רק מגבת כיסתה את גופי הקפוא, כשעמדתי מול המראה באמבטיה
בעיניים אדומות ורועדות מהדמעות שמתחננות לצאת החוצה.
ומחוץ לחדר נמצאים אבא ואמא, צורחים אחד על השני, ואני יודעת
שזה בגללי.
בגלל מחשב ארור.
החדות של המספריים נצצו באותו רגע, קראו לעברי... להוציא את
הכול.
אבל לא, אני לא אכנע בקלות לתענוג שבכאב הנסתר.
חזרתי לבהות בעצמי, כשעוד מחוץ לחדר ההורים רבים, בגלל
האינפנטיליות שלי.
הייתי אמורה לראות בהשתקפות אותי, נערה, ילדה, אישה, איך
שתקראו לי.
אבל אני ראיתי עיניים של רוע, של אחת שלא אכפת לה... העיניים
שלי.
אני שונאת את עצמי כל כך על הצרות שלי.
המים גם זרמו ברקע, והאדים התפוגגו להם והמים אט אט הפכו
לקפואים, ונכנסתי למקלחת... עדיין שומעת את הצעקות למרות רעש
המים הזורמים.
ולאט לאט המים נהיו קפואים, ישבתי בתוך האמבטיה והסתכלתי על
התקרה... ועצמתי עיניים וככה נשארתי, לפחות רבע שעה.
והקור הפך לכאב, ממש כמו בעינוי סיני... ואהבתי את זה.
קמתי בידיעה שצריך מתישהו לצאת לשם... ואת האמת, פחדתי...
שאולי אני אצא החוצה לחדר שלי ואראה את כל החדר מרוסק, או את
אבא שלי דופק לאמא שלי סטירה.
ואז הוא ייגש אליי ויביא לי מכות רצח.
ואני מפחדת.
וישבתי שם... עוד הרבה זמן, בוכה בכי שקט. והריב הפסיק, וצריך
לצאת החוצה... ויצאתי. ולא היה כבר אבא, רק אמא שקוראת לי לבוא
לשיחה.
ודיברנו, כמובן שבלי פתרון, רק עם התסכול שלי,הילדותיות הזו
שלו. וצעקתי לה "שיעוף מהבית הזה כבר, נמאס לי ממנו!"
וחשבתי לעצמי, לעזאזל...