כואב,
פוגע בול
הקטע
קטוע,
נשמע רחוק,
ולא קשור
לעצמו,
הבחור,
כך הם אומרים,
כך אני יודע,
או לפחות מעליל
לילי
ת
ה.
אני כן שקרן.
והוא -
לא.
אני
כבר לא יודע מי אני,
והם אומרים
מעופף
באויר.
-השחור,
אני מוסיף,
בגלל ששחור בפנים,
הלכתי החוצה,
ובחוץ?
ובחוץ?
אנ'לא יודע.
אני כבר לא יודע.
פעם הייתי כותב
שירים כאלו טוריים
בשביל להוכיח לעצמי,

-כך:
אותו יום כיפור,
עצמתי עיניים,
לא יותר מבדרך כלל
לבד.
לכווץ נפשי לגודל של נקודה
בשביל לסובב את כל היקום.
ונפלתי,
נפלתי עמוק,
ותפסתי עצמי -
לעזור את נפשי,
לתת לה דרור.
אך כנראה שהיא לא רוצה
או לא יכולה
ולא יודעת,
בעיקר לא יודעת
למה
להיות היא עצמה.
בלי להתנתק,
בלי לצלול למים עמוקים,
בלי לראות טלוויזיה כל היום,
בלי לסובב הכל על נקודה אחת
קטנה
ואיומה,
ובעיקר מפחידה.
ובלי לפחד
בעיקר לפ
חד,
מעצמה,
מעצמו,
רק לא ---

עצמי
נשברה
ואין חזון
והחזון שיש פורץ גבולות מותרים
והולך לשחור
ולשחור.
ונר האלוהים כבה,
והאדם הגוסס,
זוחל להתקרב לנר
ולהדליקו,
והנר ---

נופל.
והאדם -
מתמוטט לרגע,
וממשיך לנסות
ולהדליקו בעצמו,
בדמו שלו,
בראשו שהתעוות,
שכבר היה כמוהו.
--- כאפה,
בא לי,
סתם בא לי,
להלביש לו,
ולכן -
אלביש?
סתם?
כי בא לי?
-הנר נדלק-
אדם אוכל ובולע,
כניצול שואה,
את הנר
שנראה כמו תרופה
לבן
שורף
הוי,
שורף,
לי,
ולאחרים,
שמהם אני מסתתר.
ולא חושב שגם להם יש
מקום
תחת
כיפת
השמיים,
שאין אלא פרי יצירתי,
ולכן
אני
מת.

ולא חושב שגם להם יש
מקום
בשבילי.

---

אבוי, אלוהים,
שעוד נשאר,
הבניין
היסוד
שתמיד ישאר
מעורער,
עזור לי,
כי
באמת
שכבר אינני
יכול
לבדי.

-ציניות ממלאת
מרוקנת
מחשמלת
מוציאה תמצית חיי.
ואין
אלו
ואין ניא
בשמיים,
ובעיקר,
בארץ,
אצלי,
בארץ.
והבניין...

"כן,
כואב".