New Stage - Go To Main Page

ניביקי שגב
/
פראייר

זה חבל, שלקראת סוף החיים לא מכינים אותך לסופם.
אני נמצא שם...
מסביבי הכל ירוק, לא לבן כמו שאומרים ואין כל מיני דמויות עם
כנפיים.
יש איזה קול שמדבר אליי ואני סומך עליו, מרגיש בטוח.
אני מנסה להבין אם העיניים שלי עצומות או פקוחות או אולי
שניהם...

"האם אתה רוצה לחזור לחיות? כי אתה יכול להשאר כאן עם כל
השאר", הוא אומר.

אני חייב לענות? הרגע רק סיימתי לחיות ועכשיו אני צריך עוד
הפעם?!

"אני לא בטוח, היה לי קשה שם במשחק הזה. למה זה צריך להיות כ"כ
מגוון ועם כ"כ הרבה פיתויים?".
שום תשובה.
באיזשהו מקום ידעתי שלא תבוא אחת.
הרקע מסביבי נע כל הזמן, אני לא בטוח אבל נראה לי שהוא מחליף
צבעים כל הזמן.
אני חושב שאני מרגיש אותו...

"למה אתה מתלבט", חזר הקול, "הרי היה לך הרבה! התחלת לבנות את
חייך, היית מאוד אופטימי, היית בטוח שהכל יסתדר. אתה לא סבלת
כ"כ..."

"אני יודע אבל אני מעדיף להשאר פה. רגוע כאן, שקט והתחושות
משונות",
"אבל אתה צעיר... חוץ מזה הכוח שלך ישוב אליך כאשר תוולד
מחדש".

אני לא כ"כ רוצה לחזור חשבתי לעצמי, אבל אני לא בטוח שתינתן לי
עוד הזדמנות...
"אהה... אני יכול לקבל קצת זמן לסדר את המחשבה"
"או כמובן... רק אתה יודע קצת עמוס אז תמהר, אני בינתיים אעזוב
אותך תודיע לי כשתפול החלטה".
שום דבר לא קרה, לא ידעתי אם הוא נשאר או עזב...
לא הצלחתי לחשב כמה זמן עבר עליי כאן - אולי שנים, אולי דקות.
מי יודע? אולי על כדה"א כולם כבר מתים, אולי לא יהיה לי לאן
לחזור.

בהיתי עוד קצת ברקע המתערבל מצד לצד זה הרגיע אותי, עוד יותר.
הרגשתי שיכור. כמה שלא נסיתי לא הצלחתי לארגן את מחשבותיי כך
שיביאו אותי לכלל החלטה. רק זכרונות חלפו זה על גבי זה צלולים
וברורים.
מזה עושים לי מסע חיים שכאלה?
עכשיו כשהמחשבה קצת יותר ממוקדת, אני באמת לא מבין למה אני לא
רוצה לחזור. הייתי די מוצלח, היו לי תכונות טובות ורעות כמו
אצל כל אחד. הכרתי מישהי ונראה שהכל מתקדם בצורה מושלמת.
אבל בכל זאת אני לא הרגשתי שלם עם חזרה לשם.

גרתי בצפון (רמת הגולן) כל יום עם הנץ השחר הייתי יוצא, מראה
הפרות שליקטו עשב, הזריחה, קולות עדינים של תחבורה, העצים
המתבדרים ברוח...
הצפון באביב היה מקסים אותי, הוא היה פורץ במלוא הדרו.
העלים הטריים, ההתחדשות, הבגדים הלבנים של חג השבועות, פסטורלי
משהו.
המשכתי לחשוב בעוד הזכרונות מתקדמים. חיוך נפרש על פניי, כן,
נראה לי שהייתי די מרוצה. אבל באיזשהו אופן הרגשתי מותש...
הרגשתי שאט אט אני עובר מהמודע לעבר איזור החלומות.
ספק ישן ספק ער הייתי שם שקוע בסרעפים.

פתאום התעוררתי, כבר לא הייתי מותש הכל היה בסדר.
השמיים המוזרים עוד הסתבבו והחליפו את גונם.
נראה לי שאני אחזור...
חיכיתי עוד זמן קצר עד שהגיע אליי הקול המוכר ששאל: "האם נפלה
ההחלטה?"
"מממ... כן, נראה לי שאני אחזור לשם. נזכרתי בכל, והגעתי
למסקנה שיהיה טוב..."
הוא חייך.
"טוב, אז הנה צא לדרך, שיהיה בהצלחה הפעם..."
לא הבנתי למה הפעם, אבל נו שיהיה.
התחלתי להסתחרר עד שהגעתי למקום מסוים שעדיין היה נראה פחות או
יותר דומה למקום שזה עתה עזבתי.

"שלום", נשמע קול צפצפני הרבה יותר מהקול העמוק ששמעתי לפני
כן. "אז מה תרצה להיות?"
"נראה לי שאני רוצה לתרום למשהו, שיזכרו אותי!"
"אוקיי, הייתי יכול לנחש זאת. אבל אני תוהה, האם לא הספיקה לך
הפעם הקודמת?"
"א-א-ני  ל-א בדיוק מבין על מה אתה מדבר?!"
"אתה לא זוכר כלום?"
"בטח שאני זוכר!", "טוב אם כך... שיהיה לך בהצלחה בפעם
הזאת
. עוד כמה רגעים יעברו למולך כל החיים ולאחר התהליך תוולד
מחדש. אני מאחל לך בהצלחה!"
"תודה, נדמה לי..."
לפתע התחלתי להסתחרר, מצד לצד, ראיתי את הכל עובר שוב...
גן הילדים, בית הספר, החברים, הפרות, הכלב שלי, המשפחה... אבל
מה זו?!
זו מלחמה! והנה אני. אני פצוע כנראה.
מה? זו הלוויה!
עכשיו אני נזכר.
"היי אתם שם תחזירו אותי!!! הלו אני רוצה לחזור!!!
נו בבקשה...
"
שום דבר. הכל נעלם, ואף אחד לא ענה.

"הנה גברת נולד לך בן, ברכותיי..."


אתם האנשים החיים, אתם טועים. פראיירים לא מתחלפים הם פשוט
חוזרים...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/7/04 4:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה