מלאכים באמריקה
מאת: טוני קושנר
הדמות הדוברת: הרפר היא אישה מורמונית עצובה המכורה לואליום.
במונולוג הזה היא מקשיבה לרדיו ומדברת לעצמה, כפי שהיא עושה
לעיתים קרובות.
אנשים שהם בודדים. אנשים שהשאירו אותם לבד, יושבים ומדברים
שטויות לאוויר, מדמיינים... מערכת יפיפיה גוססת, מסדרים עתיקים
ומקובעים מסתחררים ומתפרקים... כאשר אתה מסתכל על שכבת האוזון,
מבחוץ, מחללית, היא נראית כמו הילה כחולה חיוורת, עורלה עדינה
ומנצנצת המקיפה את כדור הארץ.
30 מיילים מעל הראש שלנו, שיכבה עדינה של מולקולות חמצן
תלת-אטומי, המופקות בפוטוסינתזה, מה שמסביר את ההעדפה הבררנית
של הצומח לאור נראה-לעין, את דחייתה את קרני-האור האפלים יותר
והקרינות (הרדיואקטיביות). סכנה מבחוץ. זו סוג של מתנה
מאלוהים, מגע הכתר לבריאתו של העולם: מלאכים שומרים, משולבי
ידיים, ליצור רשת ספיראלית, הילת קינון כחולה-ירוקה, שריון של
בטיחות בפני עצמה. אך בכל מקום דברים מתמוטטים, שקרים צצים על
פני השטח, מגננות קורסות... וזו הסיבה למה, ג'ו, זאת הסיבה למה
כדאי שאשאר לבד...
אני אוהבת לצאת למסעות. להשאיר אותך מאחור, לדאוג. אשלח גלויות
עם בולים זרים והודעות מתגרות על גבן. "מאוחר יותר, אולי".
"לעולם לא עוד"...
אני חסרת יכולת להחליט. אני מרגישה... כאילו משהו עומד להיכנע.
השנה 1985. 15 שנה עד המילניום החדש. אולי ישו יבוא שוב. או
אולי צרות יבואו, השמים יפלו ויהיו גשמים איומים ומטחים של אור
מורעל, או אולי החיים שלי הם באמת בסדר, אולי ג'ו באמת אוהב
אותי ואני רק משוגעת אם אני חושבת אחרת, או אולי לא, אולי זה
גרוע יותר ממה שאני יודעת, אולי...אני רוצה לדעת, אולי אני לא.
המתח... זה מה שהורג אותי...
סצנה: הרפר ופראיור נפגשים בגן עדן. לפראיור נאמר שהוא יכול
לבחור אם הוא רוצה לשוב לכדור הארץ (לחיות). הרפר לא ממש בטוחה
איך היא הגיעה לשם.
אני יודעת. גן עדן בתהליכי היעלמות, מלא באנשים מתים והכל, אבל
החיים...
זה הכל עניין של הבוהן והאצבע המורה המנוגדים; לא של היד, אלא
של הלב; אנחנו נאחזים כאילו לא אכפת לנו מכלום, ואז לא נראה
שאנו מסוגלים להרפות. אי היכולת להרפות מטילה בך מומים.
אבל אני לא יכולה להישאר. אני מרגישה נורא, אבל מעולם לא
הרגשתי יותר בחיים. סוף סוף מצאתי את סודה של כל האנרגיה
המורמונית הזאת. הרס. זה מה שגורם לאנשים להגר, לבנות דברים.
אנשים שבורי לב עושים זאת, אנשים שאיבדו אהבה. כי אני לא חושבת
שאלוהים אוהב את האנשים שלו יותר מאשר ג'ו אוהב אותי. החוט
נחתך, והופ - הם עפו.
אני צריכה ללכת עכשיו. אני מוכנה לאבד אותו. חמושה באמת. יש לו
מרכז מתוק וחלול, אך הוא איש הלא-כלום.
אני מקווה שתחזור. תראה את המקום הזה. אתה יכול לדמיין את עצמך
חי כאן לנצח?
סצנה: הרפר, על מטוס, אחרי שעזבה את ג'ו לתמיד.
טיסת לילה לסן-פרנסיסקו. לחצות את אמריקה במרדף אחרי הירח.
אלוהים! עברו שנים מאז שהייתי על מטוס!
כשנגיע ל-35,000 רגל, נגיע לטרופופאוזה. החגורה הגדולה של
אוויר רגוע. הכי קרוב שאי פעם אגיע לשכבת האוזון.
חלמתי שהיינו שם. המטוס זינק מהטרופופאוזה, האוויר הבטוח,
והגיע לגבול החיצון, האוזון, שהיה בלוי וקרוע, טלאים שלו חשופי
חוטים כמו אריג גבינה, וזה היה מפחיד...
אבל ראיתי משהו שרק אני יכולתי לראות, בגלל היכולת המופלאה שלי
לראות דברים מהסוג הזה:
נשמות עלו, מהאדמה הרחק למטה, נשמות של המתים, של אנשים
שנפטרו, מרעב, ממלחמה, מהמגיפה, והם צפו למעלה, כמו צנחנים
בהילוך אחורי, איבריהם פרוסים, מייללים ומסתחררים. והנשמות של
אותם מתים שילבו ידיים, אחזו בעקבים, ויצרו רשת, רשת עצומה של
נשמות, והנשמות היו מולקולות תלת אטומיות של חמצן, מהחומר של
האוזון, והגבול החיצון ספג אותן ותיקן את עצמו.
שום דבר אינו אובד לעולם. בעולם הזה, ישנו סוג של תהליך מכאיב.
השתוקקות למה שהשארנו מאחור, ואל מה שנחלום אליו בעתיד.
לפחות ככה אני חושבת.
| 