כשכבר נמאס לך מהחיים האלה,
ואתה מת לעוף מהעולם הזה
ועם זאת להחזיק את עצמך כאן.
רק שלא תוותר. אתה תחזיק מעמד ולא יגידו שאתה איזה פחדן.
אבל לא שזה אכפת לך להיות פחדן.
בעיקר שזה נכון... אתה חושב
אבל בעצם, זה לא הפחד שמאוס עלייך כל כך.
ממה כבר יש לפחד?
מהעתיד?
תחיה, תראה מה יהיה. פחות או יותר מה שקורה עכשיו?
אולי לא, אבל כשזה יגיע, זה יגיע.
הדמעות כבר חונקות לך את הגרון, אבל עוד לא מצאת את מי להאשים
הפעם.
אבל זה לא רק זה.
הדמעות כבר מזמן יצאו, הגרון כבר יבש (עד הפעם הבאה).
והכל עדיין כל כך מדכא.
אתה אפילו לא יודע איך לתאר את זה.
ויותר נורא זה מה שבא אחרי הדיכאון
לא, זה לא השמחה. זה בא רק לעיתים רחוקות. וגם אם זה בא, זה רק
אחרי עוד כמה שלבי עינויים.
אתה כבר לא מרגיש כלום. אין שום עצב. שום כעס. הכל נעלם.
אח"כ מה שנשאר זה כלום. חלל ריק. כמו שהתמלאת ברגשות, כך הן גם
נעלמות.
כבר הפסקת לרחם על עצמך.
כבר הפסקת להאשים את העולם.
מה שנשאר זה אתה. רק אתה, ועוד איזושהי ריקנות שתופסת את כל
המקום בלב. ואז אתה לא מרגיש כלום.
וכשכבר נמאס לך מהחיים האלה,
אתה כבר לא מחזיק את עצמך כאן.