פעם הייתי שותה כדי להטביע את היגון. אבל הבן זונה למד לשחות.
הייתי שיכורה, או שצריך להגיד אני שיכורה עכשיו? אני לא בטוחה.
מה שבטוח שכמויות הייגר, הרד-בול, הוודקה ועוד כול כך הרבה
דברים אחרים שעברו לי בגוף באוטוסטראדה כבד-מוח היו רעים - כל
כך רעים שזה עשה לי טוב.
ניסיתי להבין איפה אני. זה נראה לי ממש מוכר, מהמקומות שאני
מכירה מכל הזוויות. האסימון נפל,למעשה הוא טבע המוח שלי היה
ספוג אבל הבנתי בסופו של דבר, זו החצר של הקיבוץ בו למדתי. אני
לבד ומה שיש לי ביד, ארוך וקשיח, הוא בסך הכול בקבוק וודקה
ריק. ניסיתי להבין או לזכור אם הכול מצא את עצמו במורד הגרון
שלי שבזמן האחרון שלי הפסיק להיות ענוג. אם האחוז שלי בדם של
אלכוהול היה נמוך יותר הייתי נזכרת כמה צרות מצאתי בקיבוץ הזה,
במיוחד במועדון שממוקם לא רחוק מבית הספר, בו ביליתי ערב קודם.

המוח שלי היה עסוק בלהתרכז בלנשוף ולשאוף, ככה שלפתוח את
העיניים היה מאמץ אדיר. אני לתומי חשבתי שעדין יום ששי בלילה
וקראתי בצווחה אינדיאנית לדנה שתבוא ותציל אותי אבל היא לא
ענתה. ואני הרחתי צרות.  כשעצרתי את הנשימה והצלחתי לפתוח את
העיניים הבנתי שדבר ראשון כבר יום די הרבה זמן ושהריח שהרחתי
היה הקיא שבערך היה בכל מקום כולל על השמלת "ברנרד" החדשה שלי.
אוף, קיבינימט. 'מוח, אני יודעת שקשה לך לזכור, אבל בפעם הבאה
- רק גופיות צבא כשיוצאים ביום שישי. גם  ככה אני מוצאת את
עצמי ערומה בסוף'. עשיתי מאמץ עילאי והתרוממתי ועדיין לא הבנתי
איך כל כך ירוק מסביבי - הקיבוץ עבר תהליך עיור (מילה יפה מוח,
אני רואה שנשארו כמה תאים אחרי הייגר ה-16) ולא נשאר כל כך
הרבה ירוק. עברו עוד כמה דקות - יכול להיות שעברה גם חצי שעה -
עד שהבנתי שאני בתוך שיח. זחלתי מתוכו וניסתי למקם את עצמי,
ראיתי את חדר האוכל וידעתי שהבית של גלעד קרוב אם אני רק אצליח
להיזכר איך הולכים. התמוטטתי לתוך הדשא לעוד כמה דקות - שוב
יכול להיות שעברה עוד חצי שעה או יותר, אני גמישה. כשהתעוררתי
היה פחות חם, היה שונה, חשבתי שהחשיך אבל אז פתחתי את העיניים
שוב וראיתי רק את אחד הכלבים מסתכלים עלי. יופי, אפילו הכלבים
המגעילים של הקיבוץ, אלה שניזונים מסנדביצ'ים מגעילים של ילדים
קיבוצניקים, לא ליקקו אותי. אני פתטית.
הפעם נעזרתי בכלב להתרומם. משהו צרח בתוכי: 'תני לחיות לחיות',
אבל משהו גדול הרבה יותר צרח 'תשתוק' והרג את הקול הקטן. תודה
לאל שהכלב לא נשך אותי, אני חושבת שפשוט הגעלתי אותו יותר מדי.
הצלחתי להתרומם. אף אחד לא שמח כל כך על הצעד הראשון שלי חוץ
מאמא שלי כשהייתי בת שנה וחצי (הייתי איטית, טוב?!). בצעדים
קטנים, על נעל עקב אחת ושמלת 300 ש"ח שלי, צעדתי לתומי לגלעד.
אתם לא רוצים לשמוע על הדרך, על המבטים של קיבוצניקים זקנים
שתהו למה אני נראית ככה בשעה... מה לעזאזל השעה? בכל מקרה
הגעתי לגלעד. תודה לאל שהוא היה בבית.
כמה מילים על גלעד לפני שאני ממשיכה. גלעד הוא בין הגברים
היחידים עלי אדמה שעדיין אפשר לומר עליהם - גבר לחתונה. יש עוד
גבר אחד - החבר הכי טוב של גלעד - גל. אני כ"כ מקווה שבסופו של
דבר הם לא יתחתנו אחד עם השני. אני סומכת שלפחות אחד מהם יהיה
פנוי אחרי שאני אשרוף את כל תאי המוח שלי.
אל תחשבו שזה דבר רע - זה הופך אותו לאחד הגברים הרגישים,
אדירים, מקשיבים, מתוקים, שנונים, מיוחדים שיש (את הפסקה
האחרונה כתבתי כדי שגלעד לא ישנא אותי אחרי שיקרא את זה).
גלעד פתח לי את הדלת. לא לפני שהבטחתי שאני לא אקיא או אבלגן
לו את החדר או אזיז משהו מהמקום. (עוד תכונה סקסית אצל גלעד -
יקה פולני). כשהוא פתח פשוט נפלתי למקלחת ופתחתי על עצמי את
הזרם של המים. אז גם גלעד התחיל לצרוח עלי - "מיים מיים מיים -
הבטחת - מיים מיים מיים - אלכוהוליסטית - מיים מיים מיים -
תצאי לי מהבית". ביקשתי הכי יפה בעולם משהו יבש ללבוש ואחרי
שזרק עלי תחתון טנקה, מגבת מטבח וקיסם הוא בסוף התרצה ונתן לי
את אחת החולצות שאחת החברות שלו לשעבר השאירה.
לאחר מכן ישבתי אני עם מיץ תפוזים 'לא היקר' של גלעד (את
האיכותי הוא שומר לאורחים הרצויים) וניסתי להבין מה קרה אתמול.
גלעד ריסס חומר מחטא במקלחת שלו ותלה את השמלה שלי בחוץ.
שאלתי את גלעד על המאורעות והוא רק הסביר לי בנימה של 'את
נחותה ממני' שהוא רק יודע שניפחתי לו את החשבון של הקיבוץ
והזמנתי איזה 4 ייגר בשלב כלשהו ואז מדי פעם הוא ראה אותי עם
אהוד שעשה לי קיצי בגב (מילים שלו). שאלתי די בלחץ - "מי?"
אהוד היה מכוער בתיכון וזה רק החמיר עם השנים - כמו יין רק
הפוך. רק לא לילה עם אהוד - הכול, רק לא זה. שאלתי את גלעד מה
קרה אחר כך.  החצוף אמר שהוא לא יודע כי גל הלך, אני הייתי עם
אהוד ולו היה משעמם, אז הוא הלך לישון. "השארת אותי עם אהוד -
אני קצת שונאת אותך, מזלך שאתה יכול לפצות אותי ולהחזיר אותי
הביתה". זה לא עבד על גלעד שרק נתן לי מבטים של 'את כל כך
נחותה ממני' ואמר: "תעופי לי מהבית". זרקתי על גלעד את אחת
הכריות שלו שפגעו בגל שהגיע בהפתעה כשהוא צורח בשמחה: "גלעד,
הדלת שלך פתוחה - חשבת עלי". משהו קטן על גל - הוא  משתין כל 5
דקות. בזמן שלוקח להגיע בין הבית של גל לגלעד יש 10 דקות. גל
מתקשר לגלעד מהדרך ואומר לו להשאיר את הדלת פתוחה, הוא צריך
להשתין. בהתאם לאופי הנפלא של גלעד הוא נועל את גל מאחורי סורג
ובריח ונותן לו להיכנס רק אחרי כמה תחנונים.
אני רק רוצה להגיד שגל הוא עוד אחד מהגברים הכי סקסיים שיש,
רגיש, סמפטי ורגיש, מדהים - אני אוהבת את החברים שלי , טוב?
בכל מקרה בין קריאות השמחה של גל לבין קריאות ה"עוף לי מהבית"
של גלעד אני הייתי שם עם האנג אובר של התאומים ביום שאחרי
והתחננתי שמישהו פקין יסביר לי מה היה אתמול ויקפיצו אותי
הביתה ומה לעזאזל השעה.
גל סוף סוף התפנה ואמר שהדבר היחיד שהוא יודע שהוא ראה אותי
רוקדת עם יאיר, מישהו שהוא הכיר בפנים מקורס טייס. אוקיי, אין
לי מושג מי זה יאיר, אבל הכל יותר טוב מאהוד! ועוד קורס טייס -
עליתי רמה. בנוסף התברר שזה היה אחרי שגלעד ראה אותי. הרבה
יותר טוב.
גלעד הבין שהבריזו לו והוא וגל נכנסו לאחד מהוויכוחים הטיפשיים
שלהם, לא הקשבתי, מזכיר לי יותר מדי את ההורים שלי בזמנים
רעים. התגנבתי למטבח של גלעד - היה קשה, כי כל החדר שהקיבוץ
הקציב לו היה בערך 2X3, אבל הם היו כל כך עסוקים בעצמם שהצלחתי
וגנבתי לגלעד את השוקולדים שהוא שומר למקרים מיוחדים - לי
ולאלה הוא נותן רק פריכיות ישנות. וגם קורא לנו שמנות. ידיד
אמת.
הצלחתי לאכול רק איזה 4 עד שגלעד תפס אותי והשליך אותי החוצה
יחד עם גל. צרחנו ממש על גלעד שיכניס אותנו אבל הוא הלך לישון.
דיברנו אני וגל קצת על מה שקרה אתמול. גל קיבל 3 מספרי טלפון,
התחיל עם אחת ממש, רקד עם אחת ממש צמוד, לא השתכר, פגש חברים
שלו מקורס טייס שנפלו קצת אחריו. כל ניסיון להבין מה קרה לי
אתמול עלה בתוהו ולכן תוך כדי דיבור על עצמו הובלתי אותו
באלגנטיות - כמה שאפשר להיות, עם חולצה גדולה של אקס של גלעד
ושמלת מעצבים והאנג אובר - להוביל את גל 180 ס"מ לכל כיוון (רק
שריר) לאוטו שלו. אבל הצלחתי ועד שהגעתי הביתה למדתי שלאחת
מהבנות קוראים מיטל והיא בת 18 והיא מאיפה שהוא, לא יודעת, כאן
הגעתי הביתה, עשיתי לגל תנועות - תצלצל, ופניתי הביתה.
פה נפלה התודעה. כל הפתטיות שלי התרכזה לנקודה הזו: איך אני
אסביר להורים שלי את המצב?. פתאום כל התחלואים נראים קטנים.
ניסיתי ללבוש את השמלה הרטובה על החולצה תוך כדי הרצת שקרים.
כשנכנסתי לחצר, המוח שלי ניסה לאותת לי משהו - היה חסר לו משהו
גדול, כסוף ונוסע בחניה. ואז הוא קלט - ההורים שלי לא פה.
פתאום הדמות של פו הדוב התחילה להתבהר בפזל הדהוי של חיי. נתתי
לעצמי להשתכר יותר מהרגיל. ההורים שלי בסופ"ש יחד עם האחים
שלי. אני לבד בבית. הצלחתי להעלות חיוך. אני לבד בבית. החיוך
מת. אני לבד בבית, איך אני אכנס? האופציה של לפרוץ הביתה נפלה
מיד - גם להפעיל את האזעקה, גם משטרה והכי חשוב לחשוף את התחת
שלי לפני השכנים. חשבתי ללכת לשכנה לבקש מפתח. אבל עם ההבל פה,
הריח של השמלה, והשעה - אגב, מה לעזאזל הייתה השעה? לא אופציה.
אז התחיל הטירוף. הרמתי כל אבן בחצר שלנו - אני יודעת שזה רק
ביטוי , אבל באמת הרמתי כל אבן - עד שטרחתי להרים את העציץ,
שמה אימא שלי שתאריך ימים שומרת מפתח ליתר ביטחון מאז שנולדתי
בערך. אני רק רוצה להזכיר את הייגר מהערב הקודם.
שוב נפלתי למקלחת. הפעם חצי מכל הבקבוקים שהיו באמבטיה נשפכו
בדרך זו או אחרת לגופי שממש מנסה לחזור להיות ענוג. הפעם גם
גילתי שהפרטנר מהערב הקודם אוהב את זה נגיס והכל היה מכוסה
בשטפי דם.  רק אחרי שני בקבוקי מיים ושינה של מספר דקות - אתם
עוקבים אחרי חוש הזמן שלי, נכון? - הכאב עבר.
הרמתי את הטלפון. בהתחלה ניסיתי להתקשר לפלאפון שלי. ממש
קיוויתי שהוא נשאר בשמירת חפצים בתיק של דנה ושלא איבדתי עוד
פלאפון. אחרי כמה צלצולים דנה ענתה והקול שלה אמר בשנאה: "איפה
היית? עוד פעם שתית יותר מדי? ידעתי שלא הייתי צריכה להשאיר
אותך עם האיתי הזה! ממתי אני מקשיבה לך כשאת שיכורה?" כשהיא
נרגעה סיפרתי לה מה אני יודעת על הערב ושאלתי מי זה לכל הרוחות
איתי. היא הסבירה לי שהיא פגשה אותי אחרי שרקדתי עם איזה דוגמן
תחתונים עם קרחת בשם יאיר ודיברנו קצת. את החלק של לדבר עם דנה
אני זוכרת, אבל כיוון ששאר הפרטים לא בדיוק הסתדרו לי ביקשתי
שידור חוזר והיא הסבירה:  זו לא הייתה שיחה מיוחדת, רק דיברנו
על ברזיל והשחרור הקרב ובא וליבנו המלא געגועים בעיקר לאזרחות
ושגם היא חזרה לאלון. כל כך שמחתי בשבילה שעשיתי קולות דביליים
בטלפון שהצחיקו את דנה והיא הפסיקה לכעוס עלי, לפחות עד הייגר
הבא. לפחות זה, חשבתי לעצמי. נחזור לאיתי. מי זה איתי? כיוונתי
את השיחה אלי אחרי שדנה סיפרה לי על החזרה הנפלאה באמת במשך 10
דקות. אני רציתי לדבר עלי. דנה הסבירה שאיתי היה גבר שחום
וגבוה שהיא חשבה שאני מכירה, שנפל עלי באמצע השיחה עם דנה ומשך
אותי לריקוד סוער - עושים טעויות, היא הוסיפה. מה שכן מסתבר
שעכשיו אנחנו מכירים די טוב, בגלל שאיתו נראיתי הולכת לעשות
סיבוב בקיבוץ. 'מצוין, רק זה מה שחסר לי - עוד גבר שאני לא
מכירה לרשימה שלי'. דנה המשיכה לדבר על אלון וכל ניסיון להכניס
אותי ולמה שתיתי חזרו לאלון. כול כך שמחתי בשבילה שלא היה
איכפת לי.
אבל כשהיא נתקה שוב נזכרתי שלא דיברתי איתה על מה שרציתי לדבר
באמת.
האכלתי את הכלב המסכן שלי וגיליתי שהשעה שש בערב. ההורים שלי
היו צריכים לחזור עוד כמה שעות. שמעתי הודעות בתא הקולי, שהיו
בעיקר מדנה והכילו בעיקר שנאה, ומההורים שלי הודעות שנעו תחילה
להתעניינות והסתיימו בהיסטריה קלה.  התקשרתי להורים שלי
ודיברנו, כל אחד בנפרד, על כמה נפלא וכמה הם נהנים ומה הם עשו.
לפחות הם לא שאלו מה עשיתי אתמול ומתי חזרתי.
רציתי להשאיר להם את הסופ"ש כמו שהוא. כיבסתי את השמלה שלי
ועשיתי טיפול מייקאפ כללי. השבוע אני אקבל אין-ספור הערות
מטומטמות, אבל השטפי דם יעברו עד שאני אחזור ביום חמישי הבא.
פתחתי את הטלוויזיה ושמוליק הכלב שלי הצטרף, דנה הקפיצה את
הפלאפון בדרך לאלון ולא נשארה,  וההורים שלי הודיעו שהם נשארים
עוד יום. זיפזפתי בין הערוצים ועשיתי פלאפונים, כולם עם החבר
או עסוקים. הגעתי לערוץ הקניות שדיבר על איזה דובי שעושה קולות
אנושיים. הפלאפון שלי היה ביד שלי ואפילו התחלתי לחייג את
המספר כשאחד החיילים שלי התקשר למשק"ית ת"ש שלו ורצה לספר לי
כמה היה קשה לו הסופ"ש האחרון.
הפסקתי להקשיב באיזה שלב, והתחלתי להסתובב בבית - הוויטרינה
שלנו כרגיל הייתה מלאה בוודקה מחו"ל וליקרים. פתחתי בקבוק אחד
שהוא נפרד ממני והצטרפתי לשמוליק שחיכה לי כבר מתחת לשמיכה.
טעמתי את הוודקה, מזעזע. "אתה יודע שמוליק, אני לא זוכרת מתי
הלכתי למסיבה בלי לשתות קודם, מתי נהניתי בלי לשתות, בכלל אני
שונאת אלכוהול, אבל הוא משתיק לי את הקולות בראש, הקול שכל כך
דואג, מה יקרה כשאני אשתחרר, ומה יקרה איתו, למה הוא לא אהב
אותי באמת, ולמה אני לבד,  בכלל זה נורא קשה שהיחיד שמקשיב לך
קרוי על שם איבר מין גברי, אה שמוליק, כבר נרדמת, זה בסדר, אני
משעממת, כמה אפשר לבכות?"

הוודקה נגמרה ורמת האלכוהול בדם שלה הפכה להיות מסוכנת ואז
קריטית ואז קטלנית.
אמרו שהיא נפטרה מהרעלת אלכוהול.
היא מתה מבדידות.
ההלוויה שלה הייתה מקסימה, היא הייתה אוהבת אותה. כולם באו, גם
חיילים שלה שעזבו אותם מזמן. בהלוויה שלה היו מאות אנשים.
איש מהם לא ידע שהיא מתה מבדידות.
מסתבר שכששותים כל כך הרבה מטביעים לא רק את היגון - ואפילו
הוא לומד לשחות בסוף.
הבעיה שהיא מעולם לא הבינה איך מחזיקים את הראש מעל המים.


תודה לדנה, אלה, מעיין, ציפי, איה ועוד הרבה
ששומרים לי את  הראש מעל המיים.