עוד מילדותי הייתי נוהגת לבכות. אל האור שבקצה המנהרה מעולם לא
הגעתי, ומעולם לא הבחנתי בין הטוב לרע, משום שמעולם לא חוויתי
בטוב.
ועוד מילדותי הייתי נוהגת לחלום. כל חלום חסר צבע. מעולם לא
ידעתי שחלום פירושו תקווה. כל חלום מזכיר את מסעות העבר
האומללים, את מזוודות האהבה שנלקחו ממני.
מעולם לא הרגשתי את האור שהיה בלבי. מעולם לא תפסתי, שאני בעצם
אדם בודד.
אמא מעולם לא הייתה לי, ואבי נעלם כבר מזמן. הייתי בודדה.
רק אני, אני והאישה שנותנת לי פקודות, אני והאישה ששולחת את
ידי לשנאה.
אני והאישה הזאת, שמעולם לא סלחתי לה.
עוד מילדותי היא הייתה מתנפלת עליי בלהט ובכעס. מפצירה בי
לעשות כדבריה.
כשהייתי בגיל העשרה, ביקשתי ממנה שתרשה לי לצאת לבלות, אך
לעולם אינה הסכימה, בתירוץ שעליי לעבוד ועליי ללמוד כדי
להצליח. תמיד היא הייתה מרחיקה אותי מהחברה, ותמיד הייתה נותנת
לי עבודות בית לעשות.
מדי פעם, כשהיינו הולכות יחד לבריכה, הייתה שומרת עליי מכל
משמר כדי שאני לא אפגע, ולעולם לא האמינה בי שאני יכולה לשחות
לבד. אפילו למים העמוקים לא נתנה להתקרב! תמיד טענה שמסוכן שם,
ואפילו בגיל 15 המשיכה עם שקרה וטענה שיש שם כרישים. לא הייתה
ברירה אלא לקחת אותה ברצינות, מפני ששום דבר לא היה עוזר
כנגדה. לעולם לא הקשיבה לרעיונותיי, ישר פסלה אותם. בטח טענה
שילדה כמוני לא צריכה להציע הצעות, מפני שהיא טיפשה וחסרת כל
דעה.
ולפעמים, כשרציתי להזמין חברים הביתה, הייתה דואגת שלעולם לא
יהיה כיבוד לכבד אותם. שלא ירגישו טוב. וכשמצאתי לי חבר,
והיינו חוזרים יחדיו מהלימודים, הייתה מגיעה מוקדם, כי מעולם
לא רצתה להשאיר אותי לבד עם בחור.
תמיד היא סיפרה לי סיפורים על אבא ועל כמה אכזר הוא היה. תמיד
סיפרה שהיה מנסה לפגוע בה ובי.
מעולם לא האמנתי לה. מעולם לא בטחתי בה ולא האמנתי לה. מעולם
לא. אותה האישה שאת כל חלומותיי הייתה הופכת לשחורים והייתה
מנפצת. אותה אישה שטענה שאהבה אותי, ואני מעולם לא הרגשתי
כלפיה משהו.
מעולם לא הרגשתי משהו כלפי האישה הזאת.
האישה הזאת, שאנשים אחרים קוראים לנשים כמוה...
האישה הזאת, שבמקומי אנשים אחרים היו קוראים לה...
אמא. |
