אני יושב לי על המיטה.  מעניק לך חסות בחקי.
מצייר קווים עדינים-דמיוניים בשיערך, מנסה לחשוב על תיאור
מתאים בשבילו.
ממשיך לצייר קווים וחושב על זה שלעולם לא אצליח, מחייך.

את פוקחת עינייך, רואה בעיניי שאני כבר מזמן טבעתי בך.  קפצתי
ללא כל היסוס, למים העמוקים, השלכתי את לבי לחסד אהבתי, השארתי
אותו על מפתן לבך והשארתי כתובת לתגובה.
מפנה מבטי אלייך.  שוקע בעינייך, כאילו ומנסה ללמד אותך את
משמעות אהבתי, אט אט,
מבטי נוגע בך, טיפה אחר טיפה, מטפטף את רגשותיי לתוכך.

לפתע, שפתייך תופסות את תשומת לבי.
מלא בחוסר ביטחון ובחשש, חושב איך לגשת.  איך להגיש לך את
שפתיי ומקווה בשקט שאינך רואה את החשש מבצבץ בעיניי.
את מחייכת, ראית אותו מבצבץ.  אני מבין את חיוכך, קוראת לי
להעז.
מחייך חיוך של הקלה.  מגניב מבט קל לעינייך שוב.  שואף את
אהבתי עמוק לתוך ריאותיי, צמרמורת.  בתוכי, אומץ ותעוזה
מתערבבים במאמץ ובנחישות עם אהבתי, והיא מתחילה לטפס אט אט
חזרה לשפתיי.  נושף אותה לבסוף, בנשיקה.  שפתיי חוברות עם שלך,
בעדינות.  מתחילות להכיר אלו את אלו, רואות מה בדיוק מעביר
צמרמורת ומה מרים את היד לליטוף.  
אני מחייך חיוך קטן, הרבה אושר וקצת מבוכה.  את מרגישה את
שפתיי שלפתע נמתחו ומצמידה את ידך לעורפי, קוראת לי להמשיך
במלאכה.

לאחר כמה דקות שבאורח לא כל כך מפתיע, עברו במהרה,
אני נפרד משפתייך לרגע.  פותח את עיניי.
את עדיין עוצמת עינייך, לא נותנת לרגש סומר השערות לברוח
ממחוזותייך.
מחייך חיוך קטן, ניגש לעינייך עם שפתיי, מנשק.  ביתר עדינות,
מנשק.  את מחייכת ומופתעת קלות, פוקחת עינייך,

ואני,
חוזר לטייל במבטך,
חושב על הרגע בו היצירה הזו תחדל מלהיות סוריאליסטית.