פרק א'

ירושלים.
כל העולם חווה התמוטטות נפשית, כשגשם האש נפל על הכותל ועל
כיפת הזהב.
מאות נפגעו...עשרות מתו והכותל נעלם... במקומו הופיע שער. העיר
נהרסה...עכשיו היא מקום צללים מוקף גדרות תיל מחושמלות וחומות
מוגנות...

מכה.
העולם המוסלמי נדבר, ביום שהאבן נחצתה.
עכשיו העיר, וכל מה שבמרחק קילומטרים ממנה, נטוש והרוס.

הוותיקן.
העולם הנוצרי בכה, כשהעיר נקברה עם האפיפיור וראשי הכנסייה
הקתולית.
מתחתית האדמה בוקעות צעקות ורחישות...איש לא יודע מה יש שם
למטה.

ראשון לציון.
עיר גבול, קרובה לירושלים האבודה. העיר, שנקבעה כעיר הבירה
החדשה. הראשונה לציון חדשה ומאוחדת, שממנה העם היהודי יכול
להרים את ראשו במלחמה בשדים. התאריך ה-7 לנובמבר 2010,  עשור
אחרי יום הדין.
קלאק קלאק קלאק
רץ מישהו ברחוב הראשי...נער...בן 18 או 19...שיער עד
הכתפיים...עיניים חומות...הוא רץ...ומאחוריו אימה.
שלושה כלבים רצים אחריו...כלבים גדולים...כבר לא כלבים.
פתאום קאבום! אין כלבים, כשאש מילאה את הרחוב והפילה את הנער
על המדרכה.
ג'יפ מתקרב אל הנער.
"אתה בסדר?" שואל החייל הישראלי.
"כן, אני בסדר... תודה" עונה הנער, בעוד שהוא מתרומם מהמדרכה.
"איפה ההורים שלך?"
"הם נפטרו ביום הדין..."
"אהה...יש לך מקום מגורים?"
"לא..."
"בוא נלך לבית הכנסת, שם תמיד יש מקום."
"אוקיי...תודה"

שעה אחרי זה... בית הכנסת הגדול בראשון. פעם מקום של הדר
ואמונה, היום מקום של מלחמה. מכאן התחילה הלחימה על הארץ, מפה
יצאו הרבנים הראשונים עם הכוח להשמיד. מפה התחילה המהפכה
היהודית. בית הכנסת לקח את השטח של הבית ספר שלידו, בנוסף לעוד
כמה מאות מטרים רבועים מהשטח שמסביב, פעם מקום קדושה קטן והיום
מצודת אמונה מחוזקת בטכנולוגיה. מצחיק לחשוב, שרק 10 שנים לפני
זה רבי לא היה מדליק את האור לקרוא בשבת, ועכשיו הוא משתמש
במכשירי תקשורת בין-יבשתיים כדי להישאר בקשר עם ההנהגה הנוצרית
והמוסלמית.

"כמה שנים היית לבד?" שואל הרב.
"הו...לא הרבה... אחי נהרג לפני שנתייםף כשתקפו אותנו אנשי
צללים...אני הצלחתי לברוח...שוב."
"מה השם שלך, נער?"
"אלירן"
"אני חושב, שהגיע הזמן שתלך לישון, אלירן. לפה לא יכולים
להיכנס יצורי האופל...לפחות היום אתה בטוח. נחליט מה יקרה
בבוקר."
"תודה, אדוני"

אחרי שעות של צפייה בתקרה אלירן קם מהמיטה. הוא ידע, שאם יעצום
עיניים, הם יחזרו. הסיוטים, שתקפו אותו מאז מות משפחתו והתעצמו
בגלל מות אחיו.
הוא לא יכול להתמודד איתם, לא שוב, אף פעם לא.
הוא קם וטיפס על גג בית הכנסת, שם ישב וצפה בכוכבים, עד ששמע
רחש מאחוריו. בזריזות מפתיעה הוא קיפצץ הצידה ושלף סכין מטבח.
"מי זה?" קרא.
לפתע הוא ראה מישהו פוסע לאור וניצוץ מתכת מהחשכה.
האדם המסתורי התקרב והוריד את הקסדה שלו. שיריון חדש על פי דגם
עתיק, שיריון עם שיפורים מכניים. שיריון לוחות, שמכוסה במגני
דוויד שחורים, סמל מסדר נוקמי אברהם.
הבחור לא היה מבוגר, בשנות ה25 לחייו, בערך.
שיער שחור קצר, עיניים שחורות נוקבות, נוקם טיפוסי.
"מה אתה עושה פה, נער?" שאל בקול עמוק.
"אני צופה בכוכבים, אדוני...אני...אני לא יכול לישון"
"למה, נער?"
"יש...יש לי סיוטים, אדוני...אני עוצם עיניים ו...אני לא יכול"
הוא מתחיל לבכות חרישית.
הנוקם מסתכל עליו במבט בוחן ומתקדם, מגיע אליו ומרים את ראשו.
"האם אתה מאמין באל, נער?"
אלירן מוחה את עיניו "לא...אין לי סיבה להאמין בו...הוא לא
קיים. אם הוא היה קיים, כל זה לא היה קורה."
"הא. לא ניכנס לזה כרגע, נער. בוא. אני אשב איתך לצפות
בכוכבים."
"מותר לשאול לשמך, אדוני?"
" אני? אני האביר עידן. קיבלתי את שמי מהחזנים כתקווה לעידן
חדש."
ויחד הם ישבו עד הבוקר וצפו בכוכבים. מחכים לעידן חדש, שאולי
יגיע למחרת.

"יום הדין בא בהפתעה. זהו היום, שבו נהרגו מנהיגי 3 הדתות
מהמעלה הגבוהה ושלוש הערים הקדושות נפגעו מהמתקפה של הנופל, או
בשמו העתיק- השטן."
"ביום זה ממשלת ישראל ישבה עם ממשלת הפלסטינאים לדון בהסכמי
שלום. עידן המלחמה בין השתיים נראה קרוב לסיוימו וראש ממשלת
ישראל, אהוד ברק, היה קרוב לקבל את תואר ראש הממשלה הטוב לימות
ישראל."
"ואז הכול התחיל. בחצות הליל התחילה הזוועה ב3 ערים בעולם.
ירושלים, מכה והוותיקן. בירושלים ירד גשם של אבני אש. הכנסת
נהרסה ומיד אחריה בניין הממשלה, שבו היו השיחות. המנהיגים
נהרגו מיד. ואז הכותל וכיפת הזהב התפוצצו. ההרס היה בלתי נתפס.
האתרים הקדושים ביותר נעלמו ובמקום נוצר שער מאבנים עתיקות.
תחיית המתים המיוחלת התקיימהף רק שהמתים נשארו מתים ויצאו
להרוג את תושבי העיר."
"במכה, האבן השחורה נתבקעה לשניים. מתוכם יצאו המוני יצורים
בלתי מזוהים, שדים. העיר נעלמה ללא היכר.
בוותיקן, הכינוס של כל פלגי הנצרות- במטרה ליצור הנהגה נוצרית
מאוחדת- נגמר, בכך שהעיר ירדה מאות מטרים מתחת לאדמה ברעידת
אדמה החזקה ביותר, שהעולם ידע. והשחור, שהיא השאירה, רוחש
צללים ושדים עד היום."
"הצבא הישראלי נכנס לפעולה וכיתר את ירושלים בזכות יוזמתו של
הרב עובדיה יוסף, שטען שיום הדין מגיע. הרב עטה על עצמו גלימות
ויצא לירושלים בראש קבוצה של רבנים, שטענו שרק האל יכול להילחם
בשטן. לכמה דקות זה עבד. עשרות מתים חזרו למנוחת עולמים. ואז
הגיעו השדים. לא נותר דבר מהמשלחת. הרב הוכרז כגיבור יהודי
וצדיק. ההנהגה עברה אל  ראש הממשלה הנוכחי, הרב יהושע
שמולביץ', שהיה חכם מספיק כדי לאחד את העם המוכה. במשך שעות
האור הוקמו חומות בטון גדולות מסביב לעיר, ופטרולים של חיל
אוויר וקרקע מסביב מנעו יציאת שדים."
"במכה, בגלל חוסר אירגון של כוחות ביטחון וצבא, פלישת השדים
כבשה את כל סעודיה הערבית. המדינות הסמוכות הטילו עוצר, ושוב
חומות עצרו את השדים."
ממשלת איטליה פעלה במהירות והקיפה את החור בעוצר מתמיד. שורות
טנקים שומרים על המקום, ובימים אלו שוקדות מדינות אירופה
בניסיון לאטום אותו."
"אבל ברוסיה קרה האסון הגדול ביותר. מאות שערים נפתחו בסיביר.
אלפי שדים שטפו את רוסיה, ורוסיה, שנתפסה לא מוכנה, הושמדה.
הפלישה נעצרה בתורכיה, אבל כל אירופה נשטפה ורק בריטניה, צרפת,
ספרד, פורטוגל, איטליה וחלקים קטנים מגרמניה ויוון- נשארו
חופשיות."
"דרום אמריקה נשטפה בסערה. הפלישה הגיעה עד מקסיקו וכבשה אותה.
ארצות הברית הפגינה מהירות. ארצות הברית חיה, אבל לא קנדה
ואלסקה. ארצות הברית נצורה ואינה יכולה להושיט עזרה."
"בישראל נמצא פיתרון. הרב יהושוע שמולביץ' הקים מסדרי כהונה
ומסדרי כוהנים לוחמים מצויידים בשיריונות, שפיתחו חברות
האלקטרטניקה הישראליות. הוקמו 4 מסדרים.
נוקמי אברהם: מסדר לוחמים קדושים. הם כוח העלית של הצבא
הישראלי.
בני יוסף: מסדר של רבנים רבי עוצמה. הם כוח הסיוע העיקרי של
מדינת ישראל.
הכוהנים: מסדר של בני שבט כוהן. מסדר זה הוא שילוב של כוחות
האל והזרוע.
הלווים: מסדר של לוחמים פשוטים מכל השבטים האחרים."
"מדינות העולם הנוצרי והמוסלמי הקימו מסדרים דומים ולוחמים
למען שיחרור ארצותיהם מפני הכיבוש. בינתיים, למשך שנתיים,
נעצרה ההתקדמות. אבל איננו יודעים לכמה זמן. אנו מקווים בשמו
של האל, שיתן לנו כוח לנצח ולשחרר את העולם מכיבושו של השטן.
עכשיו נעבור לחוקי המקרא..."

אלירן סובב את הראש והסיט את מבטו מהחלון, שהציץ לתוך כיתת
הלימוד החמה והקטנה.
הוא פנה לעבר חצר האימונים בתקווה למצוא משהו מעניין. בזווית
עינו הוא קלט דמות מכופפת, חומקת מאחורי הקיר. "שד? אל
מת?...אולי זה מרצח..." חשב בקול קטן... "עליי למצוא את עידן
או אחד הנוקמים, אבל אין זמן..." בעודו מנסה להחליט מה לעשות
נשמעה חריקה מאחוריו. בסיבוב מהיר הוא שלף את סכין המטבח,
שגנב, וראה מולו את אחד מהלווים מביט בו בשעשוע: "הנוקם עידן
ביקש ממני לתת לך את אלו ולבקש ממך להצטרף אליו מייד במוסך
האחורי" אמר והושיט לו שק וחבילה צרה וארוכה "אין לך הרבה זמן"
אמר והלך.
אלירן פתח מייד את השק וראה בפנים בגדים ומשהו, שנראה כמו
חולצה מתכתית, ופתק, שבו נכתב: "יש בעיות. פלוגת שדים יצאה
מהחומות. בוא למוסך. עכשיו."
אלירן פתח את החבילה הארוכה וגילה בפנים 3 תאי כוח בינוניים,
אקדח ו6 מחסניות. בעודו בולע את רוקו בפחד הוא הטעין את האקדח
ודחף אותו לחגורה ויצא לעבר המוסך.
הוא שם לב, שהוא אינו שומע יותר את החזנים קוראים או את הלווים
מתאמנים. הוא החיש את צעדיו. לבסוף ראה את המוסך... ואת
הזוועה.
כמאה שדים הקיפו את המוסך, רוחשים כמו ענן מוות שחור. מתחתם
עשרות גופות של נערים מתלמדים ולוחמים לווים מתים.
אלירן נצמד מייד לקיר והביט באימה "לא שוב..." מלמל.

"למען אלוהים!"

אלירן הסתובב אחורה וראה 4 נוקמי אברהם אצים רצים לעבר השדים
ועוד 3 עומדים עם רובי צלפים מאחוריהם ומתחילים לירות.
"אלירן!!! שים את החולצה ותלחץ על מגן הדוויד השחור!"
אלירן הסתכל לעבר מקור הצעקה וראה את עידן יוצא מתוך המחסן עם
עוד 20 לווים להתקפת נגד.

בלחץ התחיל אלירן להיאבק עם קשר השק ולבסוף פתח אותו ולבש את
החולצה המתכתית, שדווקא לא הייתה כבדה כל כך.
בלחיצה קטנה על מגן הדוויד השחור, הטבוע מקדימה, התחילה החולצה
להתפרש על גופו והפכה לשיריון מכני מוצק.
"עשיתי את זה!!!"
אחד הצלפים הסתכל עליו ואמר "על המגן דוויד הירוק שעל יד ימין
שלך!!! תלחץ עליו!"
אלירן לחץ, והשיריון, שעטף את ידו, הפך לרובה צלפים!
אלירן התחיל לירות בשדים למרות יכולתו העלובה בצליפה.
לפתע שמע צעקה מאחוריו.
"בשם הלהבה!"
אלירן הסתובב וראה שד מסתער עליו! שד אש, מעין לטאה הולכת על
שתיים עם ראש מלהבה חיה! אלירן צעק באימה "אהההה!!!"
אחד הנוקמים רץ לעברו, אך נפל תחת 3 שדים, שקפצו עליו מאחורה.
בזמן שהוא בועט וחותך, צעק: "תלחץ על הכחול שביד שמאל!"
אלירן לחץ על מגן הדוויד ומגן כחול בינוני התפרש מאמתו
השמאלית. בידו הימנית נכנס הרובה ונשלפה חרב ארוכה.
השד הסתער על אלירן, שהתחבא מתחת למגנו.
"מות, בן הנוטש! תיפול תחת חום הלהבה!"
ולפתע התפוצץ ראשו. ומאחוריו עמד הלווי, שנתן לאלירן את השק עם
עוד 9 לווים. "אחרי!!!" צעק, והלווים הסתערו. ואלירן ישב בפינה
ובכה בכי תמרורים מעינו היחידה, שיכלה לעשות זאת עכשיו...