היה לי סבא מקסים,
כך אומרים.
לא הכרתי אותו,
רק שמעתי עליו-
סיפורים.

אומרים שהיית
טוב לב,
נדיב
ואוהב.
אומרים שיש לנו,
תכונות אופי משותפות.

גם אומרים
שאם נהייה, אנשים טובים
יהיה לנו טוב בחיים.
אז אומרים.
עובדה
היית בן אדם מקסים,
ובכל זאת,
כנראה שזה לא מספיק.

שאלתי איך מתת,
אמרו לי שמדלקת ראות
שנגרמה מעישון.
אבל שיקרו לי.

הבן אדם שאני אמורה
לקרוא לו-
סבתא
גרם למוות שלך.
גרם למלאך כמוך,
ללכת מן העולם
בגיל כל כך מוקדם.

היא גרמה לך,
לאבד את הרצון
לחיות.
ולבסוף
גם גרמה לך
לקום יום אחד,
ולהתאבד.

אני לא ידעתי שזה מה שקרה.

אחרי שארז נהרג,
חשבתי שסבתא שלי מאוד
מסכנה.
איבדה שני נכדים ובעל.

אז הלכתי,
לבקר אותה
פעם ראשונה בחיים.

ובמקום,
לדבר אליי כמו
סבתא לנכדה,

היא הראתה לי,
איפה תלית את עצמך.
ומאז אני,
שונאת אותה.
שונאת אותה כל כך.

אבל מאז אותו יום,
עברו כבר יותר משנתיים.

ומאז כל מה שאני רוצה,
זה בסך הכל כמה שעות
בודדות
לדבר איתך,
להכיר אותך,
לחבק אותך,
והכי הכי הרבה
לקרוא לך סבא.
ושתענה לי בחזרה.

סבא ציון היקר שלי
אני מסתכלת בתמונה
ורואה את התמימות
שבעיניים שלך,
את הרוגע והשלווה
שעוטפת אותך.

כשהושבת על ברכיך
את נכדך ארז,
רואים שהיית מאושר כשהיית איתו.
היה בינכם קשר חזק,
כך מספרים.
אהבת אותו מאוד,
כך מרגישים.

אבל סבא,
אני רוצה לספר לך משהו
שאולי אתה יודע כבר מזמן.

ארז נכדך,
אחי הבכור,
נהרג
לפני יותר משנתיים,
בפיגוע ירי
במחסום עין עריק
והוא היה בסך הכל
בן 20.
ומאז חיינו הפכו להיות
כואבים ושונים

אני יודעת שאתם נמצאים,
עכשיו ביחד
ושומרים אחד על השני
שם,
למעלה.
שומרים אחד על השני,
כמו שרק מלאכים
יכולים לשמור.

תדעו שאני מקנא בכם,
כי גם אני,
הייתי רוצה
להיות איתכם שם
גבוהה בשמים.
ולקבל את אהבתכם,
לנצח נצחים.


סבא,
תגיד לי האם זה הוגן
שאלוהים לוקח אליו
את הטובים ביותר?!