יום אחד קיבל ציון כלב מחבר, שהיה איש משמר הגבול. החבר הזהיר
את ציון כי הכלב תוקפן ומסוכן וכי יש להאכילו מרחוק ולא להתקרב
אליו בימים הראשונים. ציון הבין כי הכלב בצע את עבודתו עבור
משמר הגבול וכי "הוצא לפנסיה", אך כוחו עדיין במותניו.

בימים הראשונים היה הכלב נובח על כל מי שהעז להתקרב למרחק עשרה
מטרים מקצה שלשלתו. כאשר היה ציון מתקרב אליו כדי להאכילו, היה
הכלב מפסיק את נביחתו ורק נועץ עיניו בציון כאשר הניח את הצלחת
ודחפה עם מקל ארוך לטווח הגעתו של הכלב.
ציון ידע כי הכלב מסוכן לפי מבטו. יום אחד תפס הכלב את קצה
המקל, משכו חזק, ופצח אותו בן שיניו כאילו היה קסם דק.
לאחר ימים, כאשר הפכה דרך זו לשיגרה, היה ציון מעז ומתקרב לכלב
יותר מאשר קודם, עד כי היה כמעט בטווח מגע. הכלב לא זז ממקומו
ולא נבח כאשר היה מקבל את מנתו היומית ורק נעץ מבטיו באיש
שקיבלו אל קורת ביתו.

באחד הימים מיהר ציון אל לקוח וכבר לא יחס משמעות רבה אל המרחק
שיש לשמור מהכלב, שהרי כבר התקרב לטווח פיו ויצא בריא ושלם.
הוא הביא את מנת המזון היומית אל הכלב, והפעם הניח אותה קרוב
מאוד לפי הכלב. באחת זינק הכלב אל ידו של ציון, אחז בה בן
שיניו והחל גורס אותה תוך משיכות עזות לכיוונו. ציון אשר בקושי
נחלץ מבין שיני הכלב, מיהר אל המרפאה המקומית לקבל טיפול. הוא
נזקק למספר תפרים ולמנת אנטיביוטיקה מוגברת במיוחד. חבוש וכואב
נסע אל הלקוח לבצע את עבודתו אך חמתו החלה לבעור בו על הכלב
כפוי הטובה אשר בחצר ביתו.
יש רק לשער כי טוב היה שנמצא רחוק מהכלב באותו הזמן, שכן
בסבירות גבוהה שהיה הורגו ולו רק בגלל אותה כפיות הטובה שקיבל
בתמורה.
כפי הבנתו היה הכלב אמור להחזיר לו טובה תחת טובה. מכיוון
שהכלב הפגין רוע לב כלפיו, הוא, שקיבלו תחת חסותו ודאג לו
למקום ולמאכל, היה ציון מוכן להשליכו לעזאזל באותו הרגע.

עד חזרתו הביתה, שככה מעט חמתו, אך עדיין לא היה מסוגל "לראות
בעיניים". הוא הלך לבית המלאכה, אחז במוט פלדה קצר, ויצא אל
הכלב. נדמה שהכלב הבין כי בא סופו שכן לא קם על ציון לנשכו.
"זה על כפיות הטובה שלך" אמר והיכה את הכלב במוט, "זה על היד
שהאכילה אותך ושנשכת אותה" היכה שנית תוך הושטת ידו החבושה אל
הכלב והשארתה בטווח פיו ועיניו. "זה על התפרים שתפרו לי בגללך"
אמר אך לא הוריד את המוט מכיוון שלפתע ראה כי עיני הכלב
מתחילות לדמוע.
הוא השליך את המוט לרצפה והתקרב שוב אל הכלב המסוכן. עיני הכלב
היו מוצפות דמעות והוא הושיט את ראשו לעבר ידו החבושה של ציון
והחל מלקקה.
ציון נרגע באחת ואף החל להצטער על שהיכה את הכלב. כך נשארו
מספר דקות האדם, שקיבל אל חסותו את הכלב הפנסיונר, והכלב
המסוכן של משמר הגבול, אשר בכה בחרטה תוך ליקוק היד החבושה.
ציון אף זוכר את יבבות הכלב "מבושה, שאכל לי את היד."

מאותו היום היה הכלב לשומר הראש הטוב ביותר שהיה לציון בחייו.
לא היה ניתן לצעוק על ציון בטווח שמיעת הכלב שלא לדבר על טפיחת
חיבה על גבו. הכלב היה יוצא מכליו בנסיון להגיע לאדם המאיים
ולשסעו לגזרים. אנשי העיר ולקוחות החלו מחשבים את מהלכיהם מספר
צעדים קדימה, בניסיון לפגוש את ציון שלא בחצר ביתו או בחברת
הכלב. ציון שבע נחת מההגנה שקיבל, לא שהיה זקוק להגנה כזו אלא
משום שהעידה על רצונו הכן של הכלב להחזיר טובה תחת טובה.

הכלב מת בשיבה טובה וציון קברו בגבעות החול שמול ביתו. הוא
היכה את הכלב פעם אחת בחייו אך שבע ממנו רוב נחת ימים רבים
לאחר מכן. עצם נוכחותו של כלב אימתני שכזה, בחצרו, אשר אוהבו
כל כך, היה גמולו הטוב ביותר.