"ד' נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה"
                                             
היא ישנה.
על המיטה, לבושה כולה שחור. פניה החשופות מבריקות מתוך תולעי
המשי השחורות הארוכות שמתפתלות סביב גולגולתה.
משהו מאיים מנסר באוויר. חד וחותך כמו כינורות לא מכוונים שקשת
פורטת עליהם בזעם. עין אחת שלה נפקחת לפתע ונדמה כאילו כל
העולם יכול לשמוע את נשימתה נעתקת אל מול משהו שרק עינה שלה
רואה. ואז היא שוב נעצמת ואפשר לשמוע אותה צוללת עמוק- עמוק
לתוך מים כחולים בהירים. מאחוריה החלון הגדול פותח צוהר למראה
שמבחוץ, שם בונים בניינים, מתחת לשמיים אפורים סגלגלים, יפים
וקרים.
עד שהיא תתעורר נספר לכם את הסיפור.
היא עדיין אינה יודעת, אבל היום, היא תתעורר, תשתה את הקפה
הראשון של הבוקר, תלך לעבודה ובאוטובוס היא תתפלל שהיום הזה
יעבור ללא תקלות, באופן שגרתי למדיי והוא אכן יעבור כך. אולם,
בערב לפני שתשכיב עצמה לישון יתעורר בתוכה משהו אחר.
הטירוף.
ביום למחרת היא תבחר, בלית ברירה, בטירוף רק כדי לשמור על מעט
שפיות שתאפשר להמשיך ולשמור על האדישות והאפתיות שממלאות את
חייה ועוזרות לה לשרוד את השגרה המעיקה.
היא עומדת מול הראי. ומלמלת לעצמה: "זה בסדר כבר נרגעתי,אני לא
בוכה יותר ..." שכן כבר טרחנו לציין כי העלמה הנ"ל העונה לשם
אלה נעשתה אדישה למהלכו של עולם. או אולי מהלכו האדיש של העולם
עשה אותה כזו ? זאת איש לא יודע וכנראה גם לא ידע.
עלמת החן לא מבחינה, אולם בקצה החדר כבר עומדת לה ילדה עצבנית
מנסרת ומטפסת באצבעותיה על הקירות עד זוב דם. ואפילו מהקירות
עצמן זב טיח וטיט המשתתף בצערה של הילדה.
אלה מתבוננת בעצמה בראי מבעד לשער הסתור. הבבואה שמולה מרימה
את ידיה ומלטפת את לחייה שכולם אומרים כמה הן מלאות חן, היא
מעבירה את אצבעותיה על אפה שכולם מהללים אותו ואומרים כמה נאה
צורתו, כמה קטן ואצילי הוא. ואז היא סוככת בידיה על פיה מחניקה
את זעקת הכאב אבל נחשו מה ? היא אינה
היא כבר לא בוכה, קצות אצבעותיה יבשות מדמעות.
כלום לא קורה בחייה והיא אינה יודעת מתי תשתנה הדממה השוררת
בהם. היא שומעת כבר את הריחות שנודפים מאנשים בפארק שמרחמים
עליה ומתחילים לעיתים לשוחח עמה. היא אינה יכולה לסבול את השקט
ששורר סביבה היא רוצה להפקיר את גופה לשינה ולישון ולישון,
ולישון עד שיחלפו ימי המנוחות הללו בימים תוססים ושמחים יותר
אולם היא מחזיקה את עצמה בקושי רב מליפול מלשקוע לתוך שינה
גדולה.
השקיעה הגדולה זורחת בחייה עכשיו. אין ספק היא שם, מדדה מעל
העמקים הבוציים.
תודה לא-ל שהיא שם ולא על פסגות ההרים המלאים בחששות ופחדים
מהשקיעה הגדולה.
היא מבינה שכדי לשרוד את שתעבור הדממה הזו מחייה היא חייבת
לבחור בטירוף בהזיות בדיכאון או במשהו כלשהו שיעביר לה את
הזמן. ולכן היא בוחרת בטירוף
או שמא הטירוף בוחר בה ?
הבבואה שבמראה שולחת ידיה לעבר אלה, אצבעותיהן נפגשות בעדינות
ואז כיאה לטירוף אמיתי וסוחף זרועותיה של אלה נמשכות ושוקעות
בתוך המראה עד המרפקים. הסימפוניה שהתנגנה במוחה שבה לרעום.
ואז שאלה פוקחת עיניה היא רואה את עצמה על הרצפה סביבה שביבי
מראה מלוטשים וקילוחי דם עדינים מעטרים את זרועותיה.
"מה קרה?" היא מבחינה לפתע בילדה הקטנה שצצה ממחבואה בפינת
החדר.
"שברת את המראה"
"מה זה הרעש הזה שצורם לי בראש ?"
"אלה כנראה העורבים שבחוץ" עונה הקטנה.
אלה הולכת לחדר האמבטיה הישן והמתפורר בקצה המסדרון פותחת זרם
של מים ומניחה את ידיה בתוך המים. היא והילדה הקטנה רוכנת על
דופן האמבטיה בוחנות זו את בבואתה של זו.
תווי פניה של הקטנה לא נאים כלל וכלל כל טבעות ליישור שיניים
משוות לפיה מראה מעוות, פצעי בגרות קטנים מעטרים את רקותיה
ולחייה ושערה ארוך ונפוח, חסר כל צורה, אסוף לקוקו רק כדי לצאת
ידיי חובה.
אלה לא יכולה שלא לזהות את הקטנה. 10 שנים חלפו מאז אותו גיל
ומי היה מאמין שבגיל 21 הילדה הזו תחשב יפה. יופי שקט ומצמרר
יש לה, לא כזה שגורם לעוברים ולשבים לשרוק אלא רק לבהות בשקט
לסובב את הראש.
הקטנה הזו לא יודעת מה מצפה לה. חושבת אלה לעצמה.
לאט- לאט הנפח שבשער ירוסן ע"י קרמים והמזג המרדני יקשר בחבלי
חוסר הברירה של המציאות.
אך קוראים לך?  אלה שואלת
אנאבל עונה הקטנה.
ובת כמה את?
עשר, עונה הקטנה.
אלה חובשת את ידיה ויוצקת מעט מים על שערה של אנאבל "את רואה,
תרטיבי אותו מעט ואז תשימי קרם הוא יראה יותר יפה" אולם נראה
ששערה של אנאבל חסין למים ונשאר יבש ונפוח.
לאמבטיה נכנסת אימא של אנאבל. צעירה ב- 10 שנים עדיין עם גוף
יפה שהיא מתהדרת בו כל אימת שהיא בוחרת לה ג'ינס צמוד או חולצה
חושפנית אחרת.
הילדה הכעורה קמה לפתע ורצה לאימה ושואלת אימא, אני יפה ?
בטח בובה שלי תראי איזה תווי פנים יפות יש לך
אבל כולם קראו לי מכוערת היום בכיתה וגם ג'ירפה
זה מקנאה בובה, מקנאה
אלה מגחכת בינה לבין עצמה למשמע התקליט השרוט שהתנגן כל אימת
שהייתה פורצת בבכי כדי להרגיעה "זה מקנאה, זה מקנאה". אנאבל
נרכנת מול ספרים ומחברות. עד שיעלה עשן, או עד שהעייפות תכניע
אותה. ממש ילדה טובה ירושלים.
אלה נרדמת על מיטתה של אנאבל. אלה התעוררה וחשבה שחלפו כמה
דקות מאז שנרדמה אולם הסתבר שהשעה כבר שתיים וחצי לפנות בוקר.
והיא חשה את גופה הקטן והלא גמיש של אנאבל מתחפר לצידה. "בואי
לכאן" אלה מפנה מקום בחיקה ואנאבל מתכרבלת בתוכה.  
אנאבל, למה את בוכה ?
כי הוא לא אוהב אותי
מי לא אוהב אותך ?
הילד מהכיתה שלי
אולי הוא כן ?
הוא אהב אותי פעם, הוא שלח לי מכתב שבו הוא הציע לי חברות אבל
אימא אמרה לי להתעלם ממנו
למה ?
כי היא אמרה לי שבטח זו רק מתיחה והריי מה יש לי לעשות עם חבר
בגיל הזה
אלה ידעה שאימה תגיד את המשפט הזה עוד הרבה פעמים במהלך 10
השנים הבאות.
אלה מלטפת את אנאבל, אל תדאגי מחר אני אבוא איתך לכיתה ונראה
מה אפשר לעשות.
ואז אנאבל מתרוממת מן המיטה מושכת את אלה לעבר המראה
אנאבל מתבוננת בעצמה ללא רחמים ועיניה נמלאות דמעות, היא לא
רואה יופי או חן אלא תווי פנים מגושמים שנראים כאילו הודבקו
לפניה הקטנות בחוסר פרופורציה משווע. עיניה מתלכסנות בתסכול
והתמימות שמלאה את עיניה העגל שלה נעלמת
תעזרי לי ? היא שואלת בקול רועד ספק מתחננת ספק מצווה
ולא אכפת לך שדברים ישתנו בגלל זה ? שואלת אלה מבוהלת מהאפשרות
לשנות את מה שנכתב ונקבע כבר מראש
לא היא אומרת בנחרצות
אתה בסוף תהפכי ליפה, רק קצת סבלנות
ומתוסכלת כמוך ? מתריסה אנאבל ברשעות ופורצת בבכי. את מתפללת
לשקט ושלווה אך בתוך תוכך למעשה מייחלת שייעלמו! תראי איך את
חיה! כמו זקנה שמעדיפה ייסורים גריאטריים נצחיים על כסא גלגלים
מאשר לרוץ מרתון פעם אחת ולמות.
את תעזרי לי עכשיו ולא אכפת לי מה יקרה מחר, היא מייבבת בקשה
אחרונה לפני שתרדם מתוך בכי.
טוב עונה אלה, מתרצה שהיא נזכרת בדמעותיה שלה.
יופי אומרת אנאבל מתוך שינה.
היא לא יודעת כמה עמוקה התהום שהיא הולכת קצותיה.  

היצור הקטן והכעור הזה החל לגדול. כבר מלאו לה 14 ושום ניצן של
יופי או חן עדיין לא עלה על פניה. היא אינה יודעת אבל עוד כמה
שנים הכל היה יכול להשתנות, אלמלא ביקשה מאלה ש"תשאיל" לה את
היופי שלה. מפליא כיצד חצ'קונים ושיער מנופח יכולים לשאת חן
בעיניי בחורים. היופי לא היווה דבר עבור אנאבל מלבד כלי למילוי
הקפריזות שלה שנהפכו להיות מעוותות וקשות לסיפוק מיום ליום. הם
בהו בה והיא ידעה בדיוק מה הם רואים בה היא אפילו לא ניסתה
לייחס נופך רומנטי למבטיהם העוגבים כפי שעשו רוב בנות גילה. כל
כך מציאותית היא הייתה ואולי לכן הזדקקה למלא את החללים שנפערו
בה שהמציאות לעולם לא תוכל למלא.
הם בוהים בה, כמו שהם בוהים בי היום ואני משפילה מבט כדי
שהתאווה שבמבטם לא תשחית את מה שאני מעדיפה בינתיים לשמור
לעצמי.

את יודעת הריי שהם הולכים להתעלל בך, בגלל שיש לך אופי דפוק
ואת רגישה מיידי היא מטיחה בי תמיד
והיא מסבירה לי בידענות שהיא הולכת לפתות אותם
(לכל הרוחות היא רק בת 14 ! טוב, שאימא שלה מתארת אותה כסקסית
מה הפלא שכך היא מגדירה את היחס שלה לבני המין השני... לפתות,
נו באמת)
היא נוטלת בידה סכין גילוח ובי מתעוררת השאלה למה היא עושה את
זה היא רק בכיתה ח' ?
היא מפשילה את מכנסיה בכעס. אלו לא נראים כמו שערות של ילדה בת
14! ומתחילה ליבב בבכי
זה נורא, היא יודעת זאת, ההורמונים שדופקים ללא רחמים, הגוף
שמתעוות היא בטוחה שאם יערכו עירוי של החומרים הללו לאדם בוגר
הוא יצא מדעתו.
אלה מסתגרת בתוך חומות האדישות שלה בזמן שאנאבל מנהלת את מסעות
הציד למילוי הקפריזות שלה ביד רמה.
אלה מביטה בה מן הצד בשתיקה, היא מתבוננת באנאבל גדלה תובענית
יותר ויותר. אלה תוהה לעצמה כיצד הייתה נראית אלו גדלה להיות
כמו אנאבל.
ואז יום אחד, הגולם קם על יוצרו, הטירוף שאלה החיתה בתוכה כדי
להעניק משמעות לחייה מלבד כוח האינרציה שהניע אותם החל לרקום
עור וגידים משל עצמו. הוא לא רצה לחיות את חיוו שלו אלא לפלוש
לתוך הווה, לתוך חייה של אלה ולשנות אותם.
זאת כמובן, אלה לא יודעת. בכל אופן, עדיין לא.
זה קרה ביום קיצי אחד שגרתי למדיי. יום שבו החיים מזמנים שני
אנשים למקום אחד. הוא היה במאי צעיר, כוכב עולה בשמי הקולנוע
הישראלי והאירופאי. והיא - אלה שלנו  עדיין נמלטת למחוזות
הטירוף רוחצת בהם במעט אבק כוכבים וחוזרת הלומת הזיות אל
מציאות מדומה.
הוא היה כ"כ יפה בעיניה, לבוש בחולצה ירוקה שהבליטה את עיניו
הבהירות מכנס שחור וסתם כפכפים. הוא בלט ממקום מושבו בקצה
השולחן סביבו ישבו הדוברים. בלט כמו יהלום בשרשרת אבנים
פשוטות, או למעשה כמו שרק דבר אותנטי יכול לבלוט מול חיקויים.
אלה הקשיבה בתשומת לב לדברים שאמר האולם נדם באוזניה והיא לא
שמעה דבר מלבדו
קריסתה של חומת האדישות ? לא ממש אם כי היופי המכאיב שלו היה
מתסכל כ"כ עבורה. (אולי מפני שידעה שהוא לא בר השגה?) היא בחנה
את פרקי אצבעותיו ולא מצאה שום טבעת. לרגע היא הייתה במקום אחר
עם חוקים אחרים הרחק מכאן. בסוף ההרצאה ניגשה אליו ואמרה לו
כמה נהנתה לשמוע אותו והוא הודה במין דחף של בהילות שהבהיר לה
שהוא ממהר להסתלק משם.
וכפי שהחיים מזמנים שני אנשים למקום אחד כך הם מנתקים אותם כמו
גשר שנחצה מעל מעבורת חולפת.
נו, שאלה אנאבל לא הלך לך עם הבמאי הזה? היופי המצמרר שלך לא
גרם לו לרצות ללהק אותך לאיזה סרט?  את עם פני הבובה שלך את מי
את כבר יכולה להשיג ? מה שווה היופי שלך בכלל אם את לא מסוגלת
לסובב למי שאת רוצה את הראש ?!
אלה שתקה ואז אמרה זה כבר לא משנה מה אני רוצה או לא רוצה.
אנחנו הרי לא יודעים ולא נדע אף פעם מה באמת יש במעמקי הרצון.

את יודעת מה ההבדל ביני ובינך? שאלה ומבלי לחכות לתשובה הטיחה,
שאני נהנית מכל רגע עד שירום הודו, הנסיך, יואיל להרכיב אותי
על סוסו
אנאבל אני חושבת שהגיע הזמן שתחזרי
לחזור לאן ?
למקום שממנו באת
מה קרה אני סודקת לך את המשנות הסדורות ששכנעת את עצמך להאמין
בהם ?
לא, את רק יוצרת לי כאב ראש
אלה, זה לא אני שיוצרת לך כאבי ראש אלא הספק, את מפחדת שלא
תהפכי להיות בובת שעווה במוזיאון הזיכרונות עוד כמה שנים
אלה, שימי לב טוב- טוב אני לא מה שכולם הפכו אותך להיות. אני
בדיוק ההפך: מכוערת בוטה וולגרית אפילו מופקרת במקצת הייתי
אומרת.
ופתאום פשוט סטרתי לה בלי שום כעס או התעוררות יצרים כלשהיא,
סטרתי לה כפי שאדם מגרש זבוב שמזמזם מעל ראשו מבלי משים
והצבעתי על המראה: "לשם!"
אלה, תני לי לעזור לך לשנות הכל. תני לי לעזור לך לעשות דברים
כפי שרצית שיהיו
אני לפתע פורצת בבכי, לכי מכאן, אמרתי וסטרתי לה שוב ושוב הפעם
כמו תלמידה שקדנית, הפלאתי בנאמנות כל סטירה וסטירה
אלה בבקשה תני לי היא אמרה וניסתה לחבק אותי אבל אני רק סטרתי
לה שוב ושוב עד שהיא קרסה תחת מכותי היא ניסתה לחבק אותי אבל
דחפתי אותה ממני אל תוך המראה שהתנפצה לרסיסים
תראי מה עשית, תראי מה עשית, אלה, הרסת הכל
מצאתי את עצמי בוהה מול המראה הגדולה. והתעוררתי מקולות הבנייה
שבחוץ, בחוץ רעמו הברקים בתוך שמיים אפורים סגלגלים.