עידן,
כבר כמה זמן שאני מנסה להגיד לך משהו, אבל לא יכולה. משהו עוצר
אותי. אני עוצרת את עצמי.
ואני עוצרת את עצמי כי כל פעם שאני עומדת מולך ומנסה להגיד לך
את זה, הדמעות מתחילות לעלות בגרון ואני יכולה להרגיש איך
אפילו האוזניים שלי מתחילות להאדים. אפילו עכשיו, כשאני מתחילה
לכתוב את זה, אני מרגישה שמחסום הדמעות עומד להיפרץ בקרוב.
הבכי הזה. אלוהים, כמה שאני שונאת לבכות, כמה שאני בוכה הרבה.
אפילו על שטויות, כמו הפעם הזו שנכשלתי בבוחן בספרות. ישר
העיניים שלי האדימו וכל מה שרציתי זה לשבת לבד. ובכל זאת - אתה
באת.
וחייכת וניחמת ואפילו התחלת לשיר לכבודי את השיר הזה - "כשאת
בוכה את לא יפה".
ולא ידעת את המילים, אז התחלת לאלתר. והיית כל כך מצחיק וחמוד,
אז שכחתי מהבכי (וגם מהבוחן בספרות).
זה כל כך אירוני.
דווקא אתה, שגורם לי לבכות כל כך הרבה, יכול לעודד אותי אחרי
המבול.
כמה אירוני, שאפילו אנחנו התחלנו מהבכי הזה. אנחנו. כמה בכי
עברנו, עד שהגעתי לנקודה בה אני יכולה לדבר עלינו בלשון רבים.
פשוט להגיד "אנחנו". להגיד מה עידן ואני עשינו אתמול בערב, מה
עידן אמר לי, כמה שאני אוהבת את עידן...
תמיד אמרת לי לא לבכות. היו לך המון סיבות - לא לבכות כי אתה
אוהב אותי, לא לבכות כי זה לא נורא, לא לבכות כי אני לא יפה
כשאני בוכה...
אני מסתכלת בראי עכשיו, תוך כדי בכי ולא מזהה את עצמי.
יש דימיון מסוים, ביני ובין הנערה במראה. אבל היא עצובה.
והעיניים שלה אדומות והדמעות שוטפות לה את הלחיים, ואפילו את
גומת החן שאתה כל כך אוהב.
והיא כל כך עצובה.
אני מתחילה לזהות את עצמי שם, בראי. אולי בגלל שקצת נרגעתי.
כמה בכי, עידן. כמה בכיתי בקשר הזה.
עלייך, בגללך, נגדך, איתך...
הסיפור שלנו נכתב בדמעות.
ועכשיו? הדמעות האלו הן האחרונות. הן כותבות את פסקת הסיום. |