[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יותם דפאיילר אבני
/
המניפולטור

פרק א'

"אני למעשה נמצא קרוב לליבך
גם כאשר את רושפת לי אש
בכישוף של לעג מקנה את נשימתך
אאבד את מה שרציתי להיות."
(א.ג. אדמונד)

מר פריד היה המורה הטוב ביותר והגרוע ביותר שלי. אני זוכר אותו
כמורה מחורבן מכיתה ח'. הוא לא העביר שום חומר כמו שצריך- וכל
הזמן היה נסחף לויכוחים על משפחה ועל יחסים - וזה בכלל בשיעור
ביולוגיה ! מה לכל הרוחות אכפת לי אם האבא לא אוהב את האמא אבל
כדי לשמר את הגן שאצלו רצסיבי - הוא צריך למצוא בחורה שאצלה
הגן הזה דומיננטי ?
בקיצור - מורה טוב הוא לא היה.
אבל הנה סיימתי ללמוד. כיתה י"ב מאחורי, ואני עושה קורס בכל
זאת, ולפתע הוא המורה הטוב ביותר שיכול להיות.
הוא גם נראה אחרת. ממורה מוזר כזה, פריק משונה- הוא לבש צורה
מסתורית - והוא מכשף את בנות גילי למשל בקסם הזה שלו. שיערו
האפור מגיע לו עד כתפיו ועיניו הכחולות מזכירות נער בן 20 יותר
מאשר גבר מבוגר בן 50. גם בנים כמוני רואים בו משהו להעריץ.
הוא שנון בסופו של דבר. אולי הוא השתנה בחמש שש השנים
האחרונות, או שאולי אני לא הייתי מספיק בוגר כדי לראות את זה
דאז.
הוא תמיד היה מגיע לקורס בימים האחרונים בחליפת ערב, כאילו
בילה את הלילה אצל מישהי ברת מזל ולא הספיק לעבור בביתו לפני
השיעור. הוא היה גם בעל תדמית מפוזרת - אבל התדמית שלו הטעתה-
הוא ידע וזכר היטב איפה כל דבר נמצא. הוא זכר היטב אותי מכל
מקום.
"וובכן יותם." הוא פנה אליי "או איך אמרת שמכנים אותך עכשיו ?
דפאיילר ? השם הזה - הוא מייצג אותך ? אתה יודע מה זה אומר
באנגלית, נכון ?"
הבטתי בו במבט של מעריץ אשר מסווה את הערצתו בכעס מדומה
"בוודאי. המטמא, המזהם, מחלל הקודש, ויש האומרים -הזה שעושה
שמוצרי חלב- יפוג תוקפם" סיימתי בחיוך והכיתה צחקה.
מבטו המתגרה, כאריה המצא כפיר אשר מעז להתגרות בו, נעלם והוא
חייך עם השאר.
הוא טמן ידיו בכיסיו ופנה אל עבר כסאו, שם התיישב וכאילו הוא
נמצא בסלונו שלו הרים רגליו והניח אותן באצילות על השולחן.
"וובכן, יותם. אתה בוודאי יודע שמתפקידך כ - מטמא - עליך להיות
בעל לשון חדה מאד, ואתה מוכיח זאת באופן לא רע." הוא נופף
באצבעו. נראה שהוא עומד להוסיף משפט אשר יסתור את דבריו ויקניט
אותי על תעוזתי לומר דבר מה כנגדו, אך הוא לא עשה דבר. רק חייך
את חיוכו, כאילו ניצח פה.
הוא הצביע על סיוון בחזרה.
"וובכן, בהתאם לעבודתך, ומכיוון שאני מכיר אותך אישית, הייתי
אומר שאת זאת שתסיימי בהצטיינות את הקורס הזה, ולאו דווקא בגלל
זוג עיניך, צעירתי." הוא אמר "אולי רק אם תוכלי לומר רק כמה
מילות סיכום אודות מניפולציות חברתיות."
סיוון קמה על רגליה וניגשה לקרוא את סיכום עבודתה.
היא היתה מחזה מדהים. הכרתי אותה בכיתה ז' ולא ראיתי אותה מאז
סיום ט'- עד שנרשמתי לקורס הזה של סוציולוגיה ופסיכולוגיה. היא
סיפרה את שיערה החלק וחום ונותרה בשיער קצר, שסיכה בצורת פרפר
מעטרת את ראשה היפה. עיניה בהחלט היו מדהימות כפי שציין פריד.
ירוקות-כחולות כמו הים, אבל באמת - היה אפשר לראות את הים
שבעיניה ואינני מתכוון לדימוי נדוש. כשהבטתי לה בעיניים בכיתה
ח' - הפעם היחידה שמשכתי מבט של יותר מכמה שניות על עיניה
הנפלאות - זה היה על שובר הגלים בנהריה, ושיערה הארוך אז
התנפנף ברוח ובאדוות הגלים- וכל הים השתקף בעינים שלה.
מה שהשתנה בה בעיקר מלבד שמבט הילדה התמים קיבל משמעות אחרת -
שמעורר יצר שלא ראיתי אצלי של תשוקה מוזרה כזאת - ליופי טהור-
לא לאהבה, זה בעיקר רגליה שנהיו ארוכות כתוצאה משנות אימונים
של ריקודי בלט.
"...מה שאנו למדים מהמניפלציות החברתיות- כפי שראינו בעבר, הן
שמלחמות העתיד ינוהלו על ידי תעמולות יותר מאשר שפיכות דמים
פשוטה..." דבריה של סיוון החזירו אותי לאותו רגע קסום על שובר
הגלים
אך החלום בהקיץ נקטע על ידי דבריו של מר פריד.
"יותם, אתה יכול לתמצת את הדברים של סיוון בחמישה משפטים ?"
שאל פריד והצביע עלי מתנוחת המלוכה שלו באמצעות סרגל פלסטיק
צהוב - כאילו נופף בשרביט.
"עלי לקום בשביל זה ?" שאלתי והבטתי סביב
"אתה מפחד מהכיתה ?" שאל פריד כתגובה. נראה שהוא ממשיך לבחון
אותי עוד היום.
"לא, בהחלט לא. אני אוהב תשומת לב." אמרתי ובנות הכיתה ציחקקו
להן שוב. הבנתי את האתגר של פריד. הוא רוצה להוכיח את עצמו שוב
בפני הדור הצעיר שלנו, מי פה האריה האמיתי, ומי הוא הטרף הקל.
אז קמתי.
"אפשר לומר שסיוון השקיעה את עבודתה בחשיפת האמצעים שבתעמולה
ובלוחמה פסיכולוגית בעתיד שיהיו יעילים יותר משימוש בנשק. אך
אני מוצא פגם עיקרי בכל התאוריה שלה. שינאה שאינה מקבלת ניצול
איננה שינאה. כל דבר בסופו של דבר מתפוצץ. כל מניפולציה צריכה
שתהיה לה תגובה כלשהי. פסיכולוגיה באה לשנות את הנפש- אך העולם
אינו מורכב מנפש בלבד."
פריד חייך שוב את חיוך הנצחון שלו.
"אתה צודק, לכן סיוון, העבודה שלך אינה שלמה בעיניה. רצית
להוביל לפתרון יותר אינטלקטואלי למלחמה- אך בשורה האחרונה -
יותם צודק. לא פלא שמכנים אותו דפאיילר, מזהם. הוא באמת זיהם
את הציון שלך. אני נותן לך 75."
סיוון עמדה שם כמה זמן בהלם, וכמו כן גם אני. אולי הוא מנסה
לפרוש את נוצות הטווס שלו לכיוון אחר לגמרי - ואני רק כלי
במשחק המניפולציות שלו ? האם את סיוון הוא מנסה לתפוס ?
אני יודע שהוא מכיר אותה אישית. הוא ואביה, בלש משטרתי
במקצועו- עבדו ועוד עובדים פעמים רבות בפענוח פשעים
וקרימינולוגיה אחרת.
אבל כמובן שאין הוא מנסה להכניס אותה למיטה. למרות שאני יודע
שהוא יכול אם הוא ירצה.

את הדממה שברה סיוון דווקא, ובמשפט אשר הפתיע אותי עוד יותר
מכל מה שפריד יכל לומר.
"אני חושבת שזה לא הוגן, מר פריד אדוני המורה. אני יודעת שיותם
היה מאוהב בי במשך זמן ממושך בעברנו המשותף. אני פשוט חושבת
שהוא מנסה להתנקם בי. כולנו יודעים שיש לו איזו דרך חשיבה
מעוותת, לכאורה משעשעת, עד שהיא מגיעה לרגעים אינטימים."
המפתיע לא היה דווקא המשפט עצמו- אלא הדרך בה נאמר. במקום
לכעוס כמו ילדה צעירה, אמרה סיוון את דבריה כשמבט מפתה קרן על
פניה העדינות והחלקות, מבט מזמין.
פריד המשיך במשחק שלה.
"למה הכוונה דרך חשיבה מעוותת ברגעים אינטימיים ?" אמר,
ויכולתי לשמוע נימה משועשעת בקולו.
"הכוונה שהוא ניסה לנשוך אותי, כן - לנשוך אותי, בזמן מסיבה
בכיתה ח', למשל. הוא נשען עלי וניסה לשים את שיניו על צווארי,
ואלוהים יודע מה עבר לו בראש, ילד בכיתה ח' עם הורמונים של גבר
חרמן בן 30."
אמרה סיוון ועוררה מעשים שבקושי זכרתי- אולי בגלל שניסיתי
לשכוח.
פריד נראה נהנה מהסיטואציה יותר ויותר.
"אולי תראי לנו בערך מה הוא עשה ?" ביקש פריד מסיוון ואני ושאר
הכיתה היינו בטוחים שהוא מתלוצץ, אך למרבה הפלא סיוון נענתה
להצעה.
היא צעדה לעברי לאט ובעדינות, רגליה כמרחפות על הקרקע, לא
עושות כלל רעש עד אשר הגיעה אלי. כפות ידיה נצמדות לחזי אשר
נמתח מההפתעה כנמר מפוחד והיא מושיבה אותי על כסאי בעדינות.
כאשר אני יושב על הכסא מקובע, שלא אברח חס ושלום או אזנק ואעשה
שטות היא מפשילה קלות את חולצתי, מותחת את הצווארון על לכתף
וחושפת את צידה השמאלי של חגורת כתפיי.
ואז מצמידה בחושניות את שפתיה לצוואר ומתחילה לנשק אותו
בעדינות, לאט-לאט, ששיניה הלבנות מחליקות קלות על העור, לא
פוגעות בו.
הדבר העביר בי אקסטזה רגעית.
סיוון מאז ומתמיד נראתה לי כילדה הטובה של הכיתה, וכנראה היא
השתנתה כליל או הסתירה את אישיותה מלאת התשוקה מתחת לתדמית
ילדה-טובה-ירושלים. שלא תבינו אותי לא נכון. בהחלט אין זו הפעם
הראשונה שאני כה קרוב לבחורה, ואף פעמים רבות הגעתי רחוק בהרבה
מנשיקה-נשיכה לצוואר, אך זה היה דבר אשר כאילו חיכיתי לו כל
אותו הזמן. אהבה שמתועררת מחדש אחרי חמש שנים של שינה.
היא המשיכה בלהט את הנשיקה המעוררת הזאת במשך זמן מה- שאינני
יודע עד ששמעתי את קולו של פריד ברקע
"זה נראה לי יותר כמו נשיקה מאשר נשיכה." אמר וחייך ונראה
כאילו לכל הכיתה הוקל וחזרתי לשמוע את נשימותיהם. סיוון חדלה
ממעשיה והרימה את פניה היפיפיות אשר הביטו בי. עיניה הכחולות
ירוקות כמו הים חדרו עמוק לתוך מחשבותיי המפוחדות לרגע מהתשוקה
הבלתי נשלטת המשתוללת בהן.
"אני מצטער, כל מה שאמרתי בנוגע לעבודה של סיוון לא נאמר
ברצינות." פניתי אלי פריד כאשר אני עוד מביט משותק בסיוון.
"אולי תוכל לקחת חלק מהציון שלי ולהעביר לה ? לא אכפת לי אם זו
מניפולציה שלה או שלך, הציון לא חשוב לי כמו הרגע הזה." ביקשתי
ממנו בתחינה ואז מבטי שב אליה. היא נראתה מרותקת ממני. אולי
היא באמת רק מתעלת אותי לטובתה. אולי היא משתפת פעולה עם פריד
? סוג של משחקי כוח ?
"אל דאגה יותם. הציון של סיוון הוא 95. העבודה שלה מהוקצעת
ואין כמוה במניפולציות רגשיות כפי ששמת לב." אמר פריד וחייך.
סיוון לעומתו לא חייכה.
"זו לא מניפולציה." היא אמרה וקמה על רגליה. האם באמת רק
הדגימה לי דבר מה- או רק התגרתה בי ? האם עלי לקחת את זה כרמז
לדבר מה ?
"אני מצטער,אני באמת מצטער אם אי פעם גרמתי לך משהו שפגע בך"
ניסיתי לומר אך הצלצול הרועש קטע את דבריי ולא היה ניתן להבין
מילה ממה שאמרתי.
סיוון לקחה עבודתה והתחילה לצעוד לעבר השער.
דרכי אליה נחסמה על ידי חברי לכיתה אשר אמרו שזה היה השיעור
הכי מגניב שהיה להם בחיים ובשיעור הבא אני צריך לעשות משהו כזה
או כזה, לפני שהקורס יגמר. לא שמתי לב למה שהם אמרו בדיוק -רק
הבטתי את פריד אשר חייך אלי, לקח את תיקו ועזב את המקום.


פרק ב'

"תנשמי איתי, תנשמי אותי
תרצי או לא תרצי להיות איתי
בכדור של בדולח אני עוקב אחריך
אני מתקשה לאבד אותך"

(א.ג. אדמונד)

הלוואי והייתי יודע לאן סיוון עברה לגור מאז כיתה ט'. אני
זכרתי וילה מפוארת בעלת שתי קומות. אך הכתובת החדשה שנתנו לי
שונה בעליל מהבית הקודם. שיכון אומלל במקום רע בנהריה, ואת
החצר האחורית בעלת הנוף לחורשת הדקלים - מחליף כוך מעורר רחמים
שהוא הכוך של כל הבתים הסובבים בצפיפות- בו מפוזרים קרשים
ופלטות שהם שאריות בניה ששוכבות בו כבר עשר שנים כנראה.
אבל זה המקום היחיד בו אני יכול להשקיף על סיוון בלי שתראה
אותי. חדר המדרגות של רחוב ההגנה, בין דירה ג'4 לג'5, ליד
המלונה של הכלב העונה לשם "לאון". אתם חושבים שלא שמתי לב
ש"לאון" זה אריה ? אני שם לב למניפולציות האלה. משחק שמשחקים
בי כל הזמן. אך משחקים כאלה תמיד אהבתי לשחק.
הייתי פונה אל סיוון עוד ממקודם, אך לקח לי זמן לאתר את הבית
שלה. מאז שאביה התגרש מאימה הוא כנראה היה צריך לשכור מקום
יותר מנוע מאשר הוילה הגדולה ההיא שם, כדי להכיל פיות של שלוש
בנות.
בקרוב סיוון תתגייס ואז יוכל לתת יותר תשומת לב לבנותיו
האחרות.
אבל בינתיים סיוון יושבת לה בחדרה שלה. וילון מלמלה מפריד ביני
לבין מראהה הכה קרוב למושלם.
אני קופץ בעדינות מן המדרגות אל מאחורי המלונה של לאון, אשר
אינו נמצא כאן- ומי יודע אם הוא בכלל עוד חי, מנסה לא לנחות על
קרש או פלטה ולעשות רעש מיותר.
אני לא יודע מה לומר לה, אני רוצה לומר לה שהנשיקה שלה אמרה לי
המון והייתי רוצה לפתח איתה מערכת יחסים כה רצינית וכה אוהבת
שהיא תצטער אם היא תגיד לא.
אבל אני מוצא את עצמי כמו ילד בכיתה ח' אשר מתבייש להציע לילדה
שהוא אוהב חברות. איזו בושה. יותם, המאהב הגדול חזר לגודל של
ילד בכיתה ח'.
אני לא בטוח שלאכול את עצמי באשליה המושלמת של סיוון אשר יושבת
וכותבת דבר מה ליד השולחן שלה- הוא הדבר אשר ידרבן אותי לומר
את הדברים אותם אני רוצה לומר או אולי זה רק ירחיק אותי מזה -
אבל אני נשאר בכל מקרה.
אני רוצה לגשת ולדפוק על חלון חדרה, זה יהיה קצת רומנטי- מוזר
אמנם - אך מותר לי, בעלי דרכי המחשבה המעוותות, לפעול באופן
מוזר, הלא כן ?
אך עם גיחתי מעבר למלונה אני שומע נביחות זועמות של כלב. מישהו
כנראה חזר מטיול והביא את ליאון קשור, מי יודע כמה זמן. אני
קופץ במהירות אל מאחורי ארון חשמל אשר משמש גם מקום לקשירת
האופניים של אחיותיה של סיוון. במבט חטוף אני מזהה את אבא של
סיוון, הבלש המשטרתי, קושר את לאון למלונה שלו וניגש לביתו.
ליאון כלב מאיים. דוברמן אשר לא יהסס לאכול עובר אורח מאוהב
כמוני ולכן אני מוצא רק מוצא אחד- לעלות על המרזב ואל הגג-
ממנו אין דרך חזרה, או להכנס ליציאת החירום של המקלט הנמצאת פה
ולצאת כמה מטרים מהמקום.
אני מיד משתחל פנימה אל תוך המקום החשוך והמלוכלך, מלא האבק
והחרקים ולרקע נביחותיו של לאון אשר ודאי הבחין בי, סוגר
בחוזקה את סורג המקלט.
אני מתפלל בליבי שאבא של סיוון לא הבחין בי והוא לא יגש לבדוק
את המקלט ואז אני שומע אותו צועק על לאון
"שקט כלב ! שקט !"

המקלט חשוך עד מאד, ולמצוא בוא את דרכי אין זה דבר הברור
מעליו. אני מפחד מלנסות להדליק אור ולמשוך תשומת לב. אני לא
יודע כמה זמן עובר עד שהגרוע מכל לובש צורה.
דלת המקלט נפתחת ואבא של סיוון עומד שם ומדליק את האור, שם
בפנים הוא מבחין בי. טיפוס שכבר נראה מפוקפק, בגלל הבגדים
שיתאימו רק לאנאריכסט מחפש צרות או פורץ.
"מה אתה עושה פה ?" הוא כבר ניגש אליי בארגופים וצעקות אך אני
מנסה להרגיע אותו באמת הפשוטה.
"שקט ! שסיוון לא תדע שאני פה !" אני מתחנן והוא שומט אותי
"אתה לא מהמטורפים האלה שאורבים לבחורות ואונסים אותן, נכון ?"
כבלש משטרתי הוא מקווה שאני לא לפחות.
"אני לא. אני מקווה שאני לא. אני מאוהב בבת שלך ואני כבר לא
יודע איך להגיד לה את זה." אני אומר בבושת פנים. איך יותם,
הדפאיילר הגדול, נפל לבושות של ילד בחטיבת ביניים.
זה כנראה מוצא חן בעיניו, טיפוס גבוה כמוני מתנהג כמו ילד בן
13. אבא של סיוון מחייך
"אתה יודע מה ? אתה נראה לי בסדר. נראה לי שעבר עליך הרבה יום
קשה." הוא אומר ומצביע על הבגדים שלי "מה אתה אומר, שנכנס
פנימה ואתן לך לשתות ? סיוון יצאה עכשיו לקורס פסיכומטרי. היא
תחזור בערב מאוחר."
אני מחייך.
אבא של סיוון, שמו מנשה כבדרך אגב, מכיר את פריד כבר זמן רב.
הוא סיפר לי רבות בזמן שישבתי בסלון שלו, לוגם לאט מכוס השוקו,
כיאה לילד בכיתה ח' אמיתי, איך הוא ופריד עבדו בעבר יחד
במשטרה, ופיענחו מקרי רצח לא קונבנציונאלים. לא מהאלה שבעל
זועם הרג את אישתו במגהץ או משהו דומה, אלא מהאלה שלא נמצאו
להם מניעים. אני כמובן סיפרתי לו שאני מאוהב בביתו, וזה רגש
שלאחרונה התעורר לי אחרי שהיה רדום זה זמן ממושך. הוא שאל אותי
אם זה לא גורם לי להרגיש ילדותי- שאני מגלה שאני מאוהב בבחורה
שאהבתי בכיתה ח'. הסמקתי קצת- כנראה ראו את הרגרציה של הבגרות
שלי, אבל זה לא היה חשוב כבר, ואפילו העלה למנשה איזה חיוך קטן
על הפנים שמאוחר יותר- עם התקדמות ההסברים שלי על השיעור
בסוציולוגיה של פריד- הפך לצחוק עצור. עד לחלק בו סיפרתי על
הנשיקה של סיוון.
הייתי מוכרח לספר. תוך שעה הפך מנשה מזר לאחד מידידי הטובים
ביותר, וגם אם הוא אבא של סיוון- אני לא רוצה להסתיר ממנו את
האמת. לאחר שכבר אמרתי את המילים הבנתי שייתכן ועשיתי טעות
נוראית ויהיה לי מזל אם לא אבעט עכשיו בחוזקה החוצה.
אמנם חיוכו של מנשה נעלם, אך לא קיבלתי בעיטה או דבר מה דומה,
רק שאלות קטנות של מנשה בינו לבין עצמו. כנראה סיוון הטעתה גם
את אביה בנוגע ליכולותיה ו-אם אשים את זה במילותיו של מנשה -
חוסר הבושה שלה.
בשלב זה הבנתי שהאמת מיצתה את עצמה, וכדי למנוע מבוכה נוספת
ממנשה, הכרתי תודה על כוס השוקו ואמרתי שעלי להזדרז ולהגיע
למסיבה.
הוא הנהן ושאל אותי אם לספר לסיוון שהייתי פה.
אמרתי לו למנוע ממני וממנו צרות נוספות ואני כבר אבוא לבקר
בפעם הבאה, אולי מחר, אולי מחרתיים.
בדרכי הביתה רדפה אותי המחשבה על סיוון. אולי היא לא הטיפוס
שהכרתי כל אותם שנים ? בוודאי הרי יש לה סודות שהיא מחביאה
מאנשים רבים. עד לפני שלושה ימים לא ידעתי שהיא כזאת חושנית
ועד היום אבא שלה לא ידע שהיא אחת כזאת.
כנראה שבאמת לא קוראים ספר לפי הכריכה. אולי זה הלקח שפריד
מנסה ללמד אותנו ? שהמניפולציות שאנחנו מפעילים בחיי היום-יום
בסופו של דבר הם באמת לא רק טעם הלוואי של החיים- כי אם החיים
עצמם, וככל שאנו עוטים יותר מסכות- אנו הופכים אליהם.
ממחשבות שכאלה קל להגיע למחשבות אובדן כגון מה הטעם בחיים אם
הם לא אמיתיים אבל אני לא מאותם אנשים אשר ינסו להגיע לזה.
להפך - האבסורד של החיים רק יניע אותי קדימה כדי למצוא להם
משמעות מטופשת זו או אחרת- ואין זמן יותר טוב לעשות זאת מאשר
התקופה התמוהה של אחרי תיכון, בערך מתי שאיש אינו יכול ללמד
אותך כבר דבר ואתה משוכנע שאתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת.
ידעתי שאלו המחשבות שבחור בגילי צריך לחשוב- אך לא חשבתי
עליהם. חשבתי בעיקר אודות למה אינני חושב מחשבות כאלה ולמה
אינני מצליח להוציא את סיוון מהראש ?
בלילה התמתחתי על המיטה שלי, בשיאו של החום לא יכולתי להרדם
כששמיכה מכסה אותי אז העדפתי לראות טלויזיה ולשתות מיץ בשעת
הלילה המאוחרת.
כמו דביל-נקניק של כורסא- ישבתי והעברתי את הערוצים- מחפש אחר
סרט מצויר כלשהו. נער בן 18, עוד מעט 19, מחפש סרט מצויר בשעה
שלוש בלילה ומתפלא שהוא לא מוצא.


פרק ג'

"עננים כיסו את תשוקתי הקופאת לך
מחשבות ריקות עטפו את ראשי
צילך הקר לאור ירח
אהבתי לך תביא למחלתי."
(א.ג. אדמונד)


את האתנחתא מהחיים שלי קטע מנשה בטלפון.
"יותם, אני מציע לך לבוא עכשיו. סיוון משתעממת בחדר, והיא כבר
הזכירה את השם שלך פעמיים. זה לא שגיאה, אני ממליץ לך להגיע."
שתיקה קלה כיסתה את הטלפון לכמה זמן, כנראה שיחה קצרה בין
סיוון למנשה ואז קולו של מנשה חזר לטלפון "היא נכנסה להתקלח.
תוכל להגיע תוך חצי שעה ?" הוא שאל.
הבטתי בשעון שלי. שלוש וחצי בצהריים. איך אני בזבזתי הזמן שלי
בימים האחרונים. אני מפחד שככה אבזבז את רוב הזמן שלי- בלחלום
חלומות ולחשוב מחשבות. איזה נזק סיוון עושה לי רק מעצם קיומה-
אבל אסור לי להאשים אותה. אני יודע שאני זה שמאוהב בה, ולא
ההפך. אם כי אני מקווה שזה הדדי.
"בסדר, אני אהיה שם." עניתי במהירות ומנשה אישר וניתק.
מיהרתי להתלבש בהדר, פחות או יותר, אני לא רגיל להתגנדר לכבוד
בנות המין היפה. מכנס דגמ"ח מגוהץ ואולי חולצת טריקו שחורה
יעשו היטב את העבודה.
פתחתי בריצה אל עבר ביתה של סיוון והגעתי לשם תוך עשרים דקות
בערך, מתנשם ומזיע מהחום של שעות הצהריים של הקיץ. ההחלטה
ללבוש חולצה שחורה לא היתה חכמה כל כך.
הפעם דפקתי על הדלת הראשית, מצפה לראות את סיוון פותחת את הדלת
עוטה מגבת ירוקה ושואלת למעשי כאן, אך מנשה פתח את הדלת
"היא לא איתך כבר ?" הוא שאל והבטתי בו במבט תמוה
הוא פתח לי את הדלת והוביל אותי לחדרה של סיוון.
"היא עזבה בחפזון. לקחה תיק וכמה דברים, כנראה ביגוד ונעלמה.
קיוויתי שתתפוס אותה בזמן, לאן שהיא לא הלכה." גירד מנשה את
פדחתו ובדק שוב בחדר האמבטיה.
בחנתי את הבית של סיוון מבפנים. כעת אני לא עוד אורח, אלא בלש
של ממש.
בדקתי את חדרה, מביט על מדף בו מונחות בובות שליוו אותה כנראה
זה זמן רב עוד מילדותה. עיניי חלפו על ארון הבגדים אשר נראה
כאילו לקחו ממנו דברים ללא הבחנה.
על שולחנה היתה מחברת הפוכה, מחכה שאעיין בה. על כריכתה היה
רשום "סודי ביותר".
"זהו היומן שלה. אני לא רוצה לעיין בו, זו הפרטיות שלה." אמר
מנשה והדליק סיגריה. הוא הבין כעת דבר שהבנתי מרגע שנכנסתי
למקום. סיוון ברחה מהבית.
"לאן היא יכלה ללכת ?" שאלתי את מנשה. הוא הבלש, הוא אמור
לדעת.
"אני לא יודע. אני גיליתי בימים האחרונים שאני לא מכיר את הבת
שלי." הודה מנשה בבושת פנים.
לרגע ריחמתי עליו. ביתו הפכה לזרה לו. למה אדם כזה יכול לצפות
כשביתו הופכת תוך פחות שבוע מהילדה הקטנה של אבא לנערה ? ועוד
איזו נערה.
"אני חושב שאני יודע איפה לחפש." אמרתי, נותן לפרנויה שלי לדבר
מפי "אתה זוכר איפה פריד גר ?"
מנשה הביט בי במבט חשדני. מה הקשר לפריד בכל הסיפור הזה ? לפתע
בהקו עיניו. הוא הבין את קו מחשבתי.
מנשה זינק אל תוך מושב הנהג במכוניתו וקרא להכנס למושב לידו
במהירות.
הוא לחץ על דוושת הגז ושיחרר את המכונית במהירות אל הרחוב
השקט. עד השעה חמש כבר היינו על סף ביתו של פריד, בית דירות
מפואר, כיאה לאריה מגונדר כמותו.
מנשה רץ אל הבנין בעברו את המנקה של המקום, וזינק אל המדרגות.
מנסה להדביק אותו וסוגר אחריו את דלת מכוניתו, אני עוקב אחריו
ומביט על תיבת האינטרקום.פריד גר בקומה השישית של הבנין, אוכל
להשיג את מנשה במעלית.
לאחר שיצאתי מהמעלית, ולפי הציפיות שלי הגעתי לדלת פתוחה
לרווחה שויכוח לוהט בין פריד לסיוון נשמע מעבר לה.
עם הגעתו של מנשה עצרתי בעדו מלהכנס.
"הבט-" לחשתי לו בשקט- "כיצד האריה צד את טרפו."
מנשה הרים עיניו אל עבר הדלת והביט על הריב המתגבש מול עיניו
בין שותפו לשעבר לביתו.
"אתה הפרת את הבטחתך !" סיוון כעסה על שותפה
"נכון, אבל את הפרת את שלך ! זה לא מה שסיכמנו !" פריד זעם
עליה בקולו השרלטני, לא יוצא מגדרו כמוה. סיוון התנשפה בעצבנות
וניגשה אל עדן החלון של פריד, משקיפה על העיר. פריד ניגש ללטפה
ועיסה את כתפיה ברוך, כמאהב ותיק ומנוסה.
סיוון התמסרה לו ושמטה ראשה אחורה וזה החל לכסות אותו בליטופים
ונשיקות רכות.
אני ומנשה התפרצנו יחדיו למקום.
"תוריד את הידיים שלך מהבת שלי !" צעק מנשה וכיוון אקדח אל עבר
שותפו לשעבר.
פריד נבהל וזינק אחורה כחתול מפוחד וסיוון נמתחה כולה גם כן.
ברגע זה הבחינו הזוג בי עומד מאחורי מנשה הזועם
"אתה ! יותם !" קרא פריד, נזהר לא לגרד את סבלנותו של מנשה
ומסיט את הנושא לעברי "הפלת אותי בפח. כיצד גילית ? הרי
הסוואתי את הכל. אתה קורא יותר מדי אגטה קריסטי."
צעדתי פנימה בחשש, לא יודע בדיוק אם ההשארה שלי עומדת נכונה.
אולי פריד טומן לי פח אחרון.
"למדתי רבות ממך, פריד. ולא אגטה קריסטי, אני קורא א.ג.
אדמונד. אתה שיחקת משחקים מסוכנים, פריד." שמרתי על קור רוחי
וניגשתי לסיוון "אז הכל היה רק הצגה. לוחמה פסיכולוגית.
מניפולציה. אני לא הבנתי מה ניסיתם להחביא וממי, אבל השארתם
שובל ברור מדי. השיעור ההוא עם הנשיקה, היומן ההפוך המחכה
לקריאה. זה היה כמעט קל מדי. למלכודת הזאת לא נפלתי. רציתם
לגרום לי לחשוב שזה מה שקורה ואז לסתור את עצמי לבדי בגלל
ששניכם אנשים אינטליגנטים ולא יכולתם להשאיר אחריכם עקבות כה
ברורים, אבל לפעמים המסלול הקל הוא המסלול הנכון (א.ג.
אדמונד)"
הבטתי בה, כנראה בפעם האחרונה. עיני הים שלה נצנצו מדמעות וכל
כולה נדמתה לילדה בוכיה, לובשת חצאית קצרה עשויה בד כותנה
עדין, לבנה ופרחונית- כמו שמלת שבת והפרפר התמים והיפה שלה עוד
נח לו על ראשה.
"לא הכל מניפולציה. חלק אמת." היא אמרה, קולה נשבר בגרונה.
פריד הביט בה בהפתעה. הוא היה בטוח שהוא לוקחת חלק במזימתו. מן
המסתבר היא משקרת. או שהיא משקרת לי במצח נחושה או שהיא שיקרה
לו כל הזמן. פריד, אשר רואה עצמו מומחה גדול לשקרים- ממבטו
השתקף מבט מובס. הרגש במילותיה היה אמיתי.
"איזה חלק בסיפור הזה אמת ואיזה חלק שקר ?" שאל מנשה, אשר כל
המחזה בלבל אותו והוא העדיף להניח את האקדח לפני שמישהו יפגע,
והחזירו לכיסו.
סיוון נראתה נבוכה לומר דבר מה שכזה ליד אביה.
"אני אוהבת את יותם. אני לא יודעת אם זה טבעי, וזה לא אחד
מהמניפולציות שלו, אבל אני יודעת שאני נמשכת אליו. הבנתי שהוא
נמשך אליי, אחרת הוא לא היה פה." דמעה קטנה נזלה על לחייה.
דמעה אשר שברה אותי.
"אני אוהב אותך כבר ממזמן, סיוון. את יודעת את זה טוב מאד. את
יודעת מאז המסיבה ההיא שנישקתי אותך בה. את זוכרת מאז שעמדנו
שם על שובר הגלים. ראית לי את זה בעיניים ובכל זאת פחדת. כמו
שאני פחדתי כמו ילד בימים האחרונים להגיד לך את זה." אמרתי לה,
עדיין לא נוגע בה. אני עוד מפחד.
"כל זה טוב ויפה אבל מה בנוגע למה שאמרת לי ?" כעס פריד. הוא
לא רגיל שטומנים לו תרמית שכזאת והוא עוד נופל בה. לסיוון יש
קסם מיוחד להפיל בו את כולנו.
"אתה ידעת את הסיכון. אני מצטערת אבל אני לא התכוונתי למה
שאמרתי. כל זה היה רק כדי למשוך את תשומת ליבו של יותם. מן
משחק של נסיכה במצוקה. היהירות שלך היתה כלי נוח. אם היית קורא
את העבודה שלי היטב היית שם לב לכך." הודיעה סיוון לפריד
וניגשה אליי, אוחזת בידי כילדה האוחזת בידו של ילד.
"אתה יודע שאני יכול לעצור אותך כאן ועכשיו. בעילת קטינה וכל
היוצא בכך. שידול, פיתוי. אתה מכיר את הכללים." הודיע מנשה "אך
אני לא עוצר אותך, גם בגלל עברנו המשותף וגם בגלל שאני אישית
נותן לך הזדמנות להעלם לתמיד מהעיר הזאת."
מנשה עזב את המקום ואותת לי ולסיוון לבוא איתו.
סיוון חייכה אלי ואמרה לי שהיא תחכה למטה עם אבא שלה. הוא
בודאי ישטוף אותה בהטפת מוסר קולנית, ואם לא- אז לפחות ינסה
להכיר את ביתו החדשה.

"כל הכבוד." הודיע לי פריד כאשר סיוון התרחקה מהדלת
"למדתי מהטוב ביותר." הודיתי לו ולחצתי את ידו
"אני מניח ששניכם לא תבואו יותר לשיעורים שלי, כעת שלמעשה השגת
את מה שרצית, את סיוון." הוא התיישב על הספה.
"לא." עניתי בדרכי אל הדלת "פסיכולוגיה וסוציולוגיה מעולם לא
היו התחום שלי. אבל אולי בכל זאת, המניפולציות האלה, הרגשיות,
הן לקח חשוב בחיים. לא סתם כל הימים האחרונים נראו לי כטלנובלה
שאין לה סוף."
פריד חייך את חיוך האריה שלו וגירד קלות ברעמתו הכסופה.
"רק אמור לי דבר אחד. מי זה א.ג. אדמונד ?" הוא שאל לבסוף.
"מישהו שהמצאתי. רציתי להשמע אינטלקטואלי. זו היתה מניפולציה
לא רעה בכלל." עניתי וסגרתי אחרי את הדלת. אתן לו להנות
מנצחונו שלו כשם שאני אהנה מנצחוני שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
too many
parameters.
can't
understand the
word slogan


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/01 19:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יותם דפאיילר אבני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה