הגעתי לכתה מוקדם, וישבתי ליד החלון. פתחתי אותו למרות שהיה חם
בחוץ. כל השבוע חשבתי על העניין כמעט באופן כפייתי: מגיע
ראשון, נכנס בזהירות, מתיישב שלא כהרגלי על יד החלון, פותח עד
החצי, שלא יגידו לסגור, מוכן ומזומן להזדחל דרכו בכל רגע נתון
ולנוס כל עוד נפשי בי.

הפראנויה הזאת שלי התחילה בעצם בשיעור לפני שבועיים, אבל כדי
להבין באמת מה השתבש צריך לדעת מה קרה לפני שלושה. מה שקרה בסך
הכל, זה שרן הרצה בכיתה על רעידת האדמה הגדולה בליסבון, והיה
לו ספר גדול ואדום ביד. נדמה שאף אחד לא אז ידע מי זה רן באמת,
ומה הוא עלול לעשות, אפילו לא רחל.

אני ישבתי ליד רחל. היא שחומה וגבוהה ממני, ולמען האמת די
מוצאת חן בעיני, רק שעוד לא עשיתי שום דבר כדי להראות לה את
זה. מצדה השני, שני כסאות ממני בלבד, ישב רן. מתחילת הסמסטר הם
יושבים בכיסאות צמודים, ולא ידעתי אם הם חברים, או סתם ידידים
מהשיעור. בדיוק על זה חשבתי לפני שבועיים כשארע הפיצוץ הגדול.
כבר היה קרוב לשעה שלוש בצהריים, וחם למרות המזגן. דיברנו על
היפנים שכל הזמן צריכים להתמודד עם רעידות אדמה, אבל התלמידים
נראו תשושים, שזה דבר די רגיל לשעה הזאת. נשענתי עם מרפקיי על
ברכיי, והסתכלתי, אני זוכר, על רגליה של שכנתי מימין. משם
נדדתי במבטי לרגליו השעירות של רן. ראיתי את רגליו מרצדות מעבר
לרגליה השחומות של רחל - ברכיו נעות בכיוונים מנוגדים. הרמתי
את מבטי. הוא נראה חסר מנוחה ומתוח במיוחד, והספקתי לראות את
פניו מתעוותות. לפתע, סתם-כך, ללא סיבה גלויה ובלי שום התראה
הוא התפרץ, והבהיל את כל התלמידים העייפים.

"זה לא נכון. זה... אתם בכוונה סותרים אותי!" צווח. תנועות
ידיו הסתדרו כעת עם מלותיו: גדולות ולא ברורות. אחר שתק לרגע
והתבונן סביב. התלמידים, אפילו החצי ישנים, הכותבים המסורים,
האדישים, המעירים - כולם התעוררו. שיער סתור וזיפי זקן בני כמה
ימים נראו כעת שלא במקומם. על מה לעזאזל הוא מדבר? נשאלה השאלה
האילמת, אבל אף אחד לא דיבר. ואז, כאילו בזה הרגע יצא מסרט
אימה, הפנה מבטו לרחל ואמר: "את צוחקת עלי. אני ארצח אותך אחרי
השיעור! את שומעת!" אחר קם ללא מילה נוספת, אחז בתיקו, ופרץ
בסערה אל מחוץ לחדר הדחוס. במנוסתו החוצה גם הפיל רן כסא ושכח
את הספר האדום שלו על ליסבון, שהביא אותו משום מה גם לשיעור על
יפן. המזגן לא הועיל, אוויר עמד והתחמם, אך המרצה המלומד,
שנראה המום משהו, אסף את עצמו ככל שהתאפשר לו, והמשיך בתכנית
השיעור, כאילו לומר - היה מה שהיה ועסקים כרגיל. כשנגמרה
הדראמה, וכבר כולם יצאו לקפיטריה, נשארתי מאחור עם רחל. היא
ביקשה שאשמור על הספר העבה עם הכריכה האדומה - ואביא אותו
לשיעור הבא. "אני לא רוצה לדבר איתו יותר," אמרה.

בשבוע שעבר רן לא הופיע לשיעור בכלל, והמשכנו לדבר על רעידת
האדמה הגדולה בלעדיו. המוקד שלה, הזכיר המרצה, היה בבקעה -
צפונית לים המלח, ובמגניטודה של שש נקודה שבע. אני זוכר. למזלי
הייתי אז בחיפה, ואפילו שם היא הורגשה; ריחפה כקונדור שחור מעל
ראשינו לזמן מה - והמשיכה הלאה, נוגעת בנו קלות. המרצה המשיך:
"את עיקר הנזק כמובן ספגו הערים הסמוכות למוקד, מספר ההרוגים
בעמאן בלבד היה יותר גדול  מבישראל כולה, וגם ערי הגדה למודות
הסבל חשו את הטלטלה, שלא לדבר על יריחו שנהרסה כליל..."

הפרופסור נכנס לטראנס של פליטה היסטורית בלתי נשלטת, ואנחנו,
אני והשכנה הבודדה והשחומה שלי, ניצלנו את זה ודיברנו בלחש.
חקרתי על רן. היא סיפרה שיש לו הזיות, שהוא מקבל טיפול
פסיכולוגי. הייתי צריך להתקרב לשפתיה כדי לשמוע אותה אומרת:
"הוא חושב שכולם נגדו. אני ממש מפחדת, והוא חושב שגנבת לו את
הספר, והוא איים עלי, מה אני אעשה?" התבוננתי על תנועות
השפתיים: הן רטטו ונטפו עסיס, ולקח עוד רגע לפני שהבנתי שאותו
עסיס מכיל עוקץ.

"מה! אמרת לו שהספר אצלי?" צייצתי בלי קול.
"כן, וגם שביקשתי ממך להעביר את הספר למרצה, אבל הוא לא מאמין
לי." היסתה בלחש, והצביעה לעברו של הפרופסור שהמשיך בתיאורי
הזוועה, אך העיף מבט עקום לעברי.

זה בדיוק מה שחסר לי! חשבתי. עכשיו אני גם מעורב בפרשיית הרצח
הזאת. בסוף השיעור מיהרתי להעביר את הספר לידי המרצה,
והסתלקתי. דמיינתי את הכותרות בעיתונים שלמחרת השיעור: "תלמיד
מעורער בנפשו טבח בחבריו לכיתה." הוא יבוא עם מקלע אוטומטי
ויגמור על כולנו, כולנו, אני אומר! ממש באותו רגע, כשאני נמלט
במדרגות המובילות לשערי הקמפוס, החלטתי: אשמור על חיי ויהי מה!
לעולם לא אהיה טרומפלדור כזה, ולא אמות בעד ארצנו או בעד
האוניברסיטה או בעד שום דבר אחר.

אני יושב בכתה והמסלול שלי כבר מחושב היטב. ברגע שהוא נכנס
לכיתה עם הרובה אני מזנק לעבר החלון ומתגנב החוצה בזריזות. אין
ספק שזה הדבר הנכון לעשות - הן מבחינה אישית, והן מבחינה
תיאורטית, הרי לפי המרצה אסון שאין ממנו ניצולים וזיכרון הוא
לא ממש אסון.

באחד השיעורים הקודמים סיפר הלמדן בראש הכתה על אטלנטיס: פעם
הייתה יבשת ששמה אטלנטיס ובה שכנה עיר ששמה אטלנטיס. אומרים
שהיא שכנה מעבר לעמודיו של הרקולס, והייתה בה תרבות עשירה
שהגיעה לשיאים ספקטקולריים ופרטיקולריים בידע וטכנולוגיה, אבל
היא נבלעה בגלים של סופה אדירה, וטבעה בים - בלי להשאיר זכר.
אולי זה היה צונמי, חשבתי כשאמר זאת. בכל מקרה, מאנשי אטלנטיס
הגדולה לא נותר בחיים, אפילו לא אחד - לספר לשאר האנשים על
ההישגים הללו, על המנהגים, או אפילו על מיקומה של העיר. "אז
איך אנחנו יודעים?" צייץ אחד התלמידים, וכולם צחקו. "יודעים,"
אמר המרצה. "אפלטון אמר שבאמת הייתה עיר בשם אטלנטיס, ואם
אפלטון אמר, אז זה צריך להיות נכון, חוץ מזה שמועות עוברות,
ואף פעם אי אפשר לדעת איך הן הגיעו. אבל למעשה..." הטעים
המרצה, "כל זה לא ממש קרה, כי זה לא שייך להיסטוריה; זה נמחק
מן הדיסקים הקשיחים. ספרי ההיסטוריה בכלל לא מזכירים את
אטלנטיס. היא רק מוזכרת בסיפורי עם (ובספרי הפילוסופיה), אבל
אף אחד לא יודע מה קרה באמת. ואם אף אחד לא יודע מה ארע, מה
האנשים חשו - זה לא אסון. כדי שיהיה לזה משמעות של אסון," אמר,
"חייב להיות מישהו שזוכר, מישהו שבשבילו זה אסון." כן, חשבתי,
אולי הוא צודק. להגיד שהשקיעה של אטלנטיס הייתה אסון, זה כמו
להגיד לעיוור מלידה שהוא מפסיד את הזיקוקים, או משהו כזה. אין
מי שראה או שזוכר, ואפילו אין כמעט מי שיזכיר את הסערה של
אטלנטיס כאסון. זה בסך הכל סיפור על היעלמות של תרבות.

אז חייב להיות ניצול אחד לפחות מן הטבח שעומד להתחולל בכיתת
האסונות, וקיוויתי שיהיה זה אני. אחרת לא יהיה מי שיספר על מה
שקרה בכיתה בשיעורים שלפני, מי שיספר על התרחשויות שקדמו
למתקפה, מי שיתאר את האימה. הרמתי את הראש מעט והתבוננתי
סביבי. רן ישב בקצה הכיתה. כנראה שנכנס באמצע בלי שארגיש.
הסתכלתי ובחנתי אותו היטב. לא היה שם תת מקלע.

אחרי השיעור יצאנו, רחל ואני, לקפיטריה. קנינו קפה יחד,
והתיישבנו זה לצד זו ליד אחד השולחנות הפנויים. הייתה לה חצאית
שחורה שהגיעה לקצות הירכיים, והיא שילבה לי רגליים. עדיין אפוף
מאדי השיעור, סיפרתי לה על התיאוריה שפיתחתי במהלכו:
"תאמיני או שלא תאמיני לסיפור המוזר הזה של אטלנטיס, מה שבאמת
חשוב, שאפילו אם הוא אמת, אנחנו לא יודעים כמעט כלום על התרבות
המסתורית של אטלנטיס. אם זה סיפור אמיתי, אז אין שום סיבה שלא
לחפש אותה. צריך להתחיל לחפש ממש עכשיו! אולי הממצאים ילמדו
אותנו דברים מסעירים וישנו את פני המדע לתמיד!" אמרתי, וחייכתי
מן הפאתוס הציני שאליו נקלעתי בטעות. משום מה אני תמיד קצת
ציני וקצת עליז בסוף השיעור. התבוננתי ימינה ושמאלה, כאילו
מחפש דבר מה, אחר רכנתי אל מתחת השולחן, ידי נוגעת בירכה, קרוב
לברכה המשולבת. חיפשתי את אטלנטיס אבל לא ראיתי אותה.
"עזבי," אמרתי, "אני יכול לחשוב כל דבר שאחפוץ - הלא כן? אולי
האנשים מאטלנטיס דימו בנפשם שהם כדים או שגופם עשוי מזכוכית."

"נו, עכשיו גם אתה בסרט?", שאלה.
"לא. ברור שלא בסרט. צריך להאמין במשהו מוצק לפני שמתחילים
לחפש את אטלנטיס. אני מאמין שאנשי אטלנטיס היו כמונו, זאת
אומרת, היו להם רכבים, ספינות אוויר, כרטיסי אשראי, נעלי עקב
אפילו." הצבעתי על נעלה. "הם חיו חיים מודרניים כאלו, היו
מתעייפים מהעבודה, ובערב יוצאים ללגום בירה ככה. זהים לנו בכל
דבר, חוץ מבדבר אחד. הם הניחו מראש שדברים יכולים להתפוגג."
"גם לפסיכולוג שלך בטח יש המון עבודה. כאילו דא! אולי תשאל
אותו מה זה 'בוחן המציאות'."
"אני מתכוון שיש לנו מילים לתאר דבר שמתפוגג: נעלם באוויר הדק
- פוף, נמוג, נגוז... אבל אנחנו לא מאמינים במה שאנחנו אומרים,
לא מאמינים שזה יכול לקרות. בשבילנו הדבר היחיד שיכול להעלם
לשומקום הם הרגשות שלנו."
"אתה זוכר שאמרתי לך שרן ואני יוצאים? אחרי הבלאגן שהוא עשה
לי, אני כבר לא בעניין שלו... אולי אתה מתכוון לזה שרגשות
משתנים?" היא לגמה מהקפה ההפוך שלה, ואני לא זכרתי אם היא באמת
אמרה לי, אבל שמחתי לשמוע, והמשכתי לנאום את הנאום שלי.
"לא רק שהם משתנים, הם קיימים, ואז הנסיבות משתנות, ופתאום הם
כבר לא שם. הם נעלמו, התאדו, התפוגגו - איך שתרצי."
הצתתי סיגריה, ושתקתי. אבל הרגשתי שמשהו חסר בהסבר שנתתי לה,
ואז נזכרתי בענבל שהייתה חברה שלי פעם. אהבתי אותה. רוח חזקה
נשבה, ואז לא אהבתי אותה יותר.
"...אנחנו מסתפקים בזה. אנחנו לא שואלים איפה? לאן הלכה האהבה?
ואם כן, אז לא מתוך כוונה אמיתית למצוא אותה, או שהיא שם או
שלא."
"ואיך זה בדיוק קשור לאטלנטיס?" שאלה היא.
"אולי הם חשבו שכל דבר יכול להעלם, לא רק רגשות. בשבילנו כל מה
שהוא גופני, לא יכול סתם כך להעלם. אם דבר מה נעלם, אז יש לנו
שתי אפשרויות: או שאנחנו לא יודעים מה קרה, או שהוא נבלע באיזה
חור שחור."
"אם תשאל משוגעים, ונראה לי שיש כמה כאלו, הם יגידו לך שדברים
נעלמים, ושבים ומופיעים ככל העולה על דעתם. דברים שלא היו -
היו, וגם להפך, מה שהיה - לא התרחש מעולם. אבל אנחנו, במאה
העשרים ואחת, לא מאמינים שדברים יכולים להעלם, ואתה טוען
שבאטלנטיס כן האמינו בזה?"
"הם האמינו, בטח מסיבה טובה. אולי דברים היו נעלמים להם.
ת'אמת, כשאני חושב על זה, נראה לי שיש פה הגיון."
"הגיון עקום, סנילי משהו. רגע, איפה הספר שלי? אני לא מוצאת
אותו - אה הוא פשוט נעלם!" אמרה.
היא הסירה רגל מרגל, פיסקה אותן מעט, רכנה לעבר התיק שהיה מונח
מתחת לשולחן והחלה מחטטת בו. "אהה, עכשיו הכל ברור!"
"אולי אנסח את זה אחרת: איך את יודעת שהספר לא נעלם? הרי את לא
מוצאת אותו."
"כי מה שישנו, אי אפשר שהוא איננו, ומה שאיננו... פשוט איננו."
אמרה.
"את צודקת, אבל מה זה הספר הזה? איך הוא נהיה... השאלה היא
מאיפה הוא בא בכלל? משהו גורם לי לחשוב שאי אפשר לדעת איך כל
הדברים התחילו, וגם אי אפשר לדעת מתי הם ייגמרו. למעשה, הכל
עלול להתפוגג בכל רגע, החל מרגע זה, כאילו היינו שותפים לחלום
מוזר. אני מקווה מאד שלא אתעורר עוד רגע, ואגלה שכל מה שדימיתי
שנמצא, היה בעצם חלום עצוב, אבל אין לי דרך להבטיח שזה לא
יקרה. ממש לא."
"אה. נראה לי שאני מתחילה להבין את דרך החשיבה האטלנטית הזאת:
אם הדברים לא מתהווים יש מאין, אז לא הייתה בריאה. ואם לא
הייתה בריאה, לא נוכל לענות על השאלה: איך התחילו הדברים? ואם
לא נוכל לענות על השאלה הזאת אז לא נוכל לענות על השאלה מה
קורה, כשלפתע הם נעלמים, כמו בחלום למשל."
"לזה התכוונתי. יש כאלו בינינו שמאמינים שאלוהים קיים, בלי כל
סיבה. אולי האיש מאטלנטיס האמין שמה שנעלם, נעלם בלי סיבה."
"או בגלל שהאל רצה בכך, למשל כמו שנעלם אליהו הנביא, או קורח."
היא הוסיפה כיודעת ח"ן.
"כן, בדיוק! מדוע בעצם שלא נניח שדברים יכולים להיעלם סתם כך?
האם זה לא דבר שקל להפריך: שדברים פשוט נעלמים?"

נדמה לי שירדתי כעת לסוף דעתם של אנשי אטלנטיס: אנו חשים דבר
מה, אהבה, בדידות, פחד. לפתע אנחנו לא מרגישים את זה יותר.
פתאום אין ממי לפחד. התחושה נמוגה. לא יודעים לאן היא נעלמה,
פשוט מאמינים במה שמרגישים. בדיוק כפי שקרה לי פעם: אהבתי
אותה, לפתע הייתה רוח חזקה, אחר כך לא אהבתי אותה יותר. ואם מה
שאנו חשים בו הוא אמת, אולי גם כל הדברים האמיתיים יכולים
להעלם סתם כך, בלי סיבה.
"אז הייתה אטלנטיס, ונעלמה, ואתה אומר שזאת ההוכחה של
התיאוריה שלהם עצמם?"
"כן, הם צדקו. דברים יכולים להעלם לתוך האוויר הוורוד! כל מה
שצריך בשביל זה הוא אמונה."

כיבינו את הסיגריה השנייה שלנו כמעט בו זמנית, והמאפרה היטלטלה
מצד לצד כמו מצוף בודד בים סוער. היא הוציאה פתק קטן ורשמה בו
את מספר הטלפון שלה, ומתחתיו כתבה: "פתקים לא נעלמים אף פעם!"
מודגש בקו תחתון. "תרגיש חפשי להתקשר", אמרה, ותחבה אותו לכף
ידי. נפרדנו, וכל אחד הלך לדרכו.

השיעור הבא היה השיעור האחרון של הקורס, אבל רחל לא הופיעה,
ולא ראיתי אותה באוניברסיטה יותר, פרט לאותו יום אחרון של
הלימודים, שנתקלתי בה במקרה במסדרון. היא אמרה שהיא ממהרת
ללוויה, ונעלמה במהירות במדרגות.