אם היה מגיע לדלתי שד המשאלות ומציע לי במתנה 3 בקשות, הייתי
מבקשת שלושה דברים שאי אפשר בלעדיהם: בריאות, עושר ונער
סידורים.

לפני שאתם מרימים גבות בפליאה על בקשתי האחרונה, עצרו לרגע
ודמיינו: אתם מגיעים הביתה אחרי יום עבודה מתיש, בתיבת הדואר
בחוץ ממתינה התראה מחברת החשמל על חשבון שלא הספקתם לשלם.
נכנסים הביתה, מפלסים דרך למקרר בתוך בלגן תהומי שלא הספקתם
לסדר כבר שבועיים, רק בכדי לגלות שנגמר החלב ולכל מה שאמור היה
להיות אכיל כבר פג התוקף. התיק עדיין עליכם ואתם יוצאים חזרה
מהדלת לכיוון המכולת, ולו בכדי להיזכר בכאב שבשעה הזו היא כבר
סגורה....

שוב אתם חוצים את המעבר לעולמכם הכאוטי, מתרווחים בייאוש על
הספה וחושבים: "איך אנחנו אמורים להספיק לעשות את כל הדברים
האלה?" (שלא לדבר על זה שמתישהו עוד תצטרכו להתחתן, להביא
ילדים, למי לעזאזל יש זמן לעוד סידורים).

על משקולות המאזניים הפרטיים שלי בהם עומדים זה לצד זה קריירה
וסידורים, תמיד יהיה משקל-יתר לקריירה. זה לא שאני מתלוננת -
הבחירה בעולם קרייריסטי היא כולה שלי, אך כמו שאמר ג'יימס אלן
- אין התקדמות בחיים ואין הישגים ללא קורבן, והקורבן שלי, נו,
מה לעשות, היא האימפוטנציה האירגונית בחיי הפרטיים.

בעבודה, המוטו שלי הוא "היום קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים
ובעל הבית דוחק". דבקה במטרה כבול דואר על מכתב בדרך ליעדו,
מחלקת הוראות ביצוע, מפגינה מיומנויות אילתור מטורפות, אמונה
במקביל על עשרות נושאים עד כדי מצב של פיצול אישיות פוטנציאלי.
בקיצור, "מלכת עשייה" של ממש.

ואז אני מגיעה הביתה.

וילהלם הראשון אמר שכשעובדים כל כך קשה אין זמן להיות עייפים.
נכון, אני באמת לא "עייפה", רק נכנסת למצב מתקדם של תרדמת, עד
שאני הופכת להיות יותר צמח מהעציץ הלא מושקה שלי. מוחי מתפזר
לאלפי כיוונים ביקום ועיניי מקבלות גוון של בהייה מתמדת ללא
תכלית. בין "הערפילים", שומעת מרחוק את שותפתי-שתחיה קוראת
לעברי: "לימור, את רעבה?", ועונה רק לאחר מספר קריאות ממוצע
העומד על 3 לפחות (אני מודה, לוקח לי זמן לעכל).

הדברים היחידים שאני עוד מוכנה לעשות במרץ בחיים שאחרי העבודה,
הם מקסימום אלה שיפטמו את צרכי הנהנתנות שלי - סרט טוב (במקום
לקרוא לאינסטלטור שיתקן את הסתימה הארורה בכיור), קפה עם חברות
בשישי (במקום לקפוץ לבנק ולדאוג שיורידו את מודעת המבוקש על
שמי בגין יתרת החוב התופחת), לפזז במסיבה הכי "שווה" בעיר
(במקום לישון מוקדם כדי לקום בבוקר ולסדר קצת את הבית).

אם "סידורים" היה דמות, היה ודאי יוצא להפגנות "מספיק עם
הסנקציות" בגין קיפוח על בסיס ה"פאן", כי תמיד, אבל תמיד, יבוא
משהו על חשבונו.

אחת לחודשיים, כשהברדק עולה על גדותיו, אני יוצאת בהצהרות
נמרצות שלא היו מביישות את מלקולם X: "זהו, החלטתי באופן סופי
ומוחלט שאני חייבת לעשות סדר בחיים שלי". אני מודיעה על הבשורה
לכל מי שרק מוכן לשמוע, ונתקלת למורת רוחי בהנהוני "כן, כן,
בטח", של מי שקוראים לעצמם חברים שלי. אני מתעלמת מחוסר האמונה
ובעיקשות של תלמידה בסדנה של אושו תומכת בעצמי: "איך ייתכן
שאני ,לימור הגדולה, מסוגלת לתמרן בעולם עבודה מטורף ולא
מסוגלת לקחת עצמי בידיים ולטפל בכמה נושאים קטנים בחיי
האישיים?"

ברוח סערה אני מתחילה לרשום רשימות ארוכות של כל המשימות שעליי
לבצע, ומחפשת שיטות להזכיר לעצמי גם לבצע אותן, לבדי, בעצמי.
כך, למשל, אני מבקשת מהחבר שלי שיזכיר לי לעשות קניות, כי
המטבח סובל מהדממה, ובסוף שולחת אותו בבהילות במקומי כי שכחתי,
או תולה פתקי תזכורת בכל הבית עד שהסלון נראה כאילו הוא עטוף
רמזים בעיצומו של משחק מחפשים את המטמון. בסוף, הפתקים התלויים
מצהיבים או נושרים מאליהם, ואז אני מוצאת עצמי שנה מיום ההחלטה
הדרמטית במשרד הפנים, מנפיקה תעודת זהות חדשה שאבדה לי לפני
עידנים. כנראה שנפוליאון היל צדק - רצון חלש יוצר תוצאות
חלשות, בדיוק כמו שאש מועטה יוצרת חום מועט.

"לעשייה די באחד", אמר שארל דה גול. לא אני. כל ערב, כשאגיע
הביתה ואיאנח את אנחת הרווחה הראשונה, אוסיף להתפלל: "אנא,
אלוהים, שלח לי איזה נער סידורים במחיר סביר שילך למכולת, ישלם
את החשבונות, ייקח את האוטו לשטיפה, יזכיר לי לדבר עם אמא שלי
פעמיים בשבוע וייתן לי קצת שקט נפשי..."