היום, ראיתי בחורה יוצאת מאוטו,
עם המון שקיות של חנויות מעצבים.
לא רחוק ממנה, ישב זוג מאוהב
בבית קפה, והחזיק ידיים
לא רחוק משם, ישבה חבורת רומנים,
ושתו בירה זולה ועישנו טיים,
ודיברו על החיים,
או על כסף, לא מבינה רומנית.
אבל דווקא היום זה לא משנה.
כי הוא לא פה.
כולם פה, ורק הוא לא.

אם הוא היה רק יודע כמה שהוא חסר לי,
הוא בטוח היה חוזר.
אבל לא משנה כמה אצרח וכמה אצעק,
כמה אבכה וכמה אתחנן,
הוא לא ישוב.

והבחורה עדיין שטחית,
הזוג עדיין מאוהב,
והרומנים עדיין נשארו חידה בעיניי,
אבל הוא פשוט לא פה.
הוא הלך,
והבטיח שיחזור...
ולא חזר.

וכולם מחבקים ומנסים שלא להזיל דמעה
כי "גם ככה קשה לה",
ומבטיחים שיעזרו,
ושתמיד יהיו,
ומנשקים, ומחזיקים את היד,
אבל יש חלל.
ענקי.

אם רק היית יודע,
שאין לך תחליף בעולם,
וכמה שאני אוהבת למרות הכל,
וכמה זה קשה לגדול בלעדיך,
אני בטוחה שהיית חוזר.
בטוחה.
תמיד קיימת הבטחות.
נכון?






לאבא.