושה אדם כפייתי רציניות באותה מידה שהערכות מצב בגדוד 202
(שוב, מניסיון אישי) לאחר חיסולו של רנטיסי רציניות, הוא מוצא
את ההימור שלו כהחלטה נכונה כמו נגיד, החלטה של שחקן לזרוק
שלשה כשהוא חופשי.
בין אם השלשה נכנסה או לא ההחלטה בבסיסה נכונה, וזאת הנקודה
שנוגעת לכפייתיות, לא מעורב פה טירוף, מגלומניה, אובססיביות
וכ"ו כפי שאנשים מוצאים לנכון לטעון.
פישוט העניין - המציאות בראשו של מהמר: איי כן ביט דה האוס.
המציאות בחוץ: המהמר לא מצליח להרוויח מספיק כדי לכסות על
ההפסדים. כמובן שכל הנאמר כאן נכון לגבי אנשים עם תבונה
מסוימת, שעובדים לפי שיקולים והערכות מצב תוך הפעלת המח לאורך
כל הדרך. לגבי המהמרים הטיפשים, אצלם האדרנלין והפנטזיות
נותנים את הטון לעומת המהמר השכלתן, שם האדרנלין והפנטזיה הם
רק חלק ממכלול ובכל מקרה לא יהוו עילה מרכזית.
חצאי-כפייתיות נוצרים כאשר הנכונות של אדם להשוות את המציאות
שבראשו לזאת שמתחוללת בחוץ גם במחיר מסוים היא בדגש על המסוים,
או כאשר האדם מתלבט בין המציאות שבראשו לעומת המציאות שבחוץ
ללא החלטה.
אם נחזור למקרה המהמר, האם הוא מבזבז את כספו לשווא, או שהמצב
הוא שלשה חופשית והעובדה שהוא החטיא, לא משנה את העובדה כי
ההחלטה היא נכונה בבסיסה.
קצת וגנר
הנאצים, אולי מתוך קוד תרבותי מסוים, שהרי תרבות=אומנות
ובאומנות מותר הכל (ע"ע אנשים מתים גם בסרטים של טרנטינו).
נהגו להקים תזמורות מיושבי המחנה שניגנו בעת פריקת הרכבות,
לאנשים שרוב רובם סיימו את יומם באותה צורה שוינסטון לייט
מסיימת.
לנאצים לא היתה הבחנה בין יהודי ליהודי מבחינת מעשיו לפני
המלחמה, כלומר חלילן צד חובב מעיר מחוז בהולנד יכול היה לנגן
בצוותא עם הכנר השני של הפילהרמונית של וינה. יותר מכך,
חלק נכבד מהיהודים היו יהודים פשוטים מאותם כפרים הפזורים
בארעיות בחלקה המז' של אירופה. כל אותם יהודים "בהיימוס" שצליל
הניגון היחיד שהתודעה המוזיקלית בראשם הכירה היה צפצוף
הציפורים עת השכימו לתפילת השחר - לא, זה נשמע טוב מדי.
צליל הניגון היחיד שהתודעה המוזיקלית בראשם הכירה היה קולות
רעש עמומים, עת ראש בתם היה מוטח בשער הכניסה בעת משחק עם
חברותיה.
אותם "בהיימוס" כפריים, זכו לשמוע בחייהם צלילים נשגבים
ונפלאים מכינורו של הכנר השני לשעבר של הפילהרמונית של וינה,
קצת וגנר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.