קובי תמיד היה מרוצה.
הוא היה מרוצה מהכל. מהחברים שלו, מהעבודה שלו, מהבית שלו.
בעיקר מהעבודה שלו.
האמת הייתה שהוא לא ידע בדיוק מה היא הייתה. הכל התחיל מזה
שאמא שלו צעקה עליו שהוא מוזר ומטורף ואמרה לו ללכת לעזאזל. אז
הוא חיפש את עזאזל. ולא מצא. ואז הוא הלך ברחוב וראה בניין
גבוה עם קירות כאלה מזכוכית, ונכנס פנימה לבדוק אם זה עזאזל.
כשהוא נכנס הוא שאל אם  זה שם, ואיש אחד בכניסה חייך אליו ואמר
לו "לא בדיוק, אבל די קרוב לזה".
ואז האיש הזה התחיל להעביר עליו מכשיר מוזר כזה, והמכשיר ציפצף
חזק נורא - וקובי מייד ברח כי פעם אחת הוא נכנס לבית שלו לבד
והבית התחיל לצפצף ככה ואבא שלו הגיע אחרי שעה וכעס נורא
והתחיל לרדוף אחריו ולהרביץ לו עם חגורה.
אבא שלו תמיד הרביץ לו. פעם אחת קובי אמר לאבא שלו שהוא שמן
ואבא שלו דפק לו את הראש חזק בקיר, למרות שהוא צדק, ואז החברים
של קובי התחילו לקרוא לו מפגר אז הוא הפסיק ללמוד.
אז קובי ברח, והאיש רדף אחריו - כמו אבא שלו, רק שהאיש לא היה
שמן ודיבר מוזר - וקובי נכנס מייד לאיזה חדר והתחבא שם.
בחדר היו כמה אנשים שישבו במקום, וקובי שאל אותם למה זה והם
אמרו שהם מחכים  כדי למסור קורות חיים למישהו.
קובי מייד נבהל נורא כי הוא לא ידע מה זה קורות חיים, ולא היה
נראה לו שיש לו כאלה, אז הוא הסתכל בדף של אחד מהאנשים וראה
שזה מין דף כזה עם המון קישקושים באנגלית, אז הוא מייד חטף
לאיש את הדף כי הוא לא ידע איך לעשות כזה.
האיש התחיל לצעוק עליו גם כן, אז קובי החליט לעבוד עליו ונתן
לו את הדף של האיש שעל יד במקום, ואז הם התחילו לכעוס נורא אז
הוא נכנס לעוד חדר, ושם היה איש שביקש ממנו את קורות החיים
שלו.
קובי היה גאה מאוד שהוא ידע מה זה, אז הוא נתן לו את זה והסביר
שהאותיות המוזרות הם בעצם באנגלית, וזה אומר משהו, פשוט לא
בשפה שלנו, ועמד בצד.
קובי לא העז לצאת החוצה, כי הוא פחד שהאיש שמדבר מוזר עוד שם,
אז הוא חיכה בשקט עד שהאיש סיים לקרוא, ואז האיש קם, לחץ עם
קובי ידיים, ואמר לו שהוא התקבל לעבודה.
וככה קובי הגיע לעבודה שלו.
מאז קובי ישב ומילא טפסים כמו שהסבירו לו בהתחלה, והוא מאוד
נהנה כי הטפסים היו נורא יפים וצבעוניים, והיו אומרים לו דברים
כמו "תמסור טופס ב'3 למנכ"ל עוד חמש דקות", וקובי ידע שטופס
ב'3 הוא בעצם הטופס הירוק הבהיר.
ככה זה המשיך במשך שנים.
כמובן שהוא לא תמיד היה שמח. פעם אחת הוא קנה כרטיס לרכבת
התחתית וכמה נערים הצביעו עליו, אז הוא אמר להם שזה לא מנומס,
והם אמרו לו שהוא מפגר והלכו משם. האמת שזה לא כל כך הפריע לו,
כי אמא שלו תמיד היתה אומרת לו פעם - כיום גם היא קיללה אותו,
כמו כולם - שלא להתייחס, אבל הוא בכל זאת היה עצוב.
אז הוא היה הולך לעבודה, וממלא טפסים צהובים, ואז כל העובדים
שלו - הוא ידע שאלו העובדים שלו כי להם בקושי היו טפסים, ולו
היה יותר מעשר סוגים - היו שמחים נורא והיו צועקים שעכשו סוף
סוף יוכלו לקנות מתנות לחג. ואז גם הוא היה מצטרף אליהם, והוא
שמח.
ככה זה המשיך תמיד, עד שיום אחד הוא הגיע לעבודה והמנהלים
הזמינו אותו אליהם.
הוא טיפס במדרגות. "יבוא יום וגם לי יהיה חדר כזה, עם חלון
שמשקיף אל העובדים ומדרגות שמובילות במיוחד אליו," הוא חשב.
הוא חשב בקול. "אחרת מה הרעיון? אף אחד הרי לא ישמע אותך!" הוא
היה אומר תמיד.
ואז אחד המנהלים קם ואמר לו שלא.
הוא הצביע על השולחן. היתה שם ערמה גבוהה של טפסים. צהובים. כל
הטפסים הצהובים שקובי אי פעם מילא.
קובי אמר לו שהוא יכול לעזור גם לו למלאות כאלה, ושלא יזיק לו.
המנהל אמר לו שהוא לא יגיע רחוק ככה.
קובי שאל אותו אם בת ים זה רחוק, כי קובי נוסע לשם כדי לבקר את
סבא שלו הזקן, ואם זה כן אז הוא טועה.
המנהל כעס. הוא התחיל להגיד לקובי שהארגון לא יכול לעמוד
במעמסה כספית כזאת, ואז הוא התחיל להגיד דברים מוזרים.
קובי שאל אותו אם זה אנגלית, ואם הוא יכול ללמד גם אותו לדבר
ככה, והמנהל אמר לו לצאת מהחדר.
אז קובי יצא. הוא החליט שהמקום הזה הוא כבר לא מה שהוא היה
פעם, ארז את הדברים והלך.
הוא יצא לרחוב והלך הביתה. היה מישהו על יד הדלת. הוא טען שהוא
ממס הכנסה. קובי האמין לו. הוא שאל את קובי כמה כסף הוא
מרוויח, וקובי ענה שהוא כבר לא מרוויח כסף, יש לו חשבון בנק.
האיש טען שקובי לא שילם מיסים. קובי אמר שהוא באמת לא שילם.
האיש אמר שהוא מעקל לקובי את הבית. קובי אמר שבסדר, והלך לסבא
שלו הזקן כדי לבדוק במילון מה זה "לעקל".
כשקובי הבין מה זה, הוא שאל את סבא שלו הזקן מה לעשות. סבא שלו
הסביר לו שהדבר הראשון שאסור לו לעשות זה לשאול סבא זקן וסנילי
שאלה כזאת. קובי הלך.
כשקובי הגיע הביתה הבית היה חסום עם קרשים. קובי רצה להיכנס,
אבל הוא ידע שאסור לו להשתמש בפטיש, כי פעם אחת הוא דפק את
הפטיש על האצבע. לא שלו, של אמא שלו. לכן היא אמרה לו שהוא
מפגר. היא כנראה לא הבינה שהוא פשוט ניסה לחבר את הציפורן
המלאכותית שלה חזרה למקום.
אז הוא הלך ברחוב. הוא ראה פעם סרט עם אנשים שגרו בקופסאות
קרטון, אז הוא התחיל לחפש אחת.
אחרי שעה של חיפושים הוא מצא קופסא. הוא נשכב בתוכה. זה לא היה
נוח במיוחד. הוא יצא והסתובב ברחוב.
פתאום הוא עבר על יד מבנה מוכר. זה היה מבנה גדול, די ישן.
מישהי יצאה מהמבנה ושאלה אותו מה קרה. הוא הסביר לה. הוא זכר
אותה מאיפהשהו.
היא הייתה עצובה. היא הכניסה אותו לבניין, ואמרה לו בקול מנחם:
"אל תדאג, קורה הרבה פעמים שאנשים לא מסתדרים מחוץ למוסד".
והוא הסתכל עליה, וחשב שהוא דוקא הסתדר מצויין. הפעם הוא חשב
בשקט.
והוא לא הבין - מה, היא מפגרת?!