את הסיפור הזה צריך להתחיל מהסוף, אלא שבעצם זה סיפור בלי סוף,
גם אם הצדק בסיפור הזה ניצח, וכמו באגדות שאנחנו לא רגילים
לצפות שיתרחשו גם בחיים, יש בו הבחנה ברורה בין הטוב והרע ויש
גם עונש, עונש כבד, השאלה היא למי יותר.
אין סוף, כי סיפור של אונס קבוצתי, שישה על אחת, הוא סיפור של
רשע אנושי, של חולשה גדולה שמולידה אכזריות נוראה, שקורעת בבשר
ובנפש פצע שלעולם לא יגליד וכאב שאין לו סוף.
היא הייתה ילדה, בסך הכל בת 14. בפנים, במקום שלא הראתה לאף
אחד, היא רק רצתה להיות שוב ילדה נורמלית, אבל הנסיבות כבר
מזמן הפכו אותה למאוד לא נורמלית.
במראה היא הייתה אישה לכל דבר, ילדה כלואה בגוף של אישה, אישה
מדהימה עם שער מתולתל וחיוך כובש. את הבגרות ראו בעיניים ורק
מדי פעם ברגעי חסד היה חוזר אליהן אותו זיק של ילדות,
זיכרונות מהעבר כשהיא עוד האמינה שהוא אוהב אותה.
כל כך צעירה וכבר אישה, כשהם היו מסתכלים עליה בדרכה מבית הספר
הם היו משתגעים, אולי בגלל שידעו שהיא לעולם לא תהיה שלהם,
אולי בגלל שהם לא קלטו איך "גברים" שנתפסים לפי החברה הישראלית
המצועצעת כמצ'ואים לכל דבר, איך הם, שהשיגו כל מה שרצו, לא
יכולים להשיג את הנשגב מכל.
זה שהיא לא בתולה לא היה סוד, אבל בכל זאת כל פעם שהיא עברה
לידם מחייכת את החצי חיוך האדיש שלה, היא הייתה רועדת מפחד,
משהו במבט שלהם הזכיר לה אותו, את הנגיעות שלו, את המילים שלו,
המבט המנוכר הזה שחדר ופלש, בלי שהם ידעו בכלל, לפרטיות שלה -
היה מעביר בה צמרמורת כל פעם מחדש, והיה ממלא את ליבה בחרדה.
היא הייתה מסוג אותן בנות "כובשות" שהיו  מנסות תמיד להגיע
לקצה הסיבולת של בנים, אולי בגלל אבא שלה, שאת האהבה שלו היה
מפגין בדרך אחרת, אבל פעם היא האמינה שככה הוא אוהב אותה, ואז
היא הייתה מוכנה לקבל כל אהבה גם אם היא הייתה נראית לך כל כך
לא נכונה וכואבת, אבל היום זה כבר לא ככה, היא לא תיתן לשום בן
להניח עליה יד. היא הייתה חיבת תמיד להביס את הגברים שמסביבה
כאילו היא נמצאת במלחמה מתמדת שלעולם לא נגמרת, מלחמה מול המין
החזק, בניסיון נואש להוכיח שהפעם ידה על העליונה. אחרי שהיא
אמרה בפעם הראשונה "לא" לאבא שלה, היא נשבעה ששום בן לא יגע בה
יותר, שאף אחד לא ירביץ לה יותר ושהיא חזקה. כן, היא החזקה,
לראשונה בחייה היא הייתה החזקה, אבל זה היה שקר, עוד אחד מאותם
שקרים.
הפחד מגברים תמיד היה שם, רוחש מתחת לפני השטח. היא הייתה מכסה
אותו בשכבות של ציניות ואדישות, הייתה מסתכלת עליהם בזלזול,
היא שנאה אותם, את כל אחד מהם, תיעבה אותם, האשימה אותם במה
שאבא שלה עשה לה, האשימה את אותם מצ'ואים שחינכו את אבא שלה
להיות כזה, הם אשמים, רק הם היו אשמים!
אותו בוז שרחשה אליהם, אותו מבט מנוכר ומזוגג שהיה גורם
לחלונות להתבייש, הוא הוא שהעלה את הכעס שלהם כלפיה. כמה הם
שנאו ואהבו אותה, מין קונפליקט פנימי שתמיד היו שרויים בו,
הרצון לחבק ולחנוק אותה בו-זמנית.
אותו בוז שרחשה כלפיהם הוא שגרם לה להוריד בערכם, לזלזל בהם
ולראות בהם זן נחות שיש לסקול, המין החזק היה החלש בעיניה. אבל
אולי זה היה עוד שקר שלה, שקר לעצמה, שקר לכולם. היא כל כך
הרבה שיקרה שהיא בעצמה כבר לא ידעה מה אמת. האמונה שלה בשקרים
של עצמה הייתה עצובה כבר באיזה שהוא מקום. אבל זה היה המפלט
שלה, המפלט היחיד מפני ציפורניה המרושעות של האמת, שהיא סתם
עוד תוצר של הנסיבות, שהנסיבות והחלטות החברה הכתיבו לה את דרך
חייה. מהאמת הכואבת שמה שאבא שלה היה עושה אינו בסדר, אבל איך
תגיד לילדה בת 14 שאבא שלה פושע? היא לא יכלה להגיד זאת לעצמה
למרות שידעה זאת בסתר ליבה; הבריחה מאותה מציאות אפורה
ועגמומית נראתה הרבה יותר מפתה ומזמינה, אז מי ישכנע אותה שלא
כך הדבר?
מסתבר שהיו כאלה, כמו במטה קסם, כאילו הריחו את ריח האונס
והחטא נודף מתוך בגדיה, מתוך עורה, כאילו הם הרגישו בפחד בכל
פעם שהיא עברה מולם, מה היא יכלה לעשות? הקרב היה אבוד מראש.
הם רצו רק דבר אחד ויחיד, את המיניות שלה. הם קטפו את הפרי
האסור, השחיתו כל חלקת תמימות ונאיביות שעוד נשארה בה, רמסו
ללא רחמים כל פיסת רגש שעדין הייתה בתוכה.
כשהם חדרו לתוכה הם חדרו לליבה, ריסקו אותו לחתיכות קטנות,
חתיכות קטנות של רגש ואהבה. אחד אחרי השני, והיא? היא התחננה,
צרחה ובכתה, אבל מה הן דמעות של ילדה, שלמרות כל המיניות
המתפרצת הייתה רק ילדה? מה אותן דמעות יכולות מול אונו של גבר?
ליבה התרסק ביחד עם גופה השברירי שקרס תחת כובד המשקל. כל חלק
בגוף שדימם, ליבה דימם איתו. היא חשה איך כל הנשמה שבתוכה
מתפרקת ומתמוססת, איך כל חלק של אהבה ואמונה שעוד נשארה בתוכה
נרמסה לגמרי תחת אותם זיכרונות כואבים מאותה ילדות מודחקת, איך
כל הילדות והזיכרונות האיומים היו חוזרים אליה כאילו הרגישה
שוב את ריח הזיעה שלו. איך הרגישה את ידו הכבדה משתיקה את פיה?
איך האמינה שמותר לו? היא האשימה את עצמה, אך ורק את עצמה.
"ככה אבא שלי אוהב אותי", הייתה אומרת בנאיביות כמעט מגוחכת,
אבל היא האמינה בזה. ועכשיו הכל חוזר: מה שהיא הדחיקה במשך
השנים, מה שהיא ניסתה להסתיר ולהכחיש כאילו אם לא תדבר על זה -
זה לא קרה מעולם, הכל חזר בבום, כמו דלי של מים קפואים לפנים,
אותו ריח, אותו מגע.
היא הייתה בודדה מאי פעם, מעולם לא חשה כזאת בדידות מציפה
אותה. הגוף העדין לא עמד בזה וקרס תחת כובד המשקל שהציף את
ליבה. כל הזיכרונות המעורפלים והמטושטשים מאותה ילדות עשוקה
חזרו אליה בבהירות מושלמת. התקווה אזלה מהגוף. היא לא יודעת עד
מתי הם המשיכו, ויכול להיות שהם לא הפסיקו מעולם, אבל הילדה
הזאת מעולם לא התעוררה יותר, ויכול להיות שמעולם לא נמצאה
ונקברה תחת ההריסות של הבניין הנטוש. אבל היא כבר לא הייתה שם,
היא מתה משברון לב, כי ברגע אחד, בשניה אחת, הם לקחו ממנה את
מעט התקווה שעוד נשארה בה, את היכולת לשקם את הלב ולאהוב שוב,
את הילדות שעוד לא נעלמה לגמרי, את הכל הם לקחו.
האנסים באו על עונשם, ואולי יהיו כאלה שיגידו שהם ריצו את
זמנם, אך העונש של אותם עלובי נפש מתגמד מול המחיר שאותה ילדה
שילמה, הם לקחו לה את הנשמה, הם לקחו לאחותי את החיים ואני
ידעתי הכל ושתקתי.