כשירדה בפעם האחרונה בתחנת הדלק ורוח מערבית שובבה הטילה את
הפיאה השחורה לצדדים ,נקוו דמעות כמו מאליהם בצדי פניה
,מתגלגלות אט אט לאורך לחייה ונלכדות
בזויות הפה, סוחפות בדרך גרגרי אבק זעירים ומשאירות את הנקודות
הג'ינגיות להבריק באורה של השמש השוקעת.
השמש נפרדה מהעולם והוא נפרד ממני , חשבה וחיבקה בחוזקה את
אותו תיק מורים עשוי עור חום ואבזם מבהיק בקצהו, הגוש החונק
בגרון של תקוות רמוסות וכעס פנימי
מול עולם סירב להיבלע למרות הנסיון החוזר ונשנה לגלגל אותו
למעמקי הבטן....
דני לחשה לעצמה, חצי חיוך שובב מתגנב לזוויות הפה והמצח נחרש
לרגע קמטים עדינים, מנווט אגל זעה זעיר על העור הצח והלבן שלא
ראה שמש ים,  דני לחשה ומחתה בחטף עוד דמעה שהחלה משתלחת לאורך
עצמות הלחיים המוגבהות קמעה ומשוות לה יופי מיוחד כל כך..
הלחץ הגובר בפטמות הזכיר לה פתאום את התינוק המחכה בבית,
בעדינות סידרה את החזייה הלוחצת והחלה פוסעת אל עבר האוטובוס
ובתוך צילה עוקב אחריה בשקט, סימן השאלה הגדול שנפל בחייה
ועירער את עולמה לתמיד.

חנה , חנה,  חשב הוא לעצמו שממעמקי ביטנו נוצרת ועולה צרחה
ענקית כמו בסכין חתכו בו, הרמזור הפך ירוק, הכביש זרם חזרה
צפונה והעולם שנשאר מאחוריו בלתי נתפס, בלתי אפשרי,
שוב  מהדהד חנוך לוין במוחו על הלב המגביה בחלומותיו לגבהי אין
קץ, ועל הידיים הקצרות מידיי המיאשות מידי להגיע ולקטוף את
החלומות הללו..

חייו זרמו במעגלים מוצקים של ודאות,
ספר ועוד ספר ועוד מאמר ועוד הרצאה וילדו כבר הולך לצבא, ועוד
טקסט ועוד מכתב עתיק ובמשפחה כבר קונים אוטו חדש והחיים נמשכים
וציונים לתלמידים ועולמו הרוחני ממשיך ומתרחב עוד ועוד..
בבוקר שהיה מכין קפה לאישה והיה מצחצח את השיניים היה מעיף מבט
במראה ובוחן את פרצופו השחום ואת שערו המאפיר,  המחשבות על
מקומו בעולם חוזרות ועולת במוחו שוב ושוב וכשהיה יוצא מן הבית
והולך לבית הספר השכונתי בו לימד כבר חש איך העולם מתערבל
לבליל חסר צורה ומסתדר מחדש בשורות ישרות של פרנסה, חיבה,
ילדים, כסף ותוכניות לעתיד, טווח קצר, טווח בינוני , טווח
ארוך, שוב הילד בבית הספר בקשיים ושיחות עם המורה.. האוברדרפט
והצמחים שרצה לקנות, המקדחה שמחכה יחד עם העציצים שיש
לתלות....
שום רמז קל שבקלים לא נראה באופק, שום יד נעלמה לא כתבה את
הכתובת על הקיר
ומתוך העולם המוגן שלו הנשען על יסוד מוצק ומתוך קול פנימי
החליט להצטרף ללימודי הקיץ וכך מצא עצמו נוסע שלוש פעמים בשבוע
לירושלים, פעם באוטובוס ופעם עם חבר ופעם סתם בטרמפ להמשיך
ולחתור לקבל את התואר השני שלו בהיסטוריה יהודית.

שעור הראשון:
התיישב כרגיל בצד, צמוד לדלת כשהתחושה של הלכוד כבר מלווה
אותו, הוא היה מאותם אנשים הסובלים מרגישות יתר וכל שינוי
פתאומי או נסיעה רחוקה הייתה שולחת אותו לצד כשהוא מתכווץ
בתחושות של בחילה ארורה,
כל כמה שניסה לאבחן את עצמו, לתקן את עצמו היה ללא הואיל
והבחילה המתגברת הייתה שולחת אותו מכווץ לסידרה אין סופית של
הקאות לכאורה, לא שאי פעם הקיא אבל היה בזה מעין שחרור פנימי
המאפשר לו לתפקד,
וכך יושב לו בקצה החדר, נמשך אל החומר ובמצב הכן לקראת מנוסה
אפשרית החל יומו הראשון בירושלים, הוא נאחז בדפים ובעט ובתרפיה
שהכתיבה העניקה לו כשעיניו משוטטות כחיה קטנה מפוחדת המצפה
לגורל שינחת על ראשה כשחנה נכנסה לחדר בפעם הראשונה,  
מלכתחילה חש בשלהבת הקלילה המרחפת לה בפינה הכי רחוקה, באונה
הכי נסתרת של הלב, לחדר נכנסה עגלת תינוק כחולה והיא נדחפת
,מתנדנדת על יד אישה צעירה בחליפה כחולה, חליפה עוטפת ומרשימה,
גרביים לבנות ארוכות, גלויית ראש וחדת לשון, עיניים מחייכות
ואף סולד מתגרה, שפתיים צרות מתוחות, חזה מתפקע מחלב ובטן
עגלגלה המעידה על לידה לא רחוקה מידי,
חנה התיישבה לצידו, מחייכת לצדדים ונמתחת קדימה על מנת להקשיב
למרצה. שולפת במומחית עט מתוך תיק המורה שלה וניר כתיבה
ומשרבטת שורה אחרי שורה לתוך הנייר , התינוק היה מרים מפעם
לפעם את ראשו ובשלווה של אם מנוסה היא הייתה הופכת אותו מצד
לצד ומנסה להרדים אותו, לעיתים המוצץ היה נשמט ותוך כדי כתיבה
הייתה בהיסח יד מחזירה לו את המוצץ, פעם אף יצאה לכמה דקות
להאכיל אותו כאילו ברור מאיליו שתינוק זה חלק מהסילבוס ונזכר
הוא לרגע בנשים התאילנדיות שראה בשדות אורז, בצד השני של
הגלובוס מנענעות את תינוקם ללא הפסקה של רגע בעבודתם.
יש קשרים בין בני אדם שאין להם הסבר, פתאום מצא עצמו מקדיש לה
תשומת לב, פתאום מצא את עצמו מבליט אותה מתוך החבורה, פתאום
החל פרצופה להראות מצודד מאוד, מושך מאוד, מושך יותר מידיי
אפילו, כשהוא מנסה ללא הצלחה להסוות את ההתעניינות הפתאומית,
המוזרה הזאת שנכפתה עליו ללא אפשרות להסתלק ממנה...
הוא חש פתאום שהסקרנות גואה גם בצד השני, דבר לא נאמר , אפילו
לא ברמז אבל כבר נכתב כנראה שם למעלה שמשהו קורה,  הוא לא היה
בטוח בשמה וחיכה בקוצר רוח להקראת השמות, נוהג היה למזכירה
להופיע ולהקריא שמות, וכמה שמח כזו סוף סוף הגיעה והיה כבר שם
מאחרי הפנים הקופצניות האלה... חנה, שם שאפשר לגלגל, שם שאפשר
כבר להתרפק עליו, שם שאפשר לקחת אתך לדרך ולהתעניין.. חנה
גליקמן, שם מבעלה, מעניין מה היה שמה הקודם ומאיפה באה ואיפה
למדה וכיצד הסתכלה על גופה בראי כשהייתה בת שמונה , בת שתים
עשרה שהחל גופה לצמוח ולזעוק את זעקות ההורמונים שלו,
שם של אדם,   בתקווה כמוסה ובזווית עין חטופה סקר את פניה
החתומות לגלות אם יש שביב של התעניינות בשמו שלו אבל הסימן
המקווה לא הגיע, גם מאוחר יותר שהיום הלך והסתיים והייתה העברה
חפוזה של אינפורמציה על מבחנים ושאלות היה נדמה לו שיש בה איזו
התייחסות אישית יותר ואיזו פנייה רגשית יותר הנוגעת אליו אבל
נותר סימן שאלה גדול
בדרך הביתה , באוטובוס חזר והפך וחזר במצב, מה קורה לי מה קורא
אותי ? מה מרים את דגל מלחמת המינים ומה מעיר את החושים הישנים
?
ורגע לפני השינה כבר ריצדו מולו בשתי עיניים שובבות רוטטות באש
ירוקה ומתוך חמימות חשוכת תקווה של חלציו מצא עצמו נרדם בלב
שקט.

שעור שני:
עשר פגישות נקבעו לקורס והשניה כבר הכניסה תחושה של רוטינה,
רוטינה נעימה של לימודים במקום מוכר ועם אנשים מוכרים, איש
הביטחון, תלמיד הישיבה, החוזרת בתשובה הצעירה, הבחור שלומד
ניהול חשבונות ובא רק על מנת לצבור נקודות, התלמיד השקדן
במשקפיים עמוקות ואיש הפלאפון שמנהל עסקים תוך כדי שיעור,
חנה איחרה ולא היה בוטח כלל אם החליטה להמשיך ללמוד, תקווה קלה
הייתה לו שנוכחותו תגרום לה באופן בילתי מודע שהוא ברגישותו
הבין אותו כל כך ,תגרום לה להמשיך ולבוא ומשנעדרה בתחילת
השיעור חש מעין כאב עמום בחזהו על אובדן של משהו לא מוגדר
שאפילו לא שלו,
אולי של אלוהים ? אולי של אף אחד ?
וכשכבר התייאש והפסיק להביט אחורה בתקווה ושב ושקע לתוך השיעור
תוך ניסיון למצוא את החוט המקשר בתוך הסבך של דברי המרצה שב
והפנה את מבטו והינה היא שם, יושבת כמלכה או כדוכסית עם הפרצוף
המרתק הזה, שמצא כל כך יפה לו וכל נמש חייך אליו למרות שחש
שאינה במאה אחוז נמצאת..
את התינוק השאירה בבית, היא כבר הכריזה על כך בסוף השיעור
הראשון ולא יכול היה שלא לחשוב שהיא מסירה מכשולים ומפנה את
הקן לביקור הגבר..
מערכות יחסים בין אנשים היה הדבר שנגע בו יותר מכל, הסיסמומטר
הפנימי מדד עשרות רבות של התנהגויות של נשים בשנים עברו והוא
יכול היה לחוש כל תנודה של מצב רוח, כל נפתול של דמיון, כל
צמרמורת בלתי ניראת בגוף כל מצב רוח וכל עיתות נשים..
חנה חשב, מה עובר עלייך, מה מציק לך?   חשב ולא שאל ובמקום זה
החל ללהג על קרובי משפחה מוכרים הגרים בסמוך לו,   לא נמצא קשר
משפחתי ורק בדל חיוך קליל סיים את ההפסקה, בשיעור השני שוב
נעלמה למספר דקות וחלל פתאומי נפער בתודעתו,
מתוך שידע היטב את מקומו ואת אופיו של העולם הנשי והגברי כבר
הבין שהוא עומד לשחק תפקיד מרכזי בהצגה שכבר נכתבה, שאין לו
מושג מה עומדת להיות העלילה ודי ברור לו הסוף הבלתי נמנע אבל
בידייו וביידיו בלבד יש את האפשרות לכתוב את המילים, את
הפאוזות, לבנות את התפאורה ולהכריז על ההפסקה, לקרב או להרחיק,
לשלוט או להיכנע לחיים שהחלו מפכים בעוז כמו באר מבעבעת או
בקבוק סודה דחוס הכולא גז המנסה להתפרץ.
מבחן קטן חייב היה לעשות, הרי הילד שבו שראה בחיים מגרש משחקים
חייב היה לנסות את הצעצוע הזה הנחשק כל כך  ..בסוף היום השני
שמעתי אותה מחפשת טרמפ, היא נהגה לסוע בטרמפ עד תחנת הדלק
,תלמידה נוספת הצטרפה וידידם  צחי הנהג , זה מההנהלת חשבונות
התנדב להסיע את כולם. כשניגשו לאוטו היה מישהו צריך לשבת
מקדימה ליד הנהג ושניים מאחור, הוא חיכה לראות מה יקרה ואמר
לעצמו שאם היא יושבת מקדימה כנראה שהוא חי בעולם שכולו
דמיונות, וכשהתיישב מאחור מצא את עצמו מחייך אליה כמו אומר
איני נושך ולאחר שנייה של היסוס ראה אותה מתיישבת לצידו.
הזרע לבאות נזרע באותו רגע , הקריאה הקדמונית הפורצת בין גבר
לאשה בצורתה הראשונית ביותר נזרקה לחלל הבמה וניצבה שם מהוססת
כמו לא בדיוק יודעת את התפקיד  ,   בדרך בנימה ידעני היא
הסבירה לו איך ומה נוסעים בירושליים של היום, הוא גר פעם
בירושליים אבל העיר והכבישים השתנו כל כך..

שעור שלישי :
חמש שעות מעצבנות, צילומים עבודות, הגשת רפרט, סנדוויץ בהול
במסדרון, הליכה אין סופית לשירותים, קפה ועוד קפה, העולם
הפנימי שקוע בתרדמת, הלחץ וחוסר השינה הקהו את חושיו למרות
שקטעים בשיעור ממש היו הוא, המרצה מדבר על יחסי אני - אתה
במשנתו של בובר וראשו שוקע באני - את , אני - חנה , הוא מעיז
לרגע לגעת באי אפשר ומנסה לדמיין בעדינות מגע אינטימי ראשון,
סקרנות אדירה למגע כזה מציפה אותו, מנסה לחשוב איך בעולם אפשר
בכלל להגיע לרגע כזה בו נופלות חומות המוסר וגדרות הבגד וגוף
נלחץ לגוף, הוא מנסה לראות מהצד את השפתיים נפגשות ואת העיניים
צוחקות זו אל תוך זו בהתרגשות ובחמימות, הוא מגניב מבט מלטף אל
הבטן השמוטה מאז הלידה, מתחיל להרגיש  נמשך פיזית אל האשה הזו
הבאה מעולם שונה כל כך, למרות שידע שיש גם להם תחושות, רגשות,
צרכים ודחפים, היה הקשר הזה בלתי אפשרי ודי , לאורך עמוד השדרה
החל להזדחל הרגש המוכר של אריה העט על טרפו או יותר נכון על
הלביאה שלו ובאמת היה בה העוצמה הלביאית ,
סוף יום , השאלה המוכרת המבקשת טרמפ לתחנת הדלק, צרור המפתחות
בער בידיו, כמעט שמע את עצמו אומר בואי איתי , אני נוסע
לכיוון, הוא ידע שגם נוסע הוא קרוב יותר לביתה והתחושה שבקלות
יכול הוא להיות לבד אתה במכונית, בדרך הארוכה ועמוסת הפקקים עד
היציאה מהעיר ממש הבהילה אותו, משכה אותו , דחתה אותו ובהתקף
בלתי מודע הוא דחה את ההזדמנות לרגע בו יעמוד מול הראי וישאל
בפעם האלף את עצמו מה קורה פה ?

שעור רביעי:
הפור נפל ועוד הרבה לפני שהחיים עלו לרמת המודעות,   אולי
בחיוך הראשון, אולי במבט החם שהופנה אל התינוק המחייך בשעור
ואולי במבט החומד שניצת אל תוך עיניה הירוקות, החשמל באויר עמד
וחיכה שיפרקו אותו והוא שמח לראות שבלי תכנון מראש שניהם
הקדימו את בואם לשיעור, למרות היותה סגורה ומכופתרת לא היסס
להסתכל בפעם הראשונה לתוך עינייה, הירוק הקופצני לא עמד במבט
וההתרחבות הבלתי נשלטת של האישונים אמרה הכל, הסדק העדין שנפער
בטיח של חומת המודע התרחב קמעה והים שמעבר לו החל בטיפטוף בלתי
נראה לתוך התווך השרוי בין שני זרים מכירים,
החל שלב המכירה הגדולה , מה אתה עושה איפה, איך, למה אתה פה,
מה הביא אותך וכה שקועים היו בגישוש ההדדי עד כי לא שמו לב
שכמעט הפסידו את השעור ,
שני אנשים - שני עולמות משיכה בין הפכים כמו בכל חוקי
המטמתיקה, הוא חילוני שחום ויפה מעין שטן מפתה והיא לבנה
ועדינה שהחיים היו כה ברורים לה כאשה נאמנה , כאם ובת משפחה
הנגררת מרצון לבלתי אפשרי,
היום ניסע ביחד כבר החליטה לעצמה ולא העיזה לבטא מכינה אלף
תירוצים למה לא לקחת את הטרמפ שהיתה בטוחה שיציע לה בסופו של
יום זה, היא יודעת יפה שהוא נוסע לכיוון שלה, היא יודעת מאד
שקשה יהיה לה לסרב וברור לה הרי שחייבת היא לסרב אבל הקול
הפנימי הזה הקורא, הקורע לא שותק וממשיך ומנער את הקורים
המקבעים את גורלה במסלולו.

היה חם, מאד חם והתנועה הזדחלה לה, חנה חשה שהיא חייבת להמלט,
אנני יכולה להרשות למשהו לקרות ולשבש את החיים המתוכננים שלי,
- עוד ילד, עוד שנת הוראה ,
בעלי השקדן המחכה לי, הילד המצפה לחלב, על מה בכלל חשבתי ?

שעור חמישי :
אני מוכרח היום לגמור עבודה אמר הוא מיד שהגיעו לבניין המכללה,
על מנת להסביר לה שהוא פה למרות שלא יהייה בחדר יחד איתה
בשעור, שמחה והקלה הציפו אותה בו זמנית,
העומס הזה לשבת איתו באותו חדר היה בלתי נסבל, הרצון הפתאומי
שהיה תוקף אותה לחבק אותו והתחושה המסעירה הזאת עת הבחינה שהוא
נועץ בה אחד ממבטיו החודרים
ממש ממש גרמו לה חוסר מנוחה , כמה פשוט היה להישאר בבית חשבה
הרי השעורים הללו אינם חובה  ויש לי בהחלט אליבי בין שלושה
וחצי חודשים הנצמד אל חלבי והבית בהחלט יכול ל"סבול" קצת יותר
תשומת לב , בנקיפת מצפון חשבה על בעלה הטורח בתורה , איך נצמדה
אליו אתמול בלילה לשאוב מגופו אונות וסמכות ותקווה לכבות את
הבערה הזאת שאינה נותנת לה מנוח.
היא נזכרה באמה - טורחת בכלים ובמגב, מכניסה סדר בביתם מרובה
הילדים והבינה פתאום את הרצון המוזר והבלתי נדלה להיות נאהבת,
האב העסוק תמיד הקיף עצמו בבנים ואיתם העביר את כל זמנו ולה,
הילדה היחידה במשפחה לא כל כך התייחס,
את החוסר הזה אני כנראה רוצה לתפוס ולמלא חשבה שהיא מתרווחת
בכסא ומקשיבה בעניין לשיעור ומתוך כך הבינה פתאום שחייה הפכו
כפולים, שהתייחסותה לדברים נעשתה פתאום עם שותף חדש, שהעיניים
החומות הבוערות מלוות אותה והחום הפורץ מהגוף מציף אותה בזמנים
שלא צפתה להם, מצאה את עצמה חושבת וחושבת כל אותו שיעור עליו,
על מחשבותיו, מעבר לקיר המפריד בין הכתה לספרייה ובהפסקה לא
עמד לה כוחה יותר ובהיסוס נכנסה לספרייה ושאלה אותו אם יבוא
לשתות אתה קפה, לא מאמינה למשמע אזנייה את מה שפיה דיבר ,מתרצת
לעצמה שזה מעשה חברי ונכון לעשות ומבינה שהיא מפרפרת ברשת בלתי
נראת שנטוותה סביבה ללא מוצא.
היום אני ממשיך לתל אביב אמר, לצערי לא נוכל להמשיך את השיחה
מהנסיעה הקודמת
אבל יהיו לנו עוד הזדמנויות..  באוטובוס הביתה מצאה את עצמה
כועסת עליו ,איך הוא יכול כך לא לסוע איתי חשבה ותפשה עצמה
חושבת עליו כבר  בתחושה רכושנית משהו,
רוצה לרגע לעשות ברוגז כמו ילדה קטנה של פעם ורגע סולחת
מפוייסת וכשירדה מאוטובוס כבר חזרה לעצמה וניגשה בשמחה מחודשת
להכין אוכל לילדים.

שעור שישי:
הוא תמיד ידע שזה יקרה לו יום אחד , אבל החיים תמיד תופשים
אותך לא מוכן וכל הדרך הוא חשב על היום הזה, יום ראשון, תחילת
שבוע חדש, יום ההולדת שלו, כבמאי מנוסה של החיים הוא כבר ראה
את הבמה עומדת, את המסך המורם למחצה כלפי מעלה , נזכר בהיותו
סטודנט בפעם הראשונה בירושליים עת היה פועל במה וגובה המסך קבע
את המרחק אל ה " חזרה הגנרלית ", הוא עשה בקור רוח ספירת קווים
רומנטיים וקבע בסיפוק מהול בפחד שהתרחיש פשוט בלתי נמנע, לא
יעזרו כל חומות המגן, כל הרגלי החיים וצווי המוסר, כל הפחדים
הנוראיים והתקווה המהולה בצהלה הרפתקנית -
כמו שתי רכבות הנעות מרצון על מסילה אחת לעבר התנגשות בלתי
נמנעת, איומה ,מלאה פצועים ונהגי הקטר מלאים אדרנלין, שלשה
ימים כמעט לא אכל בוחן בהתלהבות איך הבטן הבולטת שלו הולכת
ומצטמקת והכל בגללה,
גבורת דמיונותיו שנוצרה במוחו ואולי אף לא קיימת במציאות,
ומה אם אני טועה חזר ושאל את עצמו? וידע שהמבחן האמיתי יהייה
במגע הראשון, הוא לא ידע איך זה יקרה אבל היה בו ביטחון שהיום
תיגע ידה בידו, מעין חוש מצפני פנימי שלא הכזיב מעולם,
הכסא שלה היה ריק, התלמידים האחרים כבר נערכו ללא הכנות מודעות
ופינו להם פינה קבועה בשעורים, זה ליד זו, חלל קיומי ליחסים
מסוג זה שאנשים בחושיהם חשים בו ומפנים לו מקום של כבוד אפילו
ללא ידיעה למה,  לא מיהרו למלא את הכסא הפנוי והוא נותר לאורכו
של כל היום כעוס,   נעלב, ומבולבל..
הילד חלה וחנה נשארה בבית ועתה משנרדם לרגע מצאה פנאי להתקלח,
היא חשה בחמימותם של המים השוטפים את גופה, הגוף שכל היום חנוט
בבגדים הארוכים הללו ומשתחרר לו במקלחת, היא בחנה את עצמה, את
גופה המעוגל, הלבן, המלא  והחלה מסבנת את עצמה, לא בתנועות
יעילות ויסודיות שמטרתם נקיון אלא בתנועות רכות ומהוססות במעין
מחול עצמי המעורר את העור הלוהט למגעם של המים ולמגע העדין
והמהוסס של אצבעותיה, פתאום תפסה בעצם שהיא מתקלחת איתו, דני
לחשה בשקט חנוק ונבהלה מעצם ביטוי השם,      יותר מבהיל מאמירת
השם המפורש האסור לאמירה,
גם אם חשבה שתהנה מיום מנוחה ממנו הרי באו המים והחזירו אותו
לתוך חייה בעצמה מפתיעה כל כך ובמחשבות אסורות כל כך..הצער
שאינה איתו גרם לה לכעוס כל כך על תינוקה, מה אשם המסכן הזה
שאני כועסת עליו אמרה והבינה שהמלחמה בתוכה היא והפצועים
מתחילים לזעוק מסביב.



שעור שביעי:

בשכונת רמות, בקומה ג' בחדר המטבח ת,חת השעון המצועצע,  צילצל
הטלפון,
חנה זה בשבילך אמר בעלה והיא מיהרה אל הטלפון - יום שני בערב
ועוד מעט הילדים הולכים לישון ויש כל כך הרבה דברים להכין
למחר...
הקול בצד השני השאיר אותה הלומה , זה היה הוא ,החיוורון החליף
מקומו בסומק שפשט במהירות כאילו כל הדם זינק בבת אחת מליבה אל
פניה, לקח לה שניה להתעשת ולכבוש את הבהלה שאחזה בה, לא מוכנה
כלל שאלה בצחקוק נבוך מה, מה קורה ,איך מצאת אותי, אתה נורמאלי
? אני לא אמר והשיב שהוא מצלצל משום שהוא מגיע מחר עם אוטו
והיות והוא עובר ליד הבית שלה החליט להציע לה טרמפ גם
ללימודים...
אלוהים חשבה מה עושים עכשיו? מה אגיד לבעלי? או אולי הוא בכלל
לא צריך להגיד ולפני שהיה לה זמן לחשוב כבר שמעה אותו מסכם
שבאחת עשרה הוא מחכה לה בצומת וסוגר.. אפילו טלפון שלו אין לה
על מנת לבטל ,וכך בפעם הראשונה מצאה את עצמה משקרת קצת לבעלה
על חבר מהלימודים שרצה לברר משהו בקשר למחר ובלילה במיטה מצאה
עצמה חובטת את ראשה בכר .
למחרת בעשר כבר עמדה מול הראי, עוטה את כל סימני נשיותה ואת
הבושם המיוחד הזה שקבלה בחתונה ועדיין לא השתמשה, כועסת על
עצמה וניהנת מעצמה על הגינונים הקטנים האלה שהם חלק מהמכירה,  

אני היפה מכולם,         אלוהים מנסה אותי לחשה היא לעצמה ולא
מצאה כוח לסרב.
בכניסה לאוטו הרגישה את השיפוט שבעיניו, הלוואי שיאהב את מה
שהוא רואה, חשבה, ופתאום מצאה עצמה ישובה לצידו, באוטו כשהוא
מגיש לה דף קטן ופרח,    ורד וורוד, קוצני, ריחני ועוטף..
מה זה שאלה?
זה ממני, אמר,  
למה שאלה ?
בגלל שאת קיימת וזה עושה לי טוב,
ידיהם נפגשו עת הושיטה ידיה לקחת את הפרח, הריפרוף של יד על יד
נמשך ונמשך ונמשך שאף אחד מהם לא ממהר לנתק את המגע, כל ישותה
רצתה למשוך את היד, להחביא אותה בין רגליה ,להתכווץ כמו עשתה
מעשה נורא..
אבל היד פשוט נשארה שם, חיות משלה, בחירות משלה ותחושה עדינה
של סייר המוצא שבילים חדשים בחיספוס העדין של התווים בכף ידו,
לאט לאט הוא הפריד בעדינות את ידיהם, עור בעור נגע ואור גדול
זרח בתוך המכונית, במבט חטוף הוא לכד את חזה העולה ויורד
בהתרגשות עצומה ואת גל החום המציף את פניה, ומתוך כך שחום כזה
מעלה את ריחו הפנימי של האדם לחלל מלא האוטו בריחה העדין
ובטיפות זיעה זעירות שרק עיין בוחנת תופסת בהם הרגיש את הקשר
הזה, המחבר..
לקח לה הרבה זמן לחזור למציאות, תודה אמרה אבל אתה יודע שאסור
לנו לקחת דברים כאלה..
אני מבין שהחלטת לעשות כל חייך את מה שמותר שאל ?
השתיקה מילאה את האוטו, האור התחלף והרמזורים חלפו להם בשתיקה,
עיניה ננעצו בוהות באדום המתחלף לצהוב המתחלף לירוק ובידה
הרגישה את הכוויה העצומה שהייתה במגע
דוקא היום זה היה צריך לקרות חשבה במריות מהולה בשמחה חשאית,
דווקא היום בו אני צריכה להגיש רפרט ולנאום לכיתה והוא ישב
מולי ויחייך, איך בכלל אוכל להתרכז, איך אוכל להגיע אל החומר
בו השקעתי כל כך הרבה מתוך רצון להצליח ?
הסיפור המסובך של קסטנר, הדרך בה אבד את חייו ריתקו אותה תמיד
ומתוך כך גם הכתה הייתה מרותקת כולה, שנים ותאריכים, שמות
מקומות נפרשו לאט לאט כמו פרוסות מעגליות מתוך עוגה גדולה,
עינייו היו חמות ותומכות, הבהלה הפכה להתמודדות שלווה עם החומר
והשעור הגיע לקיצו,  
בהפסקה , בקפיטריה אמר לה - היית בסדר גמור והיא נשמה לרווחה,
כמה חיזוק אנושי קטן עוזר חשבה...
בשיעור השני כבר ישבו יחד, במעין טבעיות אינטימית כזו של שני
מוחות שקועים הצוללים לתוך מנגינת המידע ובדרך החוצה התעכבו
בספרייה, ושם במעבר הצר , בין שני שורות מדפים עמוסי ספרים,
ספרי הזוהר והתלמוד, גאונים ומקובלים, כשהיא מתיישרת מחיפוש
מאמר במדף התחתון והוא מנסה להגיע לספר בפינה השמאלית של המדף
האמצעי ומסתובב תוך כדי כך אחורה , נלחצו גופותיהם אחד מול
השני, למגע חטוף, טעותי, לא מתוכנן שגרם לשריר העליון של ידו
הימנית להילחץ אל השד הימני שלה,
דברים כאלה קורים לאנשים אבל הפעם הנגיעה הזאת הייתה מכה
לחושים, הוא ידע את אשר חש בצורה מעומעמת קודם לכן,
השד המלא חלב הנלחץ לעברו היה רך ונעים למגע, מעין עגלגלות
בתולית וחמה, מעין הבטחה שקוימה והשאירה טעם נפלא בפה ומילוי
החוויה שבתחושה,
לו יכול היה , היה באותו רגע כותב שיר הילולים לשד הנפלא הזה
שעתה הזדקרה פיטמתו תוך שהיא משאירה תחילתו של עיגול קטנטן של
חלב המצטבע כרקע כהה על חזית חולצתה הלבנה...

חנה שוב הסמיקה ומיהרה לסגור את המעילונית הכחולה שהתעטפה בה,
שניהם שתקו כאילו לא אירע דבר בעל משמעות אבל עוד מחסום נפל
והמגע הנעים הזה, החטוף, הלא מתוכנן ופתאומי ליווה אותה אל תוך
הלילה ואל מיטתה.

שעור שמיני.

לשיעור השמיני הוא הגיע ישר מן המדבר, בפנים שנשטפו בחופזה
בברזיה הצבאית ובמדים ונעליים כבדות, נכנס לחדר באיחור ותוך
כדי שהוא מתיישב לידה ראה את ניצוץ השמחה שבעיניה, את סימן
השאלה ואת סימן הקריאה, חנה שבעולמה הדתי אין חיילים ואין
לובשי מדים מצאה עצמה נרעשת, כמה מתאימים לו המדים חשבה , כמה
גברי עושים המדים את האדם ובתוכה ניסתה לעשות סינטזה בין דני
שהכירה בשיחותיהם לבין החייל הזה היושב לצידה, גל קור עטף לרגע
את ליבה עת המחשבה המחרידה שיש בחייו גורם כזה היכול לקחת אותו
פתאום ללבנון, ללא חזרה , זינק ועבר במוחה ונעלם, הוא יושב
לצידי ,חשבה, מאובק משהו, על פניו ניכרים עקבות ברורים של
נסיון להשאיר את המדבר מאחוריו ולהסתדר קמעה והתחושה הזאת של
הגבר המפתה, ה" שטן " שלי כמו שקראה לו בינה לבין עצמה - הציפה
אותה שוב.
המורה שקע לתוך הוויכוח העתיק בין מרטין בובר למתנגדיו על
הפרוש לתורת החסידות וכל המילים כמו נמסו באוויר בדרך אל אוזנה
בזמן שהאנטנות שלה הזדקפו לקלוט אותו,
חייה כבר לא היו שלה יותר והיא חיה מיום ליום את התחושה הזאת
המכסה עיניים כסומא לכל הקולות הפנימיים הללו הקוראים להגיון.
שוב ושוב נמלטה אל הילדים המחכים בבית, אל זמירה שהתחילה
קייטנה חדשה ויוסף הלומד בחדר ואל התינוק החמוד שלה , המחשבות
הללו היו מסיטות אותה מנוכחותו ומאפשרות לה לכסות את הלב
בשמיכה בלתי חדירה לרגשות אבל מתחת בערה האש, הרצון הזה לגעת
וללטף שלא הירפה...
בסוף היום שוב נסעו עם צחי טרמפ, ללא שיחה הלך ונסגר המרחק
בינהם על המושב האחורי של המיטצובישי, התיק שהיה בעבר מונח
בינהם עבר לרצפה והרגליים, מגלות עצמאות החלו לנוע, מהססות,
נוגעות לא נוגעות, ירך אל ירך, החאקי הגס והמאובק, מורטב
בעיגולי זיעה ושמן רובים משאיר מפת דרכים של שבילי סימנים על
השמלה השחורה והארוכה שכיסתה את רגליה עד הקרסול.
בחיוך חשב שהשמלות האלו הם חגורות הצניעות הטובות ביותר,
המאתגרות ביותר, המוזרות ביותר שפגש עד כה ובעוד הוא חושב על
דבר חכם להגיד לה - בלימה פתאומית של האוטו עקב חמור שירד
לכביש בדרך רמות זרקה אותם בעוצמה קדימה ולאחר מכן זה לעומת
זו,
ולאותו מפגש פתאומי ,כפוי , הגיעו שניהם לא מוכנים לחלוטין
,ראשהם נמצאו במרחק סנטימטרים ספורים אחד מהשני, גופותהם
מעורבלים יחד, עיינים ירוקות כמו טובעות בעיניים חומות
והשפתיים כה קרובות עד כי חש את הבל פיה על שפתיו ואת ריח משחת
השיניים הרענן הנודף מפיה,
פתאום מצא עצמו חסר אונים כל כך, כל כך רוצה לנשק ולהיצמד אל
השפתיים הללו המונחות במרחק כה קטן ממנו, רוצה ולא מעיז, כאילו
יש במעשה זה מעשה של פשע חמור שאין עליו כפרה, עיניי אישתן
המאשימות זינקו לעברו, דמות בעלה שכבר הספיק לראות פעם בחטף
החלה לרחף מעל והשפתיים נוצצות מולו כה מושכות , והלשון החדה
מולו כה דורשת... חנה התאבנה, פשוט כך, מעולם לא נגע גופה בגוף
גבר אחר, מעולם לא חווה מוחה אפשרות מעשית לעשות זאת ,בין בית
הספר, תלמוד התורה, בית הכנסת בחגים, הוריה האדוקים, השכונה
המוגנת, זה לא היה משהו שבתחום האפשרות בכלל, הגוף החם הגדול
הזה היה כה נעים, כה מפנק, היא רצתה להישאר כך לעד, הקרבה הזאת
של אישון לאישון, השפתיים שלו... זה תלוי רק בך , זה עכשיו או
לעולם לא ,המחשבות טסות כברק והעיניים נעצמות משאירות רק את
הפה פשוק בעדינות וקורא, כאילו ההלם של הבלימה הפתאומית משחרר
את המחסום האחרון שעוד נותר... האוויר סביבה נעשה כחול פתאום,
העיוורון הריגעי למציאות הציף אותה ותוך זינוק אחורה ויישור
הקמטים בשמלה ריפרפה קלות בשפתיה על שפתיו.
העולם עמד ,
הרוגע שבא בעקבותיו היה מדהים,
דני כיסה את פיו בשתי ידיים כמו רוצה לשמור לעד את הטעם המרפרף
על שפתיו, היה לנשיקה הזו את הטעם הזה של עור תינוק חדש ורחוץ,
של פלומת אפרוח מזהיבה וסימן שאלה צועק בתמיהת תינוק ליווה
אותו בדרך הארוכה הביתה ..
בבית, תוך כדי בישול, השתמשה חנה באליבי העתיק בעולם תוך שהיא
חותכת וקולפת בצל ענקי לרצועות רצועות ומניחה לדמעות השמחה
להתערב בחריפות הבצל, את מה שקרה אזכור לעד חשבה כשהיא שוטפת
וקולפת בצלים ענקיים והדמעות זולגות, זולגות.

שיעור תשיעי :
דני אסף אותה עם האוטו בפינה הקבועה ליד הרמזור, והם שתקו כל
הדרך היה להם כל כך הרבה מה לומר אבל המילים פשוט לא באו, בסוף
אמר  בואי נקשיב ללא מילים לקולות הבוקעים מתוכנו.