הכל התחיל ביום שני, יום לפני הגשת הפרוייקט בגרפיקה.
הכל זרם ממש טוב בהתחלה.
הרגשתי שאני ממש מתקדמת עם העבודה בגרפיקה, ואוטוטו אני
מסיימת
אך מסתבר שההיתי רחוקה מלסיים.

נשארתי בבית ספר,עם עוד הרבה תלמידים שהיו לחוצים להוציא
תוצרים! כולם יצאו מהכלים! והכלים יצאו מכולם!
לחץ!

החלטתי בסביבות חמש אחר הצהריים להתקשר הביתה ולהודיע שאני
ישאר היום עד מאוחר בבית-ספר.
הודעתי לאחי, והוא לא הודיע, ומכאן התגלגלו כל העניינים.

אור בן זוגי בחיים, מתקשר בחמש ומברר אם הגעתי הביתה.
ואמרו לו שעדיין לא הגעתי.
עובר הזמן...
הוא שוב מתקשר הביתה ב-6 ככה או קצת לפני לנסות לברר אם אני
באה למדצי"ם שהיו אמורים להיות היום,אבל לא.
והזמן עובר...

אז הוא מתקשר שוב ושוב, עשרות פעמים,והוא מתחיל לחשוב שאולי
קרה לי משהו.
זה מגיע לאמא - אמא נלחצת שהיא שומעת שאני עדין לא בבית.
אמא מתקשרת לאבא, אבא אדיש, אך עם לב טוב סומך עלי, אך
כשחושבים על זה מה באמת היה קורה אם משהו היה קורה לי??
אמא מתקשרת לחברות, אף אחד לא יודע איפה אני.
אמא כמעט ונכנסת למשטרה ומודיעה להם שהבת שלה נעדרת.

ואז אחרי שכולם כבר נלחצו, אחי מתקשר אליה, ואומר לך שאני
בבית-ספר, רק חבל הוא נזכר להגיד לה בשעה 12 או 1 בלילה.

אמא התקשרה לאור להודיע לו שהכל בסדר,ואני בבית ספר.
הוא כמעט יצא להקים צוות חיפוש!!

אמא באה לבית-ספר לאסוף אותי, היא חיבקה אותי חזק.
היא בכתה היו לה דמעות בעיניים.
הרגשתי נורא, הדאגתי אותה.

בסופו של דבר הגעתי הביתה.
ודברתי עם אור והרגעתי אותו.
ואמרתי לו שאני מאוד אוהבת אותו, וגם הוא אמר.
והבטחתי שזה לא יקרה שוב.
כי הרגתי חצי עולם מדאגה!

אבא הלך לישון, יש לו גישה מוזרה להסתכל על הכל.
הוא אומר שהוא סומך עלי, אך מצד שני זה נראה כמו אדישות.
לסיטואציה "אם ובאמת היה קורה לי משהו??"
אפשר לפעמים לגלות קצת אכפתיות, ולא להיות שקועים בעבודה, כמו
שהוא עושה.
"כסף זה לא הכל בחיים" אמא אמרה את המשפט הזה בדמעות וקול
חורק.

אחרי הטירוף לילה טוף,מחר אני צריכה להגיש את הפרוייקט שלי
ב-8:15
ועכשיו שלוש לפנות בוקר!! יום מטורף!

מסתבר שיש כמה אנשים שבאמת איכפת להם ממני. (-: