עיניו אוחזות
בתמונתה התלויה על הקיר,
בלונדינית ויפה,
אוחזות ולא מרפות.
הוא היה יכול לתת לה סלים של אהבה,
אבל היא כבר לא איתו.

בחוץ יורד גשם והשמיים אפורים.
הוא מביט סביבו, מחפש דבר אחר להתבונן בו. הכל מלבד התמונה
הזו.
על השולחן נמצאת פרוסת לחם מרוחה בחמאה. מעופשת.
מי בכלל יכול לאכול עם דיכאון שכזה?
הוא יוצא החוצה לעשן. מושך את צווארון מעילו החום כלפי מעלה.
דוחף את הדלת החורקת באיטיות, צליל החריקה מעורר בו צמרמורת.
דמעה עולה בעינו האחת.
מייד הוא מוחה אותה. זה לא מתאים לגבר כמוהו, הוא חושב.
הוא יוצא אל הרחוב, ומתחיל להלך בסמטאות החשוכות.
בכוונה בחשוכות. זה מתאים לו למצב הרוח.
הוא נעצר בקרן זווית חשוכה במיוחד ומצית סיגרייה. העשן מתמר
באוויר ומואר באלומתו הכתומה של פנס רחוב.
הוא נושם לרווחה. אולי בהקלה.
ריח של שתן עומד באוויר.
החיים בברודווי לא קלים כמו שחשב.
אבל כאן, בסמטה, הוא מרגיש בטוח.
לכאן אף פרפר לא יכנס לעולם.