המונולוג מיועד להקראה על ידי שני אנשים. הקטעים בסוגריים
שייכים לנדב מאיר http://stage.co.il/Authors/9637

הבמה עומדת זקופה כבר חמש שנים, אתם יודעים
(אפשר לומר שזה זיון המוח הארוך ביותר
בהיסטוריה של המין האנושי)
ויש לזה שני אחראים עיקריים
(אף אחד הרי לא יודע באמת אם אלוהים הוא גבר או אישה)
אבל גם העולם לא היה קיים אלמלא אלוהים
(מיכל, אלוהים זה ברבים)

בלא כוונת זדון (או טיפה של רגישות)
עמדנו ממש כאן ולכלכנו (את עצמנו בעיקר)
נכון יהיה לומר שגם לא ממש חשבנו
(האלכוהול, הדיכאון, האגו-טריפ, התירוצים)
ולכן באנו היום לומר
(סליחה)

בדיעבד, לא אהבנו את מה שכתבנו (גם פגענו, אז בכלל)
ולמחוק את זה אי אפשר (בתמונע אין "הורד יצירה")
אבל לא יורקים לבאר שמרווה את הצימאון היצירתי
(וגם גורמת לנו לשוב ולהיפגש)
אז החלטנו לוותר (לרגע)
על האגו (טריפ)
ולבקש את סליחתכם (בועז, מיכל... לנקרי)
הדיכאון האלכוהול, האגו-טריפ, התירוצים
(פשוט לא היתה לנו זכות)
בטח לא לפגוע (במי שנותן לנו)
ליצור כאן ולפרסם (ולהפיק, ולהגיב ולכתוב ולדבר)
ובזכותכם קם אפילו ערב במה צפוני
(וכמו שנאמר: תבואו, נאהב.)

ענת ונדב