הכל התחיל לפני כמה שבועות, בתמימות מעושה. זה תמיד מתחיל
בתמימות שכזו. מצאתי עצמי שרועה על הדשא ליד רקנאטי, מנמנמת
בשמש ומתעוררת צרובת פרצוף ועקוצת נמלים. התבוננתי על עצמי
במראה של המקלחת וראיתי סימנים ראשונים של שיזוף סטודנטיאלי -
שזה אותו דבר כמו שיזוף צבאי, רק עם סימני משקפי שמש בנוסף.
באותו רגע הוחלט: לא עוד!

כבכל שנה ניסיתי לשזף את רגליי על ידי הליכה נמרצת עם מכנסיים
קצרים וסנדלים. כבכל שנה הן נשארו בגון פורצלן משובח. נדמה לי
שבשלב זה התת מודע שלי החל פועל ביתר שאת. טיפין טיפין הרגיל
אותי התת שלי, לשבת על מיטת השיזוף בחצר ההורים. שעה פה, שעה
שם. תחילה בגופייה ומכנסי דפוקותי ופתאום צץ לו בגד ים...

בשבועיים האחרונים שברתי את שיא השיאים ופרצתי את דרכי אל הים.
כך, בפאתי חוף נידח, סלעים נושקים אל ים - אני וחברה, שני
ספרים וקצת נשנושים, רובצות יחד עם הגלים. מיותר לציין שנשרפתי
בכתפיים, אך רגליי יותר לא לבנות! במהרה מצאתי עצמי שוכבת
פרקדן בדשא הפרטי, מנסה להשחים את הבטן עם שמש אחר הצהריים
עצלה, תופסת כל רגע פנוי לרומן החדש הזה...

רק ביום ראשון הבנתי כי מדובר בשגעת קיץ ראשונה מסוגה. חליתי
ונתפסתי בחוזקה וכמו מכורה לא מסוגלת לומר "דיי, זה רע!". רק
מחשבת זמנים וניצול שעות, מזל שהסמסטר מסתיים עוד כמה
שבועות...
ולא רק אני נתפסתי בשגעת הזו, מסתבר שכך כל המשפחה מתחילה
לחגוג: בעוד בת הדודה הזו מתברמצת בערבה, אחותה מתחתנת בשפלה.
ומייד מתקיפים מהצד השני בברמוץ אדיר של בנדוד סביר ואחיו
הרופא שבדרך מודיע על נישואין של סוף קיץ בחופשת הסמסטר...
התחלקו לגמרי על השכל, בני הדודים שלי. ופתאום לכולם יש יום
הולדת, לזו יש מחר אבל המסיבה במוצאי שבת, לזה מחרתיים ואוי
ואבוי אם לא אפנה לו זמן, לאחרת בסוף החודש ופתאום מזכירים לי
עוד כמה תאריכים - שגעת קיץ להמונים!

מה אומר - מזל שהסמסטר נגמר, אחרת לא היה נותר
זמן לרבוץ כדבעי
בדשא הפרטי שלי.