הכל התחיל לפני שבועיים, כשנסעתי לבקר את הדודה שלי בחולון.
למרות כל הפחדים והחששות, הגעתי לתחנה המרכזית ועליתי על
האוטובוס. נשארו רק שני מקומות בודדים. התיישבתי לי באחד מהם.
אני לא זוכר למה בחרתי דווקא במושב הזה ולא בשני, כנראה הגורל
הוביל אותי. הסתכלתי על מי שלידי וניסיתי להתרגל למקום שבו אשב
בשעתיים הקרובות.
הדמות שישבה בספסל לידי נראתה מאוד מגושמת ומנומנמת. בהתחלה
חשבתי שזהו איש מבוגר שנרדם על החלון והעדפתי לא להפריע. פתאום
נזכרתי ששכחתי להביא איתי את ספר הבישול, שהדודה השאילה לי
בביקור הקודם. קצת התאכזבתי מעצמי, ידעתי שהיא תכעס. אבל, מצד
שני, שמחתי שאוכל לנסות עוד כמה מהרעיונות שבו.
אחרי חצי שעה של נסיעה הבטן שלי התחילה לקרקר, והדמות על הספסל
לידי גנחה קצרות והתכרבלה בתוך עצמה, תופסת חזק בתיק הגדול
שעליה. התחלתי לחפש בתיק שלי את הסנדוויץ' שקניתי בקיוסק בדיוק
לפני שעליתי לאוטובוס. היו לי כל כך הרבה דברים בתיק, ושמתי לב
שהילדה בספסל ממול מסתכלת עלי במבט חושד. ניסיתי לחייך אליה.
זה יצא חיוך נבוך במקצת. הילדה החזירה לי חיוך מבוהל והחזיקה
לאמה את היד בחוזקה. בסוף מצאתי אותו בתא הקטן שלא היה בו
כלום, חוץ מסנדוויץ' ומפתח. בזבזתי כל כך הרבה זמן בחיפושים
אחריו. עיניה של הילדה נרגעו. פתחתי את הניילון שעטף את
הלחמניה. פתאום כל האוטובוס סובב את הראש לכיוון שלי במבט
מבחיל. לקחתי ביס אחד, סגרתי מהר את הניילון וקברתי את
הסנדוויץ' עמוק בתוך התיק. עכשיו הבנתי למה אמא שלי תמיד אמרה
שלא כדאי לקנות לחמניה עם טונה וביצה קשה בקיוסק בתחנת
אוטובוס. אחרי שתי דקות האוטובוס עצר על הכביש הראשי והעלה כמה
חיילים ומטיילים נודדים. חיל אחד נשאר עומד. הוא נראה תשוש
במיוחד, ולי כבר התחילו להירדם הרגלים. שיחקתי אותה בחור נחמד
ונתתי לו לשבת במושב לי.
כשקמתי שמתי לב שהדמות שהייתה לידי בספסל לא הייתה כל כך
מבוגרת. זו הייתה נערה בערך בגילי. והיא גם לא ישנה! היא
השעינה את הראש שלה על החלון, ובהתה בנוף בעיניים עצובות
ומבריקות. ניסיתי להבין על מה היא חושבת, כשאלפי שאלות הציפו
את ראשי: לאן היא נוסעת? למה היא עצובה? מה יש לה לחפש בחולון?
אולי היא נוסעת לחבר שלה, שגר בחולון, או חוזרת הביתה מטיול
ארוך? אולי אפילו היא בדיוק כמוני, נוסעת לבקר את הדוד או
הדודה שלה. היא לא נראתה כמו כל הבנות, היה בה משהו מיוחד.
אולי הבדידות הזו, אני לא בטוח. אולי הברק בעיניים.

שבועיים אח"כ מצאתי את עצמי שוב בחולון, בדירה קטנה, שוכב על
מיטה זוגית ומנסה להבין איך העצב הזה, שכל כך הפריע לי, הפך
פתאום לאושר כזה גדול. אני שומע את הברז באמבטיה נסגר, והיא
יוצאת משם עם חיוך גדול ולבן שגורם לי להתחיל לחייך.
היא מחבקת אותי ואחר כך מחליפה את הטישרט הגזורה בשמלה
פרחונית. הראש שלה נתקע קצת בחור של השמלה. היא מושכת אותה
בצורה מצחיקה כזאת. אני לא אקום לעזור לה. פתאום שתי העיניים
שלה מציצות החוצה. עכשיו הן שוב מבריקות, אבל זה עושה לי טוב
לדעת שהן מבריקות משמחה ולא מעצב.


יולי 2002