"אני שונאת אותך" אמרה פתאום בקול מוכר בלי להזיז שפתיים כאילו
היה זה הד שבא מכיוונה. פי נפער הייתי בהלם
פסל של האשה הכי יפה בעולם כרגע אמר לי שהוא שונא אותי... מה
עשיתי לאשה הזאת?! כדאי לשאול אותה?
אני באמצע מוזיאון בארץ זרה, אז אני יתחיל לדבר עברית עם
פסלים? לא מספיק שיש לישראלים שם רע בתור תיירים בעולם הרחב?
עדיף שאשתוק. "מה אתה שותק?" אמרה האשה לפתע. הסתכלתי עליה
במבט הכי עצוב שבן אדם יכול להסתכל ורצתי, רצתי כאילו רודפים
אחרי עם סכין שלופה.

רצתי בערך 7 גושי בניינים, הזזתי אנשים מדרכי בשיא הוולגאריות,
לבסוף נרגעתי והתחלתי ללכת לאט. השעה הייתה מאוחרת. לא ידעתי
בדיוק איפה אני או לאן אני הולך רק זכרתי את הכיוון שממנו באתי
והחלטתי ללכת לכיוון ההפוך.

הגעתי לגינה קטנה, ישבתי והדלקתי סיגריה. לידי עמד פסל לא גבוה
מידי לא חשוד מידי הלוחית שמתחתיו שאמורה להסביר מי הוא ומהי
הסיבה שבנו פסל בדמותו הייתה מכוסה בקיא של ילד בן 15 שהסתובב
עם חבריו לאחר שהשתכר איתם. הם לא היו רחוקים ממני, לא הספיקו
להתקדם קצת וכבר חבר אחר בחבורתם הספיק להקיא גם הוא והשאר
צוחקים. מזכירים לי את עצמי בגילם שהייתי צעיר וחשבתי שאני על
גג העולם,
לפני שאיבדתי את תיקוותי לפני ששמעתי מילים שבחיים לא חשבתי
שאני ישמע. הסתכלתי שוב על הפסל וכמעט הייתי בטוח שהוא הסתכל
גם עליי. לבסוף זרקתי את הסיגריה על הריצפה ופתאום הגיע קול
שאמר בעברית "אתה לא מתבייש?" הסתכלתי סביב וכל האנשים סביבי
היו אמריקקים וקצת סינים, לא אנשים שבדיוק ציפית מהם לדבר
בעברית טהורה.. עד שהסתכלתי על הפסל שוב והפעם הייתי בטוח שהוא
מביט ישר אליי. עצמתי את עיני ופקחתי אותן והוא עדיין הביט בי
פתאום החל לדבר על בלי להניע את שפתיו והוא אמר "לא מספיק
שהסרחת לי כאן באף עכשיו אתה גם מטנף לי את האזור, לזה מצפים
מילד שיכור בן 15 לא ממך".

הייתי בהלם! הוא הרגע דיבר אליי! שפתיו לא זזו, הבעת פניו לא
השתנתה אבל... הוא דיבר אליי! מלבד העובדה שהוא עשוי מאבן
הייתי מוכן להגיד שזה בן אדם! "מה אתה בוהה בי?" אמר הפסל,
"מהההה אתה מדבר?" עניתי בגמגום, "לא אני עושה כביסה... מה
נראה לך?" ענה הפסל, "אבל... אתה פסל..."
"אני? הו לא... הפסל רק מחזיק אותי פה אני נח מחר אני ימשיך
לטייל ויחזור לפה שוב בלילה" ענה האיש, "אני לא מבין.. מה
אתה??" שאלתי בהיסוס.
"אחח... שב אני אסביר, אני שונא לדבר על זה כל פעם מחדש, לא
הייתי מתגלה בפניך אתה לא נראה אחד ששווה את זה אבל פשוט לא
יכלתי לשתוק... שב!" ציווה עליי... ואני ישבתי עדיין המום
מהמתרחש.

"אז ככה," פתח בהסבר, "אני הוא הדוקטור אלברט מנדליין, דוקטור
לכימיה, נפטרתי לפני כ-20 שנה במעבדתי כתוצאה מניסוי ש... לא
הצליח."
בפה פעור באתי לשאול אותו שאלה והוא הקדים אותי. "אתה בטח שואל
את עצמך מה אני עושה פה, הרי מתתי.. אז ככה יש אנשים מתים
שהולכים לגן עדן, יש כאלה שלגהינום ויש כאלה.. אלה שלא מיצו את
חייהם שצריכים זמן להשאר פה, בעולם החיים, להשאר כדי לראות
ולספוג את כל מה שלא הספיקו בימי חייהם, במהלך היום מטיילים
בעולם ובלילה מוצאים פסל פנוי נכנסים אליו ותופסים שינה טובה,
כמעט בכל פסל שראית בימי חייך היה תפוס ע"י נשמה,שם למעלה
קוראים לנו "פסלי נשמה" שם טוב לא? לאחרונה כבר קשה לתפוס
פסלים טובים, במיוחד בגלל המדינה שלך, בכל יום נהרגים שם יותר
מידי אנשים שלא מיצו את חייהם בגלל פיגועים ותאונות דרכים."

"הבנתי..." אמרתי "אתם נוהגים להחשף בפני בני אדם באופן קבוע?"
שאלתי בעודי חושב על הפסל הקטן במוזיאון, "לא!" השיב הפסל,
"אמורים לא להחשף בכלל, אתה לא חושב שאם היינו נחשפים בפני כל
אחד היית כבר שומע על "התופעה" שלנו ממזמן?" שמעתי וחשבתי
ולאחר מכן החלטתי לשאול אותו "יש לפסלים סיבה מסויימת להגיד
שהם שונאים אותי בקול מאוד מוכר לי?" שתיקה ולבסוף "לא לא
ממש... קול הנשמה לא משתנה מאז החיים וגם בהיותה פסל, כמובן
ניתנת לך היכולת לדבר בכל שפה בה תחשוק אבל קולך נשאר כמו
שהיה" דממה. ליבי צנח. האחרונה שאמרה לי שהיא שונאת אותי בקול
הזה הייתה לירון... היא הייתה האהבה שלי, הראשונה והיחידה
והנוכחית, מגיל 15 ועד היום לא הפסקתי לאהוב אותה! הייתכן שזאת
הייתה היא? לא לא היא לא מתה, אין מצב. הפסל המשיך לדבר אבל
כבר לא המשכתי להקשיב.

אמרתי לו "אוקי תודה שלום" בצורה הכי חפוזה שיכלתי והלכתי משם,
ניסיתי לברר איפה אני בשביל שאוכל לחזור אל המלון. בסוף הגעתי
לרחוב מוכר והתחלתי ללכת לכיוון המלון. מבולבל ועמוס מחשבות
הלכתי ברחוב שהיו בו אולי 15 איש, מאוד לא אופייני לרחוב ניו
יורקי שכזה בשום שעה שהיא שיטיילו בו רק 15 איש. חשבתי על
לירון איך יכול להיות שהיא מתה? ולמה היא אמרה שהיא שונאת
אותי? יכול להיות בגלל שעזבתי?
בפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה במסיבת הפרידה שערכו לי לפני
שעברתי ללוס אנג'לס הלכנו לצד אמרתי לה "אני אתגעגע אבל לא
נורא אנחנו נתראה עוד חודשיים כשאבוא לבקר אז אל תשכחי לבוא
לשדה התעופה עוד חודשיים בול מהיום אוקי?" והיא אמרה שברור שלא
תשכח... היינו אולי רק בני 15 אבל מאוהבים כמו אנשים מבוגרים,
למען האמת עוד לא הייתה לי אף אחת שאהבתי יותר ממנה ונראה לי
שעדיין אני אוהב אותה... אבל משפחתי, משפחתי היקרה יקרה לי
כנראה בכוח לא רצתה שנתראה...

כמובן שלא ראיתי את לירון יותר כי סבי נפטר בלוס אנג'לס והורי
לא הסכימו לחזור לארץ לביקור כמתוכנן... וכל פעם שיבקשתי לחזור
לבקר הם משכו אותי... עכשיו כבר נפל לי האסימון שהם ידעו על
האסון שקרה בארץ ולא רצו שאני יחזור לשם... ואני ברוב טיפשותי
לא חזרתי, גם לא כשהייתי מבוגר מספיק בשביל לחזור לבד... בעוד
אני מהרהר פתאום הרגשתי חתיכת מתכת קרה שנדבקה לגבי פתאום
סובבתי את ראשי והבנתי שאני בשוד... כנראה שהרחוב הזה מסוכן
בלילה בגלל זה הסתובבו בו מעט אנשים עכשיו הבנתי. בקיצור מה
שהלך שם היה שהבחור הסימפטי רצה את הכסף שלי הכסף שאין לי זאת
אומרת.. חיטט בארנקי ומצא כמה מטבעות מסכנים והחליט שהוא לא
הולך בידיים ריקות אז אמר לי באנגלית הכי מקולקלת שקיימת "תביא
ת'מעיל בנזונה", את המעיל הזה אין מצב שאני מביא לו.. הוא יקר
יותר מכסף... "תמצוץ לי בנזונה" יריתי לעברו, והוא ירה
לעברי... אך לא במילים...

לאחר מכן הכל היה כבר מטושטש... כן הבנתי טוב אני מת מה הלאה?
אין גן עדן? אין גהינום? אין מלאכים? כנראה שלא... אני עדיין
ברחובות ניו יורק... כנראה אני מאלה שלא מיציתי את חיי ונגזר
עלי להסתובב עד שאעשה זאת... כמו שהפסל של הפרופסור אמר.

איך לא דבר ראשון חשבתי על לירון. הלכתי למוזיאון לפסל שלה
ודיברנו.. והבנתי את כל הסיפור לבסוף. היא נסעה לשדה התעופה
לחכות לי לאחר חודשיים ולא באתי וכשחזרה לביתה במונית קרתה
תאונה.. לאחר מכן לירון עקבה קצת וראתה שאפילו לא חזרתי וחשבה
שמותה לא היה חשוב לי ולכן התגלתה אליי כשטיילתי במוזיאון
כשהבחנתי בפסל הנשמה שלה. בכל מיקרה אני ולירון התחלנו להסתובב
ביחד מנסים למצות את חיינו ביחד וכשזה יגמר נבלה את הנצח ביחד
את גן העדן הגהינום המלאכים וכל הסיפור, נתמודד עם זה ביחד
והכל היה שווה את זה.