כשבאותו הלילה היא התיישבה על כר הטחב שליד הנחל, היא לא ציפתה
שמשהו מדהים יקרה. בעצם, היא לא ציפתה שמשהו מכל סוג שהוא
יקרה.
הנחל היה אמנם שלוחה צרה של המוביל הארצי שנסדקה מאבן תועה,
וכר הטחב לא היה אלא מצבור של כחמישה עשבים יבשים ומצהיבים,
אבל היה נעים לחשוב על הפן הפיוטי של המקום; אחרי הכל, אי אפשר
היה לקשור בו כל סוג אחר של פיוטיות, בעקבות היותו אחד המקומות
המשמימים ביותר שרגל אדם זכתה אי פעם לדרוך בהם.

הדהוד מרוחק של ריצה מהירה הפר את דממת הלילה שעד כה הופרעה רק
על ידי הקולות, הצעקות והשירה הבהמתית שבקעו דרך קבע מהאכסניה
הקרובה שנהגי המשאיות נהגו לבלות בה את לילותיהם. ההדהוד התקרב
ונפסק.
איש צעיר ואדום עיניים התיישב באיברים פשוטים ליד כר הטחב שלה,
מתנשם ומתנשף.
"שלום", הוא אמר לה.
היא לא ענתה, מניחה שהוא פרי דמיונה ונזכרת באזהרות הרופא.
"שלום", הוא חזר ואמר, כשהוא מסיט הצידה את שערו הסתור
והפרוע.
"שלום", היא ענתה. ממילא הרופא שלה בחופשת מחלה.
"לילה יפה", הוא אמר בחולמניות.
היא הביטה סביבה על הערפל האביך שעטף את שני העצים הקמלים ואת
שברי הבקבוקים ועטיפות החטיפים שהיו מפוזרים בסביבה. היא הרימה
את מבטה אל הירח של תחילת החודש, שאורו טושטש על ידי ענן הפיח
מארובת המפעל הקרוב.
"כן", היא ענתה. "יפה מאוד".
הצעיר קם בפתאומיות ורקד לעיניה ריקוד קטן. כשהבחין במבטי
ההשתאות שלה, אמר:
"אני חייב לשחרר איכשהו את כל האנרגיה הזאת שיש בתוכי, אחרת
אני אצא מדעתי".
"זה לא כל כך נורא, אתה יודע", אמרה חרש. "אני יצאתי מדעתי כמה
פעמים, וזה לא היה בכלל כמו שכולם אומרים".
"בגלל זה רצת לכאן?", הוסיפה, כנזכרת.
הוא הפסיק את מחול הפיזוזים שלו.
"אהם... כן, זו הסיבה", אמר, והתיישב בחזרה.
לאחר כמה דקות של שתיקה היא העיפה מבט בשעונה והוציאה מהתיק
שהיה מונח לרגליה קופסה לבנה מפלסטיק. הצעיר הגניב אליה מבט,
ועיניו צדו את הסימן הרשום "פרוזאק" מתנוסס על מעטפת הקופסה.
היא הבחינה בצדודיתו ופנתה אליו במבט מתנצל.
"אני פשוט...", פתחה והשתתקה.
"זה בסדר", הוא אמר באהדה. "את לא צריכה להסביר".
"אני חייבת", היא לקחה נשימה עמוקה. "הם פשוט לא מבינים...
באמת שמעתי את הקולות האלה, אבל הם היו לי כמו חברים,  והרופא
ההוא עם התראפיות והכדורים שלו... הם לקחו את זה ממני..."
השתררה דממה טעונה.
"קשה לי לוותר עליה, למרות שהיא ילדה רעה...", נשמעו קולות
השירה הערבים שבקעו מהאכסניה הקרובה, מוסיפים נופך חדש ומרתק
לדממת הלילה.
נראה היה שהצעיר קיבל החלטה:
"אני יכול להחזיר את החברים שלך", אמר במהירות.
היא בהתה בו.
"איך?"
והוא בתורו הוציא קופסת פלסטיק לבנה מתיקו שלו.
הוא פתח את המכסה והושיט לה כדור קטן, לבן ועגול.
"מה זה?"
"תזרמי".
היא זרמה.
הכל היטשטש והיא איבדה אחיזה, אבל הם לא חזרו.
אחרי כן היא לא זכרה יותר.

כשמאוחר יותר באותו הלילה היא התיישבה על כר הטחב שליד הנחל,
היא לא ציפתה שמשהו מדהים יקרה. בעצם, היא לא ציפתה שמשהו מכל
סוג שהוא יקרה.
הנחל היה אמנם ברזיה חלודה ודולפת, וכר הטחב לא היה אלא הספה
הירוקה והממורטטת שבתחנת המשטרה של מחוז דרום, אבל היה נעים
לחשוב על הפן הפיוטי של המקום; היא לא מצאה מספיק פיוטיות בשפם
הארוך והסבוך של השוטר התורן.