אתם מרגישים את הרוח?!
נורא קר לי פה פתאום. הקור הזה חודר אליי, מקפיא אותי, מנסר
בעצמותי. הלב פועם יותר לאט. מוזר, זה לא אמור להיות יותר
מהר?!
נראה לי שלחיים פשוט אין יותר כוח, אז הוא מאט. אבל הנה באה
ההתרגשות הזו, הכעס שמרעיד לי את כל הגוף ועכשיו הפעימות
מתגברות כפי שציפיתי.
אני יושבת פה לבד. בחדר שלי, בחושך המוחלט. הגפתי את כל
התריסים כדי שיהיה אפילו יותר חשוך. ואני מקשיבה לשקט. מזל
שהוא מוחלט. אני לא יכולה לעמוד בעוד רעשים. מספיקים לי גם ככה
כל הקולות האלה שבראש שלי. הקקופוניה הזו שלעולם לא מפסיקה.
אין שום דרך מזדיינת לכבות את זה?! אני לא יכולה לשמוע את זה
יותר, זה קורע אותי מבפנים. כל הרעשים של החיים שלי פשוט
נתקעים בראש, ולא מרפים ממני. עזבו אותי! אני רוצה שקט! שתקו!
לא רוצה לשמוע! לא רוצה להיות עם אנשים! לא רוצה להיות עם
חברים! אין לי חברים!

לא רוצה להיות עם אנשים, עם חברים? האומנם, אני?! הרי עכשיו
אני עושה את כל ההצגה הזו לעצמי כדי שיהיה לי מה לספר אחר כך,
כי אם אני לא ארחם על עצמי ואחרים לא ידעו פשוט יהיה משעמם. זה
הרי מפחיד לגלות שבעצם הכל בסדר ושאני אחראית לכל מה שקורה
ויכולה לשנות אותו. עדיף לי לומר שאני אומללה, שכולם מתעללים
בי, ששונאים אותי, ואז בעצם אין לי מה לעשות, כי אני מסכנה
וזהו.
קל יותר ככה.

אלוהים שלי, אני כבר לא יודעת מה אמיתי. האם אני חיה במציאות
האובייקטיבית או שבלי משים עברתי להתגורר בעולם רדוף הרוחות
שלי.
בקובית הפרנויה הקטנה הזו שהרכבתי לעצמי, והקפדתי שהיא תהיה
כזו קטנה שרק לי יהיה מקום בה, כדי שאף אחד אחר לא יוכל
להיכנס.
דאגתי לכך, שגם אם ירצו לא יוכלו לעזור לי. אין לי מקום לעזרה.


אלוהים שלי, נראה לי שאני באמת לא ממש יודעת מה קורה.
יום אחד נראה לי שאני בדרך הנכונה ויום אחרי נראה לי שאני
מידרדרת לבור ללא תחתית.
תן לי סימן שרק אדע איפה אני עומדת.
תעשה משהו שיגרום לי לקלוט שאין לי זמן להתעסק ברחמים עצמיים!
אני לא מבקשת ממך דברים לעיתים תכופות, אני משתדלת רק להודות
על מה שיש, אבל נהיה לי קשה כל כך, אני לא יכולה יותר להתמודד
עם זה לבד. נמאס לי לראות את המבנים בהם אני צועדת קורסים
עליי.
תציל אותי בבקשה.

קר לי. תסגרו בבקשה את החלון. הקור הזה, למרות כל השכבות, אני
נרעדת.
בבקשה תעשה שיהיה לי קצת חם.
ואם אפשר, תנמיך גם את הרעש.