אני מביטה במרבד השערות המכסה את הרצפה, נערם שעה שאני מסתרקת.
מרוצה מעצמי בעקבות מחמאות רבות על ירידה במשקל ודאגה מצדה של
המורה שלי לספורט שאם אגיע יותר רזה בסוף החופש לכיתה יב'
היא...לא תעשה דבר. תחושת שובע מהפנטת אותי, שובע מהרעב.
"כשהיית קטנה", אומרת אמי, "נהנית מהאוכל. שיחקת איתו בידייך,
נהנת ממגעו החם בין אצבעותייך". הייתי שקטה, מופנמת. כמו ניצן
לפני פריחתו, חבוי בעלי גביע ירוקים. ירוק מאז ומתמיד סימל
עבורי צבע של קנאה. קינאתי באותן נערות רזות המאיימות להיעלם.
אני זוכרת אותנו, ילדות בכיתה ד', מתחרות במרכז בקיבוץ מי הכי
רזה, מי תוכל להשתחל דרך פתח מזערי בחלון השירותים. "היית ילדה
מאוד עצובה"י כך אמא אומרת. "כשהיגעת לחטיבת הביניים פרחת".
אני לא זוכרת הרבה מחיי. עברי אפוף מיסתורין. תמונות קצרות
עולות במוחי, רובן קשורות בריבים של הוריי, באמי המגוננת,
בקנאה שלי ובגאווה כאשר הפכתי להיות כמוהן.
הייתי ילדה שקטה שהתנהגה כבוגרת. תמונות באלבום מראות אותי,
גברת בת שנתיים עם שמלות קצרות ומנופחות ונעלי לכה שחורות עם
עקב קטן, שאבי בחר. אמי טוענת שנולדתי בוגרת, התחלתי ללכת בגיל
חצי שנה, פחות או יותר, הלכתי כמו מבוגרת ולא כמו ברווזון קטן
ושמנמן שמתנדנד מצד לצד. לא הלכתי כתינוקת. "היית מאוד עצובה",
היא מסכמת, "עצובה ושקטה".
אמי תמיד שמרה על התזונה שלי. היא בדקה שאכלתי נכון, שאכלתי
גבינה וסלט בכל ארוחה, לא מאכלים משמינים, מאכלים ללא חומרים
משמרים. לפניי חודשיים, כשאחי ואבי נסעו לשבוע, היא פינקה אותי
מידי יום בסלט מפואר, שגם אותו לא אכלתי בשקיקה רבה.
אבי הוא המומחה למאכלים עתירי קלוריות ושומן. בתור דרום
אמריקאי הוא דחף לנו לפה הרבה בשר. אני זוכרת את הצורה שבה נהג
לאכול את העור של העוף. הוא היה לוקח אותי למסע קניות מידי
פעם. היינו קונים הרבה, מדברים מעט, מתענגים על גלידה בסופו של
יום מפרך. הייתי הנסיכה שלו.
ההורים שלי צעקו אחד על השני לעיתים תכופות. בשנים האחרונות
שורר שקט בבית, המופר לפעמים כשאבא חוזר עצבני מהעבודה. אנחנו
לא מדברים אחד עם השני. שיחות חטופות מתנהלות כאשר אנחנו
סגורים באוטו. רוב הריבים של הוריי עסקו בי ובאחי. הם התחרו
במידת אהבתנו לשניהם. אבא שלי עדיין מנסה לקנות אותי בכסף.
כאשר אני מתעצבנת עליו מסיבה מוצדקת, הוא קונה לי תכשיט קטן או
בגד.
תמונה של אבי חוזר מהצבא עולה בראשי. הוא, עם הריח המלוכלך של
המדים, שכ"כ אהבתי, תמיד חזר והביא לי עגילים או שרשרת. את אמי
זה שיגע. ברוב ריביהם צעקו והאשימו את ההורה האחר שאינו הורה
טוב ואינו מטפל בילדים.
היינו נוסעים לטיולים משפחתיים, הינו אוכלים ארוחות ערב ביחד.
היום אנחנו כבר לא משפחה, אני לא חלק מהמשפחה. מארוחות הערב
אני נעדרת בגלל שיעורי בלט אינסופיים ומסתגרת בחדרי רוב הזמן
שבו שוהים כל הדיירים בבית. אחי יושב ליד המחשב, מאזין למוזיקה
בקולי קולות. אמי על הרצפה בסלון, עסוקה בתרגילי כושר
אינסופיים האמורים לשמור על גזרתה. אבי, נרגן כרגיל, יושב
בחוסר מעשה מול מסך הטלוויזיה.
שעות בהן כל דיירי הבית נמצאים בו אינן רבות, שכן כולנו
משתדלים להימנע משהות מרובה בבית או שמא סתם שקועים בעבודה,
בבלט, בכדורגל או בחיים של אחרים.
סבתי צוחקת ומוסיפה - "אם שמקבלת מכנס מבתה", שעה שדודתי שולחת
מכנס שחור מאפיר לעברה. שיחות ארוכות ניהלנו לאחרונה על כך
שסבתי נמנעת מאכילה. הורי המודאגים לא שמים לב שמתחת לאפם גם
בתם מרעיבה את עצמה, שובעת מהרעב.
כשהגעתי לחטיבת הביניים פרחתי, שנה לאחר מכן כבר התחלתי לנבול.