אני וחירות יושבות מול החלון הגדול בסלון ומביטות אל השלג
שיורד בשקט ומכסה את העלים האדומים מהשבוע שעבר. יש לה אצבעות
קטנות של בובה, ובכל זאת כשהיא נוגעת בירח הממוספר שעל גב ידי
אני מצטמררת. חירות עוצמת עיניים ולוחשת לי "אמא, כשאבא יבוא
ניסע לבקר בפלשתין?", "ישראל," אני ממלמלת חזרה, "ישראל...".
היא לא שומעת אותי. היא כבר ישנה. שערה השחור מלטף את ידי
וריסיה הארוכים מצלים על עיניה.

שלג. בישראל היה שלג רק בחרמון. אף פעם לא הייתי בחרמון. אמא
הייתה אומרת שנולדתי מאוחר מדי. החרמון כבר היה שלהם בשלב הזה.
גם השומרון ומערת המכפלה. גם כל ירושלים העתיקה. אמא נולדה
בישוב קטן מאחורי הקו הירוק, אפרת. כשמלחמת עשרים השנים (אז הם
עוד קראו לה 'האינתיפאדה' - בתקווה לחיים נורמאלים)  הגיע
לשנתה השלישית הערבים כבשו את אפרת ואת כל שאר השטחים שמאחורי
הקו הירוק. אמא ומשפחתה נאלצו לעבור לתל אביב, לרחוב ביאליק
שבו נולדתי כשאימי הייתה בת 23.

עד גיל עשר הייתה לי ילדות נורמאלית יחסית לתקופה. לא פינו
אותנו מהבתים ולא לקחו את אבא לשירות במשטרה הפלשתינאית. הייתה
לי חברה שראתה את אחד השוטרים בשכונה יורה באבא שלה כשהוא יצא
לקנות לחם בשוק השחור. לחם שחור, שוק שחור, אבל שחור. היו לנו
בדיחות על זה לפעמים, כשהמבוגרים לא שמעו. גם זאת הייתה ילדות
נורמאלית. לאבא לא הייתה עבודה. לאף אחד לא הייתה. לא הייתה לי
ילדות גרועה, למרות שלא היו משחקים או מקומות למשחק. בהתחלה
עוד היינו משחקים ליד לשכת התעסוקה. אחר כך סגרו אותה וגם היה
מסוכן מידי לצאת לרחובות. היה לי שכן שאני כבר לא זוכרת, אני
רק זוכרת את קולו נקטע באמצע המשפט 'חבר אני שומר'. אחד
החיילים ירה בו.

אני יוצאת מהחדר המואר חלקית לאפלולית המוגנת של הסלון. אמא
יושבת על הספה ובידה הכיפה שהיא סורגת לאבא. כבר יותר משנה היא
סורגת את הכיפה הזאת, והיא עדיין לא הגיעה לדוגמא. אתמול היא
אמרה לרות שזה בגלל שהיא לא יכולה להחליט על צבעים מתאימים.
רות אמרה לה שבכל מקרה אי אפשר להשיג חוט צבעוני בפחות משבעה
עשר שקלים. אמא אמרה שעדיף לקנות לחם בכסף הזה. אמא יושבת מול
החלון, מבטה שלוח קדימה כמו במבט לרחוב, אך הווילון הכבד סגור.
אני קוראת לה, אבל היא לא עונה. 'אמא, אני רעבה.' היא מפנה
אליי את עיניה הבהירות, אלא שסימלו את יהדותה בעיני הערבים
ולוחשת לי 'היום אין.'

אני מלטפת את שיערה של חרות. חושבת על ארוחת הערב שמריה הכינה
לה. אנחנו לא שומרים על כשרות בבית, פיטר טוען שבמצב הנוכחי של
העולם דת זה מילה נרדפת לפנאטיות. בכל זאת אני לא נותנת למריה
להכניס חזיר הביתה. חרות מתחילה להכביד על זרועי. פיטר יחזור
בעוד שעה ויעזור לי להעביר אותה למיטה. יש לו מבט מוזר כשהוא
מסתכל עליה. כאילו לא לגמרי בטוח שהיא והוא חולקים את אותו די
אן אי. אפילו את שמה קשה לו לבטא. אני אוהבת אותו. לפעמים. הוא
עוזר לי לשכוח את המבט הכחול של אמא. המבט היהודי. אני אוהבת
אותו לפעמים. הוא אמר לי פעם שהוא אוהב אותי למרות הכל. שאלתי
אותו מה זה הכל. הוא שינה את הנושא, אבל אני ידעתי שהוא מתכוון
שהוא אוהב אותי למרות שאני יהודיה. אני מנסה לא לחשוב על מה
שאמא הייתה אומרת אם היא הייתה רואה עם מי אני ישנה בלילה.

אבא ואני יושבים בחדר. הוא מלמד אותי לקרוא בספר האותיות
החדש. 'אלף' הוא אומר, 'תחזרי על הקווים ותגידי א-ל-ף'. אני
חורטת על הנייר המקומט בעיפרון שלי. היחיד שלא הלך לאיבוד. אבא
ניראה מרוצה, אבל הוא לא אומר מילה. הוא אוחז בידי ועובר לאות
בית. אנחנו מציירים ביחד כמעט את כל האות, ואז נשמעת דפיקה
בדלת. אבא קופא, ידו אוחזת בידי וידי אוחזת בעיפרון. 'אל
תזוזי' הוא מצווה, ואני לא רק שאינני זזה, גם לנשום אני לא
מעיזה. אמא נכנסת לחדר, שיערה פרוע והיא מתקשה להסדיר את
נשימתה 'הם פה. רועי, הם פה.' אבא מלטף את ראשי ויוצא מהחדר.
הוא חוזר נצח מאוחר יותר, ולידו גלעד. אבא קורא לאמא ושלושתם
יוצאים מהחדר, מותירים אותי לבד עם הצללים שנכנסו פתאום.

המילים האחרונות שהיא אמרה לי היו "אל תעצרי עד שתעברי את
השוק!". בלי ברכת הצלחה מרגשת, בלי מילות אהבה או פרידה. אמא
שלי תמיד הייתה יותר מעשית ופחות רגשנית. אמרה שזה ניסיון חיים
קשה שמחזק את העור מסביב ללב. כשהגעתי למחנה הפליטים 'יעלה'
דיברתי עם ילדים אחרים שנאלצו לברוח מהשכונה שלנו בתל אביב. הם
סיפרו שההורים שלהם נתנו להם קמיעות, ברכות וחלק פשוט נאמו
לילדיהם נאום פרידה באמצע הבריחה. חלק ציידו את הילדים שלהם
באוכל לדרך, לא הרבה, מה שיש. אנחנו לא הספקנו. אמא נזכרה
מאוחר מידי, או שאולי פשוט לא ידעה שהערבים כל כך קרובים.

פיטר ניכנס לחדר. מוזר, בכלל לא שמעתי את הדלת נפתחת. הוא אומר
שהוא שילם למריה ושיחרר אותה לערב חופשי, אני מהנהנת בראשי ולא
עונה.
'Are you OK?' הוא שואל,    
'I'm fine, don't worry.'
'So why do you have tears in your eyes?'
'Ho, it's nothing, I'm just tired'
'OK, let me take Cherut to her bed'
הוא לא קנה את זה. הוא פשוט יודע לא להתערב לי בזיכרונות. פעם
הוא עוד היה מנסה לדובב אותי, לגרום לי לדבר על מה שמכביד
עליי. כשזה לא הצליח הוא ניסה לשלוח אותי לפסיכולוג (הוא קרא
לזה "טיפול בדיבוב להשגת שלווה", אבל זה עדיין סתם
פסיכולוגיה), והתפלא כשסירבתי לדבר איתו. זה טיפשי לנסות
מלכתחילה לשלוח אותי לאיזה גוי שמעולם לא עבר דירה אפילו,
ולצפות שאני אספר לו על התסביכים שנגרמו לי כשגירשו אותי מהבית
שלי בגיל עשר. זה עוד יותר טיפשי לחשוב שהוא יבין.

אמא מחזיקה לי את היד לעוד רגע, ואני מתחילה לרוץ לכיוון
המקום שפעם עמד בו שוק הכרמל. מסביבי יריות ורימונים עשנים.
לידי רץ עדן, הוא מחזיק בידיו את המדים של צה"ל, מדים שנאסר
עליו ללבוש מאז שצה"ל הפך למחתרת. עדן נופל. הוא לא קם. פעם
הוא היה רודף אחרי בחצר ומדגדג אותי בבטן. עכשיו הוא לא קם.
עדן לא קם מאז. אני לא עוצרת, עוברת את השוק ובראשי תמונות של
אבא ואמא ועדן שנפל. ברחבה הגדולה שמאחורי השוק עומדים מאות
אנשים מבוהלים, מבולבלים. אנחנו עולם למשאיות הירוקות שפעם
שימשו להעברת ירקות מהכפרים הערביים לשווקים שלנו. אנחנו
נוסעים, צפופים כמו מלפפונים, למחנה יעלה. אני שמחה. אמא אמרה
ששם המסע ניגמר. פתאום יורדות דמעות. אני לבד. אמא לא תגמור את
המסע.

בצחנה של מחנה יעלה לא זכרתי יותר את אמא ואבא, לפחות לא
בהתחלה. בהתחלה חיפשתי אוכל. השוטר בשער הפנה את כולם לביתן
קטן שבפתחו השתרך תור של אלפי יהודים שהגאווה האבודה עוד ניכרה
היטב בפניהם. בפנים קעקעו לנו את סמל הירח והמספר הקצר. האישה
המבוגרת שישבה לידי בכתה ומלמלה  'כמו שהם עשו לאמא
באושוויץ... לא ברחנו מספיק רחוק...'. אחר כך קיבלנו מרק וסלט
עם זיתים. פגשתי את הגר בתור לחלוקת האוכל; היא סיפרה לי שהיא
משכונת גילה בירושלים ושהיא כבר פה ממרץ. מאז היינו יחד עד
שהתחתנתי עם פיטר ועברנו לגרמניה.

פיטר חוזר לחדר. אני שואלת אם הוא רעב והוא עונה שלא. הוא שוב
שואל אם אני בסדר. אני לא עונה. כבר עניתי קודם ואין לי שום
סיבה לשנות את התשובה. הוא מתיישב לידי ומלטף לי את היד. 'I
want to go back to Israel' אני אומרת לו. 'We said we'll go
this 'summer with Cherut  הוא עונה.
'No, I want to go back for good'
'It's just a phase you're going through'
הוא צודק. זה רק בגלל הגעגועים. אין לי מה לחפש שם. אין שם
כמעט נוצרים, ויהודים יש אפילו פחות. אני לא באמת  רוצה לחזור.
לא באמת יכולה. אין לי מה לחפש שם. זה כבר לא ישראל של ילדותי.
זאת בטח לא ישראל שאמא זכרה.
חרות צודקת, זאת כבר לא ישראל, זאת פלשתין.