New Stage - Go To Main Page

סיגל מוזס
/
העין העצבנית

המבנים בשכונה הישנה מאז ומתמיד היו צפופים. היה אפשר לשמוע את
כל אשר קרה בדירה שלידך וגם בזו שמוקמה כמה בניינים צפונה או
דרומה מהדירה האישית שלך. למרות הרעש התמידי שהייתי רגיל אליו,
בדירה החדשה היו לי חלונות אטומים מרעש, כך שגם אם היה איזשהו
רעש מבחוץ, לא היה סיכוי שיכולתי לשמוע אותו. זה שימח אותי
במידה מסוימת, למרות שהיו זמנים שהשקט היה פשוט... שקט מדי.
אני זוכר שלפני 10 שנים בערך, כשהייתי ילד בן 13, עמדתי בחלון
כמו בכל צהרים, מסתכל על האנשים העוברים ברחוב, מדמיין את
חייהם, את בעיותיהם, את רגשותיהם. לפעמים אפילו יצא לי לראות
אנשים מאוד מוזרים ומיוחדים - אם מדובר באישה זקנה ומסורטטת
שביקשה נדבות ועישנה באופן מסיבי ונראתה אפילו כמו צוענייה,
שחיפשה שיקשיבו לה בעזרת העובדה כי הייתה מפנקת את כל מי שעבר
לידה בזוג עיניה הצרות, שנתנו רושם של אישה היודעת את כל אשר
מתרחש מסביבה. חוץ מאותה אישה זקנה, אני זוכר שגם ראיתי ילדה
קטנה רצה במהירות ברחובות. זה היה מראה שמשך אותי - החופש שבו
היא יכלה לרוץ, הפראות הבולטת, הצחוק המשוחרר ונטול הדאגות שלה
שעדיין מהדהד בראשי מדי פעם כשאני בוהה בתקרה וחושב מחשבות
מטרידות.
והיום, 10 שנים לאחר מכן, אני בדירה חדשה בתל אביב, עם עוד שני
שותפים שבקושי מצליחים להבין אותי, כך שבעוד הם נהנים (או
מתענים) בחיי הוללות של יציאות למועדונים ופאבים למיניהם והכרה
אינטנסיבית של בנות המין השני, אני תקוע בבית ופשוט בוהה מבעד
לחלון, או שוכב במיטתי ונותן למחשבות המטרידות להתרוצץ בראשי.
כך, שיוצא לפעמים שכל מה שאני עושה הוא לנסות להתרכז בעצמי,
במקום בגניחותיה של אותה אישה השוכבת עם אחד משותפיי שאפילו לא
הואיל בטובו לסגור את דלת חדרו.
לפעמים כשממש היה לי טוב, אחרי הרבה שעות שספגתי את כאבם
ובעיותיהם של אנשיי המהלכים ברחובות, בעוד אני בוהה בהם מבעד
לחלון, הייתי יושב עם דף ועט, נשען על אדן החלון, מרגיש את רוח
הים על פניי, ופשוט כותב. תחושת ההזדהות עם אותן הבעיות
שהצלחתי לזהות אצל אותם אנשים עזרה לי בצורה מעוותת כלשהי.
אולי כי מצאתי תנחומים בזה שאני לא היחיד שיש בו מגרעות ופגמים
וכי יש עוד הרבה אנשים כמוני, רק שרובם מעדיפים להפגין יוהרה
וביטחון עצמי ולהסתיר את מגרעותיהם במקום לנסות ולהשלים איתן.
אני לא רואה בכך שום תועלת. זה כמו להיכנס למקלחת קצף ושנייה
אחרי זה לבריכת בוץ שחזירי בר בדיוק טמנו בה את זממם.
לפעמים הייתי פשוט אוהב להכניס את עצמי למין מצב רוח כזה שאחת
מתופעות הלוואי שמתלוות אליו (עובדה זו נכתבה לאחר מעקב צמוד
אחר תגובותיי האימפולסיביות) היה דיבור חסר משמעות לחלוטין.
חיבור פשוט אך מסתורי של מקבץ מילים מסוימות ללא שום קשר
ביניהן ולראות איך הסביבה מקבלת את מה שאמרתי. השותפים שלי,
במקרים כאלה, היו מסתכלים עליי במבט המיוחד שלהם שזכיתי לראותו
בערך 99% מהזמן שאני מבלה עימם. במשך הזמן אימצתי למבט הזה שם
חביב יותר מסתם לקרוא לו "המבט". החלטתי לקרוא לו "העין
העצבנית". גם בגלל שלאחד מהשותפים שלי הייתה מין עווית כזו בכל
פעם שהתחלתי לדבר שטויות, דבר שחזר על עצמו לעיתים דחופות, סתם
כי הרגשתי משועמם.
הייתי צריך משהו שיחזיר אותי לחיים. הייתי צריך מישהו לדבר
אתו, מישהו שיבין אותי, ככה שאני אוכל להתנחם בו בכל פעם
שנכרתה בפניי ההזדמנות להיתקל ב-"עין העצבנית".
אז התחלתי לחפש. המקום הראשון שהלכתי אליו היה הסופר השכונתי.
הדבר הטוב שהיה בסופר השכונתי הזה היה שהוא לא היה סופר רגיל
כמו שכולנו היינו רגילים אליו. לא מכרו שם מוצרי מזון ודברים
טיפשיים וחומריים מהסוג הזה שעם זאת כל כך הכרחיים לקיומינו.
הוא נקרא "זמנים מודרניים" ומכרו שם סוכריות מכל הסוגים
והמינים שנפש האדם וגם החיה יכלה לחפוץ בו. החל מתחושת ביטחון
עצמי מופרזת וכלה באורגזמה ארוכה במיוחד.
הבעלים של המקום אמר לי בפעם הראשונה שביקרתי שם שזה מסוג
המקומות שהחברות בו נשמרת בסוד ושאני כרגע חלק ממחתרת של אנשים
מהסוג שלי שחוו גם כן את אפקט "העין העצבנית". כבר הרגשתי
תחושת חמימות מסוימת כששמעתי אותו אומר את המילים האלה. התחושה
הזו המשיכה ללוות אותי בכל פעם שביקרתי ב"זמנים מודרניים".
ביני ובין איש המכירות שעמד בדלפק היה כבר סימן מיוחד
שאמר-"טוב לראות אותך שוב, אני מקווה שנהנית מהסוכרייה הזו"
ואני עניתי "תודה, נהניתי ללא ספק". וכל זה ללא מילים בכלל.
שוב השקט הזה שכל כך התענגתי עליו.
כמו כל אדם אנושי לא יכולתי לשמור את הסוד הזה למשך זמן רב
מדיי והחלטתי לחלוק אותו עם שני השותפים שלי. הם כמובן לא
האמינו לי כשסיפרתי להם, אך איכשהו באמצעות שידולים כלשהם הם
הסכימו להצטרף אליי באחד מין הימים.
בעוד נכנסנו בדלת הכניסה, המוכר בדלפק השתהה מספר שניות וסקר
את שני השותפים שלי.
נתתי לא את הנהון "התודה" האופייני והוא נתן לי את שלו. הנחתי
שמנחתי התקבלה בברכה בעוד הבאתי טרף חדש וטרי לחיה שדאגה לי
בשבועות האחרונים. שותפיי נדהמו ממה שנגלה לעיניהם ואני הרגשתי
גאה ושמח, במיוחד לאור העובדה שעווית "העין העצבנית" החלה
להיעלם.
לאחר מספר ימים, בשעות הלילה המאוחרות, בעוד שותפיי נמצאים
בעוד אחד מהבילויים חסרי העניין שלהם, נשמעה דפיקה בדלת. לא
הייתי ישן, אז ניגשתי במהירות לפתוח אותה. בפתח עמד המוכר
מהדלפק. פתחתי את הדלת לרווחה והוריתי לו להיכנס. הוא לא
התיישב והסתכל עליי במבט "העין העצבנית" עם עווית מיוחדת משלו.
לא הספקתי לומר דבר בעוד הוא שלף את אקדח ה9- מילימטר שהיה
חבוי באח מכיסיו הפנימיים במעיל הגשם השחור ואמר:
"צוות "זמנים מודרניים" החליט להיפטר ממך באשמת גילוי המחתרת
לשני בחורים אשר אינם ראויים להשתתפות בארגון זה. אנו מצטערים,
אך לא הותרת לנו שום ברירה חלופית."
נשמעה ירייה ברקע.
לא עיכלתי את המתרחש.
כל מה שיכולתי עוד לראות מעבר לאדום שהתפשט לנגד עיניי,
הייתה "העין העצבנית" סוגרת עליי ומוחצת אותי עד לאובדן חושים
מוחלט.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/7/04 14:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה