השמיים בכו ביום בו אלמונים מלאי שנאה הורידו את הראש לפסל
"בת הים הקטנה " בקופנהגן ,ולולא גם בנשמתי שררה המרה השחורה
היה מאורע זה חולף על פני ללא השארת עקבות, אותו יום גם קברו
את יעל מייבר שנורתה למוות על ידי אלמונים בכבישי ארץ יהודה
והוסיפו אותה לשורה ארוכה של נשמות מתות טהורות כשלג . הקרבה
הזאת של יעל לבת הים הקטנה עשתה אותה מאד מיוחדת בשבילי וחשתי
שהחמצנו  כולנו...
העננים היו נמוכים נמוכים והסתננו בעקשנות לתוך המוצב, המוצב
הזה הנטוע על הגדר הסורית  מסתכסך תדיר עם הגדרות המקיפות
אותו, כשטרחו הגדרות להופיע מתוך העננים - כסה אותם הערפל,
ערפל פוכי לבנבן שניסה לשוא לחייך אל השחור בנשמתי, וכשנעלם
הערפל ופינה את מקומו לגשם הדק והטורדני מלאו עיניי דמעות של
עצב, קצת על בת הים והרבה על יעל שלא היכרתי.
מילואים, קטע חיים, זרוק כך סתם בתוך שוחת שומר גדודי ומביט
לאין סוף אל השער הנעול, מביט, מביט, ומביט.
עוד שעתיים, עוד שעה וחצי, עוד שעה,  הזמן מזדחל לאיטו, הרבה
יותר מתאים לי עכשיו לשבת בקפה תמר בתל אביב, גבול שינקין -
רוטשילד, מול אויב דמיוני מתנועת "זאת ארצם" ולספור את השעות
לאחור כמו שאמר לנו שלמה בן ארצי, יש אפשרות רק לחלום פה,
ובמקום העשן המסריח העולה מהגנרטור המטרטר להעלות באף את הריח
העדין של הקטורת .להעלים את המדים ולהעלות ממעמקי הזכרון את
הבדים הבאטיקיים הצבעוניים ממרוקו או מהודו....
אורות נצנצו פתאום בשער, לא כל כך צפויים למען  האמת משום ששום
רכב צבאי לא רשאי לנוע במזג אויר כזה,  אני שהייתי עסוק
בהתחפרות עמוקה לתוך החרמונית המטונפת מלאת הזרע, הסולר, שמן
הרובים, וריח של עשר משתמשים לפניי החלטתי לא  להזיז את עצמי
לעבר השער,
שיפתחו לבד לשם שינוי אמרתי לעצמי ואפילו אם זה הרמטכל בכבודו
ובעצמו אני לא זז....
המכונית צפרה בעצבנות יתרה, או למען האמת במן עצמאות יתרה,
ואותו דיגדוג קל המצמרר עורפו של חתול החל נושף בקלות בעורפי,
סקרנות, הרפתקאה שעדיין לא נולדה החלה, קול קורא בערפל,
האויר הפך אפור משכר, ובתנועות עצלתיים הטלתי את ה M 16 על
הכתף ויצאתי לעבר השער, עוד אני הולך ודלת האוטו נפתחה בעצבנות
הססנית ,מתוך  האוטו הגיח מעיל דובון ענקי, ומההתעגלות של הכתף
הבנתי שמדובר באשה שניסתה ללא הצלחה להתמתח ולפתוח את השער,
השער היה סגור במעין מלבן ברזלי כזה שיש להרימו למעלה על מנת
לפתוח...  ניגשתי לעזור לה להכנס, לא ידעתי למה היא באה וגם לא
כל כך היה אכפת לי למען האמת משום שבאותו שבריר של שניה קרה
אותו משהו מופלא וגלגל חום של עין נגע לרגע באישון חום של העין
השניה.

במכלול החוויה האנושית יש את אותה שנייה מופלאה שעין שוזפת עין
ולאחריה הכל כבר אחרת,
המגע המוזר הזה של עין בעין מחלחל לכל קצה עצב ,לכל פינת שריר,
וברור כל כך למי שכבר התאהב פעם עד שברגע הראשון הוא מבהיל כל
כך ותופס אותך מאד מאד לא מוכן ,לאחר מכן מתחיל השעון לנוע
לאחור,
מתחילה ההמתנה העצבנית, הפסילות ההגיוניות,  עתיד לא הגיוני,
הרצון לשוב ולראות,  הסקרנות,  המתח,
אמרתי לה שקוראים לי דני ושבעלה נמצא בפנים המוצב, באור החיוור
של הכוכבים  כבר זיהיתי אותה כאחת הנשים המבקרת פה וחשתי ידיים
סוגרות לי על הצוואר, ידיים של מחשבות אסורות, ידיים של נדודי
שינה......
היא חייכה מבדל שפתותיה המופשלות, דילגה משק חול אחד למשנהו
בתוך השלולית הגדולה והמזוהמת שחצתה את הכניסה למוצב, זרקה בדל
חיוך לאחור ונעלמה.
לא ידעתי איך קוראים לה אבל החלטתי לקרוא לה שירה ונאחזתי בשם
זה ,רק על מנת לגלגל ולחזור ולגלגל דמות לתוך החלומות  של
הלילה.
שש שעות שמירה, שש שעות של שירה, שש שעות של פנטזיה, ואני
הכותב שירים
חושב לעצמי  מה היא עושה עכשיו, מה היא לובשת, על מה היא
חושבת,
ודאי גם היא מהרהרת באותם דברים ממש. גם היא הופכת בדמיונה את
הדמות הקבורה מתחת לחרמונית המשומשת, גם היא נרעדת בצמרמורת
קלה מכאיבה וגם אותה מציף חום פתאומי ,לא מוסבר המעלה חיוך
שכוח על השפתיים ונוגע ללב.
המבחן יהייה מחר - אמרתי לעצמי, אם תשוב, אם תתלבש קצת יותר
בקפידה,
אם תאסוף את שיערה הגולש, אולי קצת צבע או קצת תשומת לב,  ואז
אדע, אז אדע אם הכל דמיון או שמא הכח הזה הפועל על אנשים חזק
מכל הגיון, חזק מכל דמיון.
נשמתי החלה מתעוררת ,השחור החל להווריד, השמש החלה להציץ בין
העננים, העתיד לפתע נמלא ניצוצות קטנים של אור גחליליות
והשותפות לסוד הזה העולה וצומח לקח אותי לשינה טרופה ומתוקה.
ובחלומות כמו בחלומות
נדדתי אל הדיונות והחום שעל שפת הים ואל גוף נערי שובב ,זקור
פטמות קטנות וחיוך מלא תאווה הפושט אותי מכל מנגנוני ההגנה
שלי, מנגנון שנבנה בעמל כה רב לאחר גרושיי, גרושים קשים,
כבדים, מלאי כאב ביום ההולדת הארבעים שלי,
בו מצאתי את עצמי מנותק מילדי שנשארו בארה"ב, מחברי שנקשרו בי
בקמפוס
שמעבר לאטלנטי, מהמחקר שהייתי שקוע בו,  ניתוק מכאיב,   כרוך
בבריחה מבוהלת  לארץ, מגורים חדשים, עבודה חדשה, מטאמורפוזה
ממש, מעבר חד מהעיר הגדולה בעולם לרמת הגולן.   החלומות לא
שיקרו באשר למראה היצוני שלי ונשארתי כמו שהייתי ,שיער כסף
מתולתל גוף ממוצע קומה- מלא משהו עד שיכול בקלות להיות גוף של
מתאבק, פרצוף יפה ומושך, עיינים בוערות ושובבות של ילד,
ושירה קראה לי דני , מופיעה כנימפה לתוך החלום, בשנות השלושים
לחייה , אשה צעירה ומלאת חיים, פה גדול ומלא החושף שיניים
מבריקות בלובנן, רגליים דקות באופן מתמיה, מותני  ילדה צרות,
צוואר ארוך, וריח גוף ספרדי ,מייחד,  היא נשכה בעדינות בתנוך
האוזן שלי כשהיא הופכת אותי אל גבי ונעמדת מעלי בתנועה מתגרה,
דובון צבאי גדול עוטף אותה ומתחתיו אין מאומה, ואני מניף אותה
אלעל מוריד אותה בעדינת לצידי, מנשק את צווארה,  מלטף, ומצטמרר
....

התעוררתי בשש בבוקר, ידעתי שהיא מגיעה היום, לא ידעתי מתי,
נסתי לראי והשקעתי שעה ארוכה בגילוח, צחצוח, ומקלחת חמה, צללתי
לבגדים נקיים וכשאני זורח בחום המים יצאתי אל רחבת האספלט
להמתין, יכולתי לראות מבעד לערפל את הסביונים הראשונים הפורחים
לראשונה ולשמוע באופק את העדרים הסוריים היוצאים אל המרעה,
האויר הפך רענן והשמש החלה להופיע כמלכה החוזרת מביקור ממושך
בח"ול ,הדרורים התרוצצו בזריזות לאסוף פרורי לחם ראשונים שצנחו
באמצע הלילה מסנדוו'צים שנאכלו על ידי סיור הלילה ואני החלתי
לפקפק אם כל חלומותי מקורם בטעות, גם לא הייתי בטוח שאני חלק
בסרט הזה ואולי מוטב שאסתתר באחת העמדות.
האוטו המוכר הופיע שוב והדלת נפתחה, מהאוטו ירדו שני ילדים
יפים להפליא, מתולתלים להפליא, שהחלו בזריזות מדהימה להתרוצץ
במוצב,  שירה ירדה אחריהם וסקרה אותי במבט, תנועת הפליאה של
הגבות היתה כמעט בלתי מורגשת והבנתי בכאב שבלילה, בחרמונית,
בערפל נראתי לה קצת אחר, לאחר שנייה התעשתה ושטפה אותי בחיוך
רחב, חשיפת השיניים אמרה אתה אחר אבל ממש ממש בסדר לי .כמובן
שעניתי בחיוך משלי כמו אומר , אני מודה,  קנית אותי, רכשת אותי
לנצח קצר, השעון ממשיך לנוע לעבר הבלתי נמנע, שוב היא נעלמה
לתוך הבונקר והשאירה אותי בחוץ, מהרהר...נגשתי לפינת המוצב,
ישבתי על השכ"פץ, השענתי את הגוף בכוח אל הקונצרטינה והרגשתי
את כידוני הברזל הקטנים ננעצים בי,  שירה, שירה, מה אני עושה
עכשיו ?
נכנסתי פנימה לשתות קפה כאילו וישבתי לשולחן ,המוצב היה עסוק
מעל הראש בשינה, נחירות החיילים הנמים התערבבו בקולות מכשיר
הקשר, הילדים כבר היו עסוקים מעל הראש באיסוף תרמילי כדורים
משומשים , שירה כבר מחטטת בין הספרים הישנים הזרוקים בארגז ה
"חינוך", הופכת והופכת בם עד ששלפה ספר שירה ישן של המשוררת
זלדה והחלה מעיינת בו, יש לה שיר נפלא  אמרתי - לכל איש יש
שם....העיניים של שירה זינקו לעומתי - מה לך ולשירה שאלה ?
אה אה אני כותב קצת לפעמים וגם מלמד שירים בבית הספר המקומי..
מה באמת , מורה גבר ? יש חיה כזאת? לא ידעתי...ואת הילדים שלי
אתה מלמד?
למען האמת לא כל כך, אני מלמד בעיקר גילאים מבוגרים אבל הם
בודאי יגיעו אלי יום אחד, אולי נפגש פעם באספת הורים..
אתה חדש פה נכון ? מאיפה נחתת פתאום ?אני מכירה את כל המורים
בבית הספר .
אולי פעם אחרת התחמקתי תוך דקירה קטנה בלב כשאני זוכר את חיי
הקודמים
ומה את עושה ?
איך קוראים לך בכלל ?

קוראים לי נלי ואני עוזרת לבעלי במטעים שלנו, לפעמים נוהגת
בטרקטור ולפעמים גוזמת אבל בעיקר מטפלת בילדים החמודים האלו
ומתוך שאמרה מילים אלו ראיתי את גאוות האם זורחת בפניה ועננה
קטנה של שעמום אפור מכסה אותה . השירים הם רק תחביב, עוד
מהתיכון אני אוהבת שירים, שירים של טבע, שירים של ים,
הורידו את הראש לבת הים הקטנה אמרתי, הגרון המשוסף שלה במקום
בו המסור חתך בברונזה לא מגליד עדיין בנשמתי,   היית פעם
בקופנהגן ? ראית פעם את הפיורד?

לא לא ראיתי ועל בת הים הקטנה של כריסטיאן אנדרסן קראתי רק
באינציקלופדיה
חבל אמרתי , בת הים מביאה את מחיר האהבה לקצה הגבול העליון,
עוזבת את ביתה למען נסיך  חלומות,.........היום אנשים כבר לא
משלמים מחירים כאלו..........

יוסי הופיע מאי שם חמוש בקומנדקר .... אני צריך לקפוץ לגדוד
רגע..
הילדים איתי ... הם רוצים לראות טנקים.... תכף אשוב...
נסע...............
הבטנו ....עמוק המבטן........אתה משוגע אמרה עת זחלנו לפינה
הדרומית מזרחית ,לעמדה הנטושה הפונה לעבר סוריה, איך בהשלת
בגדים מטורפת חדרנו אחד בשני וחזרנו וחדרנו
והציפורים עמדו מלכת.....

שנה מאוחר יותר, בצרכנייה ,בידיים עמוסות בצל וחלב, שמעתי קול
ענוג אומר שלום,
ושואל - למה כבר שחררו אותך ממילואים ???


ב' כסלו תשנ"ט

בני יהודה רמת הגולן
במקום בו שלכת פוגשת שרקייה.