על אדמה שוכבת,
רוח קרה נושבת,
לא שומעים את קולה,
ולא עושים מאומה


חושבים שהיא ישנה,
עם עיניים פתוחות לרווחה,
חושבים שהיא בחיים,
אך כולם טועים,
כי היא כבר לא בחיים


לא משנה מה נעשה,
שום דבר לא יחזיר אותה,
ולא חשוב מה יעשו,
להחיותה לא יצליחו


נמצאת לה במישור שהיא לא מכירה,
בלי חיים ובלי נשמה,
בדרכה היא נאבדה,
אחרי חיפוש לאחר אהבה


יושבת לה בחוסר מעשה,
חושבת על חייה הגודרים,
יודעת שכל מה שתעשה לא ישנה,
בוכה ומתפללת שיביאו לה קצת חיים


תפילתה לא נענתה,
לא חזרה שום תשובה,
רק עוד כמה שאלות,
לפני שלא תהיה לה סיבה לרצות לחיות


כולם מנסים, אך ללא הצלחה,
אותה להחזיר אחרי מותה,
אף אחד לא יודע מה קרה
רק ההוא יודע, זה שיושב בפינה


הוא ידע מה קרה,
ידע על האהבה,
שלא התגשמה, שלא התממשה,
חושב על חייו בלעדיה


כולם הולכים הביתה,
שעה מאוחרת,
ניגש הוא אליה,
ומנשק את שפתיה


שוכב לידה ונרדם לשינה עמוקה,
מגיע למישור ההוא,
ופוגש באהובתו,
מחכה רק לו


במישור שאחרי החיים,
מוצאים תקווה,
מולידים מחדש את האהבה,
ושם אין סתם הרגשה אחרת,
שם אין שעה מאוחרת,
רק זמנים שחולפים