"אז תהיה ילד טוב, ותעשה חיים עם אבא, ומחר בבוקר אני אבוא
לקחת אותך, טוב?" אומרת מגד לתוך שפופרת הטלפון ומקשיבה.
   "כן ממי, כמו לפני אתמול," היא עונה, ומקשיבה שוב.
   "יופי, אז ביי חמוד שלי," מגד מסיימת, ומניחה את השפופרת.
היא קמה מהמיטה וניגשת לארון לבחור בגד לערב. היא בוחנת את
עצמה במראה שליד הארון. פניה השזופים בני השלושים, החלקים
כציפורן וחסרי האיפור, מסתכלים עליה בחזרה ומחייכים אליה. מגד
לא צריכה איפור. מגד יפה בלי שתעשה דבר.
   "בסך הכל איזה בגט ומשהו לשתות עם תיתי בפונדק של שמוליק,"
היא אומרת למראה, "אז מה רע בג'ינס וחולצת פופיק?" מגד אוהבת
את עצמה בימים אלה.
   היא מתיישבת על הכסא מול המראה ומתחילה לסרק את שיערה
החכלילי. בחוץ נשמעת חריקת גלגלי מכונית, ואחריה שקט. מגד
מביטה בחלון הפתוח וחוככת בדעתה אם לגשת לראות מה קורה. היא
מחליטה שלא, וממשיכה להסתרק.
   פעמון דלת הכניסה מצלצל פתאום בצוויחה צורמנית ומתמשכת.
מגד מזדעזעת. "מי זה יכול להיות?" היא מלחששת לעצמה, "ועם
צלצול כזה ארוך?" היא קמה והולכת על קצות אצבעותיה לעבר הדלת.
בדרכה צווח שוב הפעמון, והיא קופאת על מקומה. היא טופפת אל
הדלת בחלחלה.
   היא מקרבת את עינה בזהירות אל חור ההצצה שבדלת ומסתכלת
דרכו. בתוך העיגול מתגלה לה פרצופו של, איך קוראים לו? היא
אינה מצליחה להיזכר בשמו. הוא נתן לה טרמפ הביתה מהעבודה לפני
איזה יום-יומיים, היא חושבת לעצמה. כן, אתמול זה היה, איך
קוראים לו לעזאזל? ועכשיו הוא עומד ומסתכל לה ישר לתוך העין
ומחייך. הוא יודע שהיא מאחורי הדלת.
   מגד מרחיקה את עינה מחור ההצצה. "מי זה?" היא קוראת בקול
רם, כשהיא מתבוננת בכפות רגליה היחפות.
   "זה רמי," צועק הבחור מעבר לדלת.
   אה כן, רמי קוראים לו, היא נזכרת, ולרגע מהרהרת גם ברמי
השני.
   "רמי?" היא שואלת.
   "כן, רמי, מאתמול, מהטרמפ שנתתי לך," הוא שואג בחזרה, "אז
את פותחת?"
   מגד מרגישה שאין לה ברירה, משחררת את המנעול ופותחת את
הדלת.
   "אהלן מגד, מה העניינים?" רמי אומר בחיוך רחב. ריח מתוק של
מי גילוח נודף ממנו. בגדיו הנקיים והמצוחצחים מותווים עליו
בצורה כה חדה ומותאמת כאילו מישהו גיהץ אותם ממש על גופו.
חולצתו פתוחה מלמעלה לפחות שלושה כפתורים, ויוצרת ווי סימטרי
לחלוטין על חזהו הגלוי. שרשרת מוזהבת תלויה על צווארו, מתוחה
לאורך צלעות הווי, ובתחתיתה, בדיוק מעל נקודת מפגשן, קבוע
תליון גם כן מוזהב בצורת פרסה.
   "אהלן," מגד עונה. היא לא יכולה להתאפק ופורצת בצחקוק. היא
מצמידה כף יד קפוצה אל פיה.
   "סליחה," היא אומרת. "למה לא אמרת לי שאתה בא, רמי?"
   "מה, לא שמעת תצמיגים שלמכונית שלי?" שואל רמי. "הרי אמרתי
לך אתמול, את תידעי לפי הצמיגים שאני בא."
   מגד נזכרת בחריקה ששמעה לפני כמה דקות.
   "כן, אבל....טוב מה העניינים?" היא אומרת.
   "אז באתי, אפשר להיכנס קצת?" אומר רמי, ומביט לתוך הדירה
שמאחורי גבה של מגד.
   "עמדתי לצאת עוד מעט," אומרת מגד. לא נוח לה.
   "זה בסדר," מרגיע רמי, "זה בסדר, לא רוצה לא צריך." הוא
פונה ללכת.
   "רגע, חכה רגע," קוראת מגד, "אני--"
   "זה בסדר, מגד, פעם אחרת נו."
   "רגע, רמי, יו איזה בלגן, אתה רוצה להיכנס?"
   "הרי באתי, לא?!" אומר רמי במפגיע, "אז מה, נעמוד כאן בחדר
מדרגות?"
   "טוב, אז בוא תיכנס." מגד נותנת לרמי להיכנס לדירה, וסוגרת
אחריו את הדלת. "איזה יופי שבאת," היא אומרת לגבו.
   רמי הולך לסלון בצעדים בוטחים, ושוקע לו מייד בנוחות בתוך
כורסה. מגד הולכת אחריו ונעצרת בכניסה לסלון.
   "להביא לך משהו?" היא שואלת.
   "לא, אין צורך," עונה רמי. "אמרת שאת עומדת לצאת, לא?" הוא
נותן בה מבט שואל.
   "כן, אבל יש לי עוד קצת זמן."
   מגד נכנסת לסלון ומתיישבת בישיבה מזרחית על הספה מול
הכורסה בה יושב רמי. ליד הכורסה עומדת שידה קטנה ועליה מוצבת
מנורה הדולקת בקרב אהיל כרכומי. רמי יוקד בתוך האור השפוך
עליו, והזהבים שעל צווארו לוהטים כמו גחלים. לצד המנורה חונה
מכונית צעצוע, ולצידה השני מונחת אבן אפורה, חלקה ועגלגלה. רמי
לוקח את האבן בידו וממשש אותה עם אגודלו. רמי השני נתן למגד את
האבן הזו. הוא הביא לה אותה מחוץ-לארץ. רמי השני אהב אבנים.
מגד מתבוננת בידו של רמי המלטפת את האבן.    
   "חבל שלא צלצלת לפני שבאת," היא אומרת.
   "כן צלצלתי, לפלאפון שלך," אומר רמי, "אבל הקו היה מקוטע
כזה, ובסוף התנתק לגמרי. אז אמרתי, מה יכול להיות, נעבור
אצלך."
   "שטויות, אין דבר....אז מה קורה, רמי?" מגד מחפשת מילים
ליצור שיחה.
   "הכל בסדר, מה אצלך?" רמי ממשיך לשחק עם האבן.
   "אני על הכיפק....תגיד, אתה עובד הרבה עם "למד למד"?"
   "כן, די הרבה. אחלה אנשים. אבל אותך אף פעם לא ראיתי שם."
   "נכון, זה פעם ראשונה שהייתי אצלם אתמול."
   "אז תבואי לעבוד שם עוד?"
   "לא יודעת, זה לא תלוי בי. אתה יודע איך זה עם ה--" באמצע
דבריה של מגד נשמעות כמה דפיקות עדינות על דלת הכניסה. "דפקו
בדלת?" היא שואלת.
   "נדמה לי שכן," אומר רמי.
   "סליחה," אומרת מגד, "אני הולכת לבדוק מי זה."
מגד ניגשת אל דלת הכניסה. ומי זה יכול להיות עכשיו? היא תוהה
לעצמה בדרך. ללא כל גינונים הפעם, היא פותחת בחיפזון את הדלת.
רמי השני עומד שם.
   "שלום מגד," אומר רמי השני.
   עם חיוכו הרך, ועם עיניו הנבוכות, ועם ארשת פניו החיישנית,
ועם שיערו הקצוץ הוא נראה לה ממש אותו רמי ממנו נפרדה לשלום
לפני שנה כמעט. חיוך של תדהמה מתפשט על פניה של מגד. היא
מסמיקה, ומרגישה את חום פניה גובר.
   "רמי," היא פועה מתוך גרון יבש. "מה אתה עושה פה?" היא
מביטה בו עם עיניים מתחמקות.
   "כמו ש....כמו שסיכמנו," הוא אומר בהיסוס, "שאני פשוט אבוא
אלייך, בלי....בלי שום תוכניות."
   מגד סובבת על ציר רגלה הימנית לכיוון הסלון, ועם גבה לרמי
שבדלת היא מתכווצת לתוך עצמה כמו בתנוחת עובר. בסלון, נגלים לה
מכנסיו הירוקים של רמי מהברכיים ומטה, מקופלים אל מושב הכורסה.
מגד זוכרת את ההסכם. וכעת יש לה בערך חצי שנייה להחליט אם תמלא
את חלקה בו.
   היא משלימה בהינף את הסיבוב חזרה לרמי השני שבדלת. עיניה
מתנגשות בעיניו המחפשות. מבטיהם קופאים אחד בתוך השני.
   "באת אלי רמי," מגד אומרת. היא מושיטה לעברו את שתי ידיה.
"תן לי יד."
   רמי השני מגיש למגד את ידו השמאלית. היא לוקחת את כף ידו
בשתי כפות ידיה. כף ידו חשופה וקרה כמו הרצפה עליה היא עומדת.
הידיים שלו תמיד היו קרות, היא נזכרת. "בוא," היא אומרת. היא
הודפת את הדלת עם כף רגלה, ומובילה אותו אל הסלון.
   רמי מחייך אליהם מהכורסה כשהם נכנסים. "אהלן, מה נשמע?"
הוא אומר. האבן שרמי השני נתן למגד עדיין בידו.
   רמי השני נבלם. הוא מחלץ במהירות את ידו מידיה של מגד
ואומר, "מגד, סליחה, אני--"
   "זה בסדר רמי," מגד קוטעת אותו, ומוסיפה בבידוח כשהיא
מצביעה על רמי ואחר על רמי השני, "תכירו! רמי....רמי."
   "אהלן," אומר שוב רמי.
   "אהלן," אומר רמי השני.
   שניהם מפנים את מבטיהם למגד.
   "מה אתם מסתכלים עליי?" היא שואלת.
   "אני אלך מגד," אומר רמי השני, באתי בזמן לא--"
"זה בסדר, זה בסדר, באמת נו," אומרת מגד בעידוד. "בוא תישאר."
היא דוחפת אותו דחיפה קלה לכיוון הספה. הוא משתחל בחוסר נוחיות
בין הספה לשולחן הסלון ומתיישב.
   "אז אני יילך," אומר רמי, ומניח את האבן על השולחן. רמי
השני מתבונן באבן. היא מוכרת לו מאוד.
   "אמרתי שזה בסדר, לא!?" פולטת מגד בתקיפות. עיניה חולפות
על פני שני הגברים היושבים מולה.
   "טוב בסדר מגד, תירגעי," אומר רמי. "תשמע רמי," הוא פונה
לרמי השני, "אתה מוכר לי מאיזה מקום, תיודע?"
   "גם אתה לי," עונה רמי השני.
   "רוצה לשתות משהו?" שואלת מגד. היא עוד עומדת מעל שניהם,
ידיה שלובות בחיקה.
   "תביאי לו קולה, הוא אוהב קולה," אומר רמי.
   רמי השני שולח מבט חד לעבר רמי. "מאיפה אתה יודע שאני אוהב
קולה?" הוא רוגן.
   "אתה נראה לי אחד שאוהב קולה, תביאי לו קולה!"
   "מאיפה אתה יודע שהוא אוהב קולה?" שואלת גם מגד בתהייה.
רמי פותח את פיו לענות משהו, ובאותו רגע מצלצל הטלפון. הוא
סוגר בחזרה את פיו וממתין.
   יו, זו בטח תיתי, היא כבר בטח מחכה לי, מגד משערת לעצמה.
"תשמעו רמים," היא אומרת לשניהם, "אתם תחליטו לכם מה רמי רוצה
לשתות, ואני בינתיים אענה לטלפון בחדר השינה, בסדר?" ובלי
לחכות לתגובתם היא פונה אחורה ומפזזת לה בדילוגים לעבר חדר
השינה, כמו ילדה קטנה ושמחת חיים.
   "תשמע רמי," אומר רמי, "שהיא חוזרת תגיד לה ישר מה אתה
רוצה פה."
   "מה?" מהמהם רמי השני.
   "כמו שאמרתי, שמגד חוזרת תגיד לה ישר מה אתה רוצה."
   "מי אתה, תגיד?" שואל רמי השני.
   באותה עת יושבת מגד על קצה המיטה בחדר השינה, מאזינה
לטלפון. מאחוריה, על הכרית, זרוק הדובי של הילד שלה שהיא לקחה
מהחדר שלו ואימצה לעצמה.
   "לא יודעת," היא אומרת.
   "לא, מה פתאום, באמת נו תיתי," היא עונה כעבור כמה שניות.
   "אז אולי מחר? רגע רגע, חכי רגע." מגד מרחיקה את השפופרת
מאוזנה ומקשיבה. היא שומעת צעדי נעליים במסדרון, ואחר את דלת
הכניסה נפתחת ונטרקת.
   היא מחזירה את השפופרת לאוזנה. "תיתי יש פה הרבה תנועה,"
היא אומרת, "אני אצלצל אלייך ברגע שאני אדע מה קורה פה,
בסדר?"
   "אוקיי, יאללה ביי," היא מפטירה, ומניחה את השפופרת.
   היא חוזרת לסלון בזהירות. הוא עומד ליד החלון עם ידיים
בכיסים ומביט אל הערב האביבי הנעים שבחוץ.
   "מה רמי הלך?" היא שואלת בדאגה.
   הוא מסב פניו אליה מהחלון. "כן, פשוט קם והלך," הוא עונה.
   מגד מרגישה פתאום חולשה מתגברת. היא מכירה את ההרגשה הזו,
כאילו היא נשאבת לתוך מן מערבולת שסוחפת אותה בחוזקה כלפי מטה,
והיא נעשית יותר ויותר כבדה, יותר ויותר לאה, עד שאין לה יותר
כוח לעמוד על רגליה. היא צונחת על הספה, ומקפלת את עצמה לתוך
מקום ישיבתה.
   עיניה נוחתות על האבן שמונחת על שולחן הסלון. היא רוכנת
קדימה, לוקחת את האבן בידה ומתבוננת בה מהורהרת זמן מה. ואז
היא שמה את האבן במרכז כף ידה השמאלית. האבן מעט יותר רחבה מכף
ידה. היא עושה בדיוק כמו שרמי הראה לה, כשאמר, אם תרצי מתישהו
להחזיק את היד שלי ואני לא אהיה שם, שימי את האבן הזו, שגודלה
כגודל כף ידי, במרכז כף ידך, ועטפי אותה באצבעותייך, עד שתחושי
אותי. מגד עוטפת את האבן באצבעותיה הקטנות.
   היא מרימה את עיניה לעברו, ורק אז היא שמה לב שהוא עומד
ומסתכל עליה. הם מחייכים חיוכים נוגים אחד אל השני.
   "רמי, מה אתה רוצה?" היא שואלת בלחש.      
   "את באמת רוצה לדעת מה אני רוצה?" הוא שואל מהחלון.
   "כן."
   "טוב, אז אני אגיד לך מה אני רוצה."
   מרחש, הוא פוסע בצעדים איטיים אל הספה. הוא מתיישב בקצה,
בריחוק מה ממגד, אך כשפניו אליה, וכשרגלו האחת יורדת אל הרצפה
והשנייה אסופה תחתיו על הספה. מגד מסתובבת אליו.
   "אני רוצה...." הוא מביט עמוק לתוך עיניה של מגד ומתחיל
לשיר:

                              "לשזף את עידית פניך...."

   עיני השקד הנהדרות של מגד נפערות ברווחה גדולה, ובולטות
כמו שני כרכובים גדולים. היא מזהה את השיר. "זה השיר שעבדנו
עליו," היא הומה. "תמשיך תמשיך!"
   הוא מתחיל לשיר שוב מהתחלה. לרמי הזה יש קול יפה:  

                              "לשזף את עידית פניך
                                לנוה את ראשי בחיקך
                               לכבוש את אוזני בשדיך
                               לקלוט את הלימות לבך
                                לגמוא את טעם עורך
                                לשאוף את ריח גופך
                            ולנשק את עמקי נשמתך."

   הוא נודם. דמעה גדולה נקווית בעינו השמאלית, גודשת כמעט את
כולה. הדמעה מתרוקנת מעינו וזולגת לאיטה במורד לחיו. מגד עוקבת
אחרי הדמעה, כשידה עדיין לופתת בחוזקה את האבן. הדמעה נעצרת על
שפת לחיו, ונשארת תלויה שם. היא גדלה. ואז, כבדה בערגתה, הדמעה
אינה יכולה עוד להחזיק את משקלה העצמי, והיא ניתקת מלחיו
ונופלת על מכנסיו בחביטה עמומה. רסיסיה נספגים בתוך הבד הירוק.
מגד זוכרת את המכנסיים האלה. היא מכירה את הדמעה הזו.
   מגד נזכרת בילדה הקטן, והיא פורצת בבכי.