פרק א'

1. חיים גר (עבר)

חיים גר בבית אמו ואביו החורג ברחוב רשב"ם. רחוב מקומט קמעה.
עמוס הבל חם מלוכלך חולי. חצרות רוב הבתים משמשות מין מחסן
לפיגומי בנייה. בנייה שאין אנו יודעים מתי התחילה ואימתי
תיגמר. פיגומי בנייה שמעולם היו מונחים שם ולעולם יישארו שם.
באמצעו של הרחוב עומד לתפארה שטיבלך גדול של חסידים ואנשי מעשה
שבאים בתוכו מהנץ החמה עד אשמורת שלישית של הלילה באים ויוצאים
במין תזזיתיות של קודש לעבודת השם. פיהם ממלמל במהירות את
תחילתה של התפילה בשעת כניסתם ואת סופה בשעת יציאתם. פאותיהם
הארוכות מטפטפות לעתים, מגירות לארץ, מרטיבותם של מי המקווה
הסמוך שאחז בהם לפני שעה קלה. זה רחוב רשב"ם הזכור לכם היטב
מהשיר הידוע "השמש אינה זורחת לעולם מעל רחוב רשב"ם".

בית אמו ואביו החורג לאו דווקא. אין זה ביתם. שכן בית הגדרתו
משכן קבע. והבית ברחוב רשב"ם הוא ארעי שבארעיים. לפני חצי שנה
הגיעו. וכנראה בשל בעיות עם בעל הבית. בעוד חצי שנה יעזבו.
מעין אודיסאה בהמשכים. יום השנה הרביעי לנישואיהם מציין גם את
יום כניסתם לדירה הרביעית. את יום הולדת בנם הרביעי. וגם את
הפעם שאיננו יודעים לספור אותה שהאב נוסע למצוא ניחומים בחיקה
השופע של זונה תל אביבית. הוא פשוט שכח את התאריך. (כן זה האיש
שראיתם מדלג בין סלעי חוף תל ברוך. חבוש קפוטה לראשו. מעיל
ארוך לגופו. וציציותיו מתבדרות ברוח.)

2. המספר גר (הווה)

יתוש בגודל יתושו של טיטוס מקנן במוחו של המספר. המספר מקנן
מקונן על מיטה. מיטה שטה ברחבי הרבה מקומות וסיטואציות שהמספר
שמע ראה והעתיק.(לא תמיד בהצלחה) המיטה שטה ולא מוצאת מנוח לכף
רגלה. הכל דקיק שביר. זה חודשים שהמספר מנסה לטפח הילה. ובאבחת
מילה אחת שגויה מצאו הסובבים עילה. לפנות לפנות. צעקו בקול אל
מלא רחמים. זה אגו מניאק בתחפושת. הדבר ההחלטי ביותר שרואים על
פניו של המספר בזמן האחרון זה עובדת היותו חסר החלטיות בכלום.
מין טיפוס חלף עם הרוח. המספר בורח המון אל העתיד. אל מה יהיה
כש... רק אז עוזב ההווה המחורבן את ראשו לרגע קט. הווה מחורבן
ללא עבר ללא עתיד. זה המספר. תרצו תקראו. תרצו לא.

3. חיים חתיך!

חיים חתיך מאוד! שערו השופע תואם אותו מאוד בכל מצב. זאת אומרת
אפילו כאשר הוא קם משינה טרופה מלאת רוק וזיעה. כמו שברוס
וויליס מזיע ובכל זאת נשאר ברוס וויליס. חיים גם יודע להתלבש
טוב. בהתחשב באפשרויות. יש לו מכנסיים אפורות רחבות. חמישה
פנסים. מתוצרת "בוגרט". חולצות כותנה לבנות משובחות. מתוצרת
"גולד". שהוא מחליף אחת ליומיים ומעמלן את הצווארון שלהם מדי
ערב. חיים חוזר כל ערב מהישיבה אל הבית ברחוב רשב"ם מהלך רבע
שעה. בשעה תשע וחצי בדיוק.

בתשע עשרים וחמש בערך יוצאת אל המרפסת הקטנה של עוד בית ברחוב
רשב"ם. חני. בת השכנים. חני בת שבע עשרה. גדולה בשנה מחיים.
חני תיקרא בעתיד הפושעת של השכונה. ויזרקו אותה בבושת פנים
מסמינר "בית יעקב". וההורים שלה ישלחו אותה ללמוד בסמינר
גייטסהד באנגליה. רחוק מהבית רחוק מהעין. בינתיים היא קוראת
בערבים בחשאי רומנים זולים שהיא משאילה מהספרייה. רומנים זולים
שמתוארים בהם נישוקים וזיונים באופן שוטף. והיא חושבת שהיא
רוצה לנסות את זה עם חיים.

4. המספר חתיך?

בכלל לא! המספר מגושם מאוד מבחינה חיצונית. הדבר הכי קרוב
לזיון שהוא עשה במהלך עשרים שנותיו זה לרפרף בביישנות על גבה
של חני. חני הייתה אז כבר זקנה מקומטת בת עשרים ושתיים. וזאת
לאחר שבגיל שבע עשרה בתק חיים את בתוליה (על כך עוד תקראו)
בגיל שמונה עשרה, מספרות השמועות, שכבה בגייטסהד עם שלושה
גויים במכה אחת. בגיל תשע עשרה לאחר שחזרה לירושלים. לבית
הוריה. בבושת פנים. כבר כל השבאב של ירושלים עשה עליה סטאז'.
בגיל עשרים החלה להכיר את הפאבים של מרכז העיר. ובמקביל החלו
להכיר אותה יושביהם. ברובם תיירים. ערבים. ומצורעים. בגיל
עשרים ואחד התחתנה לבסוף עם אמריקאי מזדמן שהיה דתי במקצת.
עכשיו לאחר גרושיה חזרה לפאב. שם ישב המספר הנבוך וחיכה לתפוס
איתה דיבור. לתת לה יד מרפרפת במקצת על גבה. ואלה תולדות נח נח
איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך, מאחורי גבו עליו
אלוהים גיחך.

5. ירושלים. כאן שמחה ואוהבת. שם קודרת.

גשם זלעפות בירושלים. ירושלים זועפת. קודרת פנים. עמוסת
פקקים. עשן אוטובוסים סמיך תוזז לאיטו במעלה רחוב יפו.
אוטובוסים של אגד. בצבעי אדום לבן. שוטפים באיטיות בזה אחר זה
אחר זה. אוטובוסים ירושלמיים כאלו שהכיסאות האחוריים שבהם
מכוסים כתובות טיפקס וטושים ילדותיים. כתובות כמו "ביתר
ירושלים עלופה" "זוהר המלך" ו"אדווה וניצן חברות לנצח נצחים
וקוסיות לעולמים". אוטובוסים ירושלמיים כאלו שדפנותיהם
החיצוניות מלאות בוץ שמנוני סמיך מפאת נסיעה חורפית בעיקולי
קריית היובל בואכה טדי. חורף בירושלים. בשעה זו מתכרבלים מול
גיטרה ילדים וילדות בני שש עשרה. ילד מטורזן ליד ילדה שהג'ינס
מתחיל להתהדק לישבנה המתעגל. ברובם בני כיתה י' בתיכון רנה
קאסן הסמוך. מול גיטרה חשמלית בשכונת הגבעה הצרפתית. עידו מנגן
ושר וכולם שרים אתו את השירים החדשים של "החברים של נטאשה".

בשעה זו חוזר חיים לרחוב רשב"ם. מפזם לאיטו לאתו מעט מזרחית
ששמע לאחרונה. יש לו בבית בארון מתחת הבגדים ווקמן זול שקנה
בעיר העתיקה ושלושה קלטות של זוהר גם מהעיר העתיקה. חיים תוהה
עכשיו אם אימא הכינה אוכל היום. ואם הכינה האם נשאר או שמא
שבעת אחיו הקטנים חיסלו הכל. האוכל בישיבה היה חרא היום. והוא
לא הצליח הבוקר לקחת מהקופה של ישראל (האבא החורג) חמש שקל כדי
לקנות פלאפל בשלום פלאפל ושלום פלאפל לא הסכים לתת לו בהקפה.

6. הקפה זה טוב?

המספר משתדל להחזיר לעצמו. כעת. משנתבגר. מעט ממה שהפסיד
בילדותו. ילדות שכבר הספיד. (עברה בספיד) משתדל להחזיר לעצמו
מעט מוזיקה שילדי רנה קאסן רקדו. אהבו. נגעו. הסמיקו. חלמו.
ליטפו. הורידו. חולצה ואחר מכנס לצליליה. מוזיקה עושה למספר
טוב. זה ברור. אבל מוזיקת געגועים מטורפת אל שנים שלא יחזרו.
תשעים ושתים תשעים ושלוש המאושרות. האם זה טוב? לשלם בהקפה
בכסף שפג ערכו? לנסות עכשיו? לרקוד את הצעדים הראשונים של סינג
הללויה? לאורה המזהיר המזהיר של בדידות שלעולם. כך נראה. לא
יפוג תוקפה. הקפה?

7. השמש אינה זורחת לעולם מעל רחוב רשב"ם.

החוף הכשר. הנמצא אי שם. בין סוף תל אביב ותחילת בת ים. הוא
חוף בו אין גלים. אין ריגושים. כמה זקנים. עם שפמים. כובעי
שמש. במקום כיפות. השמש נמצאת גם שם. אך היא לא זורחת. לא
גורמת לכוויות. ואין צורך במשחות. שיזוף. גם אין בנות שעם השמש
שוכבות. וחיוך מנומנם על פניהן היפות. יש בנות. אבל לא ביום
שיש בנים. ולא ביום שיש גלים. הנועזות שבהן משאירות עקבות
בחול. אולי מחר. ביומם של הבנים. תהיה עת רצון. אחד יחמוד לו
לצון. וילך ימצא האבדות. שכן נוהג שבעולם. הבן מחזר אחר הבנות.
הן רק את הדרך צריכות להתוות. שיראה עניין. על פניהן הכבויות.
הדוויות. הדהויות. כי השמש אינה זורחת לעולם. מעל רחוב רשב"ם.
שם. בירושלים. הלילה נועד לעסק התורה. היום גם. ומה שבינתיים.
כך גורס אביו של חיים. כך גם שאר הלמדנים. ובעלי הבתים. מלבד.
מלבד אותם שיירים. שבחשכת בין ערביים. אל החוף מתגנבים. לראות
את הגלים. אל החוף השזוף ברגשה קרבים. נוגעים. ומתרחקים. ושוב.
או. החול הלוהט. שלעולם רטוב. זה ממש טרוף. שזוף לוהט. רטוב.
גם אני מעט להוטה. משיחה לו בת בית יעקב סוררת. את סודה. והוא
לא שם ליבו עסוק במפגש נוסף עם הים. שהיום סוער מתמיד. גם בחוף
הזה. החוף הכשר.

8. המספר הנסתר בא חשבון.

יושב לו מוסתר. המספר הנסתר. נפשו כמהה למין התגלות. שתוציא
אותו ואת סיפורו. המזעזע יש לומר. לאור עולם. בינתיים. נפשו
נאחזת באשליות. ושברי חלומות. זוכר ילדות אולי עשוקה. ואולי
לא. "אתה עדיין ילד". אמרה לו אימו אתמול. יושבת זעופה בפינת
המטבח. מביטה בו טורף את האוכל שעל הכנתו שקדה כל הבוקר.
מעניין. חשב הוא. מהי ההרגשה בראותך את מעשי ידך נטרפים בידי
ילד שהוא עדיין ילד. האם אין בזה מעין חוסר תכליתיות?. בכלל.
מצד אבא הייתה לו ילדות עשוקה. מצד אימא אולי לא. צד נפשו
האחד. עשוק עד היום. האשמה מוטלת כמובן. על כל העולם. צד נפשו
השני. בועט. מנסה להסביר לפעמים. ששום דבר לא קרה. ושום עשוקים
לא נעשקו. להפך. זו הייתה נשיקת לילה טוב. שאימא הבודדה.
הכעוסה תמיד. נתנה לו. והוא לא החזיר לה כלום בתמורה. עדיין
שקוע בשינה עמוקה.

9. חיים לא עושה חשבון.

גם. חיים לא רואה היום במרפסת את ההיא. הבלונדינית הדקה עם
השפתיים של המוצצת. אתמול בערב הוא עשה לה עם היד ככה. הוא לא
בטוח שהיא שמה לב. דווקא נראית בסדר. בטח לא יצאה היום למרפסת
בגלל הטיפות גשם. חבל. חיים נכנס לחדר מדרגות מבואס. אולי ראתה
והסבירה לא נכון את התנועה שעשיתי לה עם היד? חשבה אצבע משולשת
משהו כזה? חיים נכנס לגומחה של התיבות דואר לבדוק אם יש משהו
בתיבה שלהם. כי פעם. לפני חודש בערך היה מודבק על התיבה שלהם
פתק "דלוקה עליך. חיים" והוא לא הצליח לברר מי כתב את זה. מאז
הוא בודק כל ערב בתיבה שלהם אולי יש איזה המשך. נכנס. רואה
אותה יושבת בתוך הגומחה על האופניים של אחיו. מסמיק. אבל שולט
במצב.
- מה? את יושבת שם כל יום על המרפסת?
היא קצת מסתכלת עליו. קצת לא מסתכלת עליו. צוחקת צחוק גדול.
אחר מכחכחת בגרונה.
- מה אסור?
- לא. לא הבנת. לא אמרתי שאסור. שאלתי אם זה את. איך קוראים
לך? לי קוראים חיים. נעים מאוד.
והושיט לה את ידו לפני הזמן.
- אני גם מתחילה בחית.
- זה חטא זה? זה עוון מה שאת עושה. סתם סתם. את יודעת. השטויות
שמנפיקים לך בישיבה.
- לא הבנת אותי. בסדר. אבל קוראים לי חני. זוכר את המכתב על
התיבת דואר? חודש בערך?
חיים נושם עמוק.

10. הזמן קצר.
הזמן קצר. המלאכה מרובה. הפועל לא עצל. הוא רק שואל. מסופק.
למי? למה? ברכו כאבה. מהעמידה. לפני האל. שלא שם זין. לא עליו.
לא על שאלותיו. רק דוחק. ולוחץ. ומוחק. את כל מה שהפועל כתב.
בשנות חייו. הארוכות. ואולי הכל לשווא. עולות במוחו המחשבות.
והנה עוד מעט הוא חוזר כמו בסוף כל יום עבודה. בטלה. עבודה אל
חשכת הקפה שחור. סיגריה. הכורסא המנומנמת. והטלוויזיה החדשה.
חשכה מלאת טחב. חדר שקט. אלוהים רואה גם איך שאנו מתפשטים? שאל
פעם את אביו בתום. מאז כולם מתו והוא לא הפשיט אף אחת. ומרוב
בלבול. חשב שאלוהים באמת לא שם לב אליו. את מי שאלוהים אוהב.
הוא משאיר בודד. אינו מוכן שאחרים יחלקו אתו את ליבו. וגופו.
רק אלוהים והוא. בערבים. אלוהים אוהב כוס תה חם. שתיים סוכר.
עיניו עצומות. נושם קצר. עייף. עייף אלוהים מעבודת היום. לא
רואים את פיו מרוב זקן צהוב מטבק. אך הוא יודע שפיו של אלוהים
מחויך היום. הוא לא שואל. כי אלוהים אף פעם לא עונה. רק שותה
ת'תה. ובחזרה עולה.

11. חיים נכון לכל הזדמנות.

חיים נבוך. אבל חושב קצר. מתעשת מהר. מוחו נקי. צלול. זורק
בדיחה ששמע עם רמיזה עבה עבה. חני צוחקת מקווה.
- אז תני גם לשבת על המדרגות. קר לעמוד בקור הזה.
חני זזה מעט מעט. חיים נוחת לידה. ישבניהם הדוקים אחד לשני.
במהלך ויכוח שפתע פורץ ביניהם. חיים מניח. כאילו באקראי את ידו
על ברכה. חני משתתקת. לוקחת נשימה רועדת עמוקה. ידו נשארת.
- ואלה. לא קר לך. הא? תראי את המכנסיים שלי. קופאות לי
הרגליים אתם. תגעי כמה דק.
ומניח את אצבעות ידה הארוכות על מעלה ברכו.
- אז מה. אתם הבנים לפחות המכנסיים שלכם סגורות מלמטה. לנו כל
הקור מגיע מהחצאית למטה עולה ישר לטוסיק.
חיים מתעשת.
- אבל יש לך תחתונים מלמטה. הם מגינות קצת. לא?
חיים כולו ציפייה.
- דווקא לא. אין לי תחתונים מלמטה. רק החצאית וזהו.
- לא מאמין לך. לא יכול להיות שתלכי בלי תחתונים.
חני צוחקת ברגשה.
- אתה לא מאמין לי? זה האמון שלך בי? רוצה להתערב?
- על מה שאת רוצה. אבל.... אבל. הא... א... איך תוכיחי את זה
שאין לך זה מתחת השמלה...?
- רוצה למשש...? הא...? תראה שאתה לא תרגיש כלום.
- הא.... אין בעיות.
חני קמה כאילו באי רצון. מתכופפת ישבנה כמעט נוגע באפו. חיים
ממשש מבעד לחצאית. מנסה לזהות קו תחתונים מזהה קו ישבן. לא
מוצא. מעביר ידו בין רגליה. מנסה מכיוון שיפולי הבטן. לא מוצא.
חני מסתובבת בניצחון.
- ראית?
- ראיתי מה?
שואל חיים קר ומתוח
- מזה מה? ראית שאין לי תחתונים...!
- לא... לא ראיתי. לא הוכחת לי בעצם כלום. רק נגעתי. אבל אולי.
אולי. את יודעת. יש לך משהו דק מאוד שלא מרגישים. כדי שתרוויחי
בהתערבות. אני צריך לראות... לראות בעיניים שלי.
חני עוצמת עיניה הצעירות. נושמת עמוק. מפשקת רגליה.
- טוב... נו... נו תבדוק כבר.
חיים מכניס אט את ראשו אל תוך שולי החצאית. ידיו עולות במעלה
רגליה מבפנים. הוא ממשש. דוחק. לוחץ. שם למעלה חני נושמת.
שואפת. זה בדיוק זה. כמו ברומנים. חיים יוצא לבסוף נעמד. מולה.
צמוד אליה.
- נו אין?
היא שואלת במתח. עיניה עצומות עדיין. חיים מרשה לעצמו לגעת
בקצות שערותיה.
- אין. אין בטח שאין. תפתחי את העיניים את מאוד יפה. את יודעת?

עיניה עדיין עצומות והיא שואלת בחשש
- אז צדקתי בהתערבות?
- איזה התערבות?
- מקודם אמרת שאתה מתערב על מה שאני רוצה אם אין לי תחתונים
מתחת החצאית...
- אה... כן. נו אז מה את רוצה?
- אה... אתה יודע. אתה ראית לי. אז אני רוצה לראות לך.
חיים במין אינסטינקט לוקח את ידה שם אותה על מכנסיו על חוד
אברו הזקור מזמן. חני פותחת את עיניה שואלת מה זה הרטיבות
הזאת. חיים עונה זה מה שקורה לגברים שהם את יודעת מה עם בנות.
מבינה? חני מבינה. פותחת אט את הריצ'רץ' של מכנסיו. חיים שואל
מה זה הדמעות חני אומרת לו זה מההתרגשות. אתה יודע. חני נוגעת
לוחצת לא יודעת שבעה. חיים מספר לה על איזה חוף של דוסים ליד
בת ים שהוא מכיר שאין שם אף אחד בחורף. אז שתשחק אותה מחר חולה
בסמינר. וגם הוא בישיבה. והם ייסעו ככה בעשר בבוקר לשם. ויהיה
כיף.

12. האיש הלא נכון.

היתוש מת. היתוש מת נפל בקרב. היתוש מת נפל בקרב מבוכה בקרב
חבריו. כעס עצום על האיש הלא נכון. האיש כיד הדמיון. הטובה.
התאווה והכבוד מוציאים. מוצאים מחזירים נאנחים מוחים בוכים
ושוב מוצאים. כמה כאבים. אוי אבי. תאמין למי? לגוף זרוע פצעוני
בגרות מוגלתיים אדמדמים? מוצאים קשר בין הדברים. הכריזו
השופטים ועיניהם מפיקות חומרת עוונותיו. החטאת פעמיים. הרגת
יתוש. חיסלת קונפליקט. מה נשאר לך? האיש הלא נכון בכה מאחורי
הארון. ואם היה נשאר חי? היתוש? חיי היו ממשיכים בכאילו. חבריו
של היתוש המת. שלא היו באמת החברים של היתוש המת. כי אם השמחים
לאידו של האיש הלא נכון. הנידו ראשם מול האיש הלא נכון בחומרה.
מצאו סוף סוף סיבה לבודד. לבודד את האיש הבודד. ואולי זה היה
דווקא מוחו של האיש הלא נכון שחשב את הדברים האלו. מוח שלפתע
נעשה ריק מקונפליקט - פנוי לקבל כל דמיון כל בדידות כל פחד.

13. שיר אהבה. לשתיים שפורצים מחסומים שוברים גבולות בלי שום
אידיאות נעלות.

החוף כתמיד צהוב. רחוק בורח. סוכת המציל חובטת אפופת ריח. עובש
נושן של קיץ בלי שמש בלי ירח. מאחורי הקרשים יושבים שניים.
חיים וחני. שניים פורצים מחסומים. שוברים מוסכמות. סתם. כי בא
להם והם לא חושבים על שום אידיאות נעלות. החוף שבין סוף תל
אביב ותחילת בת ים אפוף גילויים. איש מגלה שדיים. ילדה אוחזת
שרירים. איש חזק בחייו לא כתב שירים. רק לא איבד עשתונות. מול
ילדה אחוזת רצונות. איש חזק חושב קצר. שואף מסיגריה עושה
עיגולים. ילדה יפה. תמיד אהבה לישון. עכשיו יש משהו חדש. עדין
חזק וראשון. יושבים שניים דווקא מאמינים באלוהים. חושבים שטוח.
אלוהים הוא אחד משלנו. לפעמים מעלים עין. נותן לסטות. בלי
פרשנויות. פושטים בגדים צובט בבטן דוחף את הזין לעולמות שטוחים
קצרים. בלי דעות. בלי התלבטויות. בלי קצוות. רק אמצע. מעשן
טיים כי אמרו סיגריה טוב אחרי זיון. נוגע בלחי. קונים שוקולד
לה מנה שוארמה לו. חוזרים לירושלים אחרי הצהרים.

14. קצוות.

האיש הלא נכון הבין לבסוף שמה שנותר זה לנסות לקשור קצוות.
קצוות של הקונפליקט שהיה פעם. ומת. קשר מעט ערגה. מעט רגש
והרבה שעמום. שעמום מפוהק. מלווה בהתפרצויות מדי פעם. שמיד מיד
משתתקות. כי אסור. כי ממילא זה יבוא. האיש הלא נכון מתגעגע
לפעמים ליתוש. היתוש לא נתן לו זמן לחשוב. נתן לו מרדף ובריחה
מרדף שלאחריו שוב בריחה. המרדף הסתיים באכזבה הבריחה נגמרה
בעצב. עצב ממכר. שבסופו של חשבון משאיר אותך עם כלום ביד. האיש
הלא נכון מנסה להשלים עם זה שמאז הריגת היתוש הכל יהיה בריחה.
ולא בריחה מפני פחד או כאב או תחושת לב. לא. לא. סתם בריחה
משועממת של אחד שהתרגל לצעוד במורדות כל חייו. ולא במעלה. מוחו
של האיש הלא נכון מלא מחשבות כאובות. הוא מנסה לעתים להוציא
אותם החוצה ואז יוצאות לו שורות סתומות שאף אחד לא מבין. גם
הוא בקריאה שנייה לא מבין. כי עכשיו יש דברים חדשים. וצרות
אחרונות. כידוע. משכחות את הראשונות.

15. עזוב אותו במנוחה.

חיים מתחיל לזרוק. אף פעם לא היה לו ראש לזה. הוא לא בשביל
ללמוד גמרא כל היום לגדול להיות רב. עזוב אותו במנוחה. בערב
במקום לחזור הביתה הוא עוזר לשלום פלאפל לנקות את החנות פלאפל
לסגור אותה תמורת מנה פלאפל קינלי ושבע שקל. סיפור של שעה
עבודה. חני הזאת סתם זונה הוא לא צריך אחת שאחרי יומיים שהוא
מכיר אותה כבר תזדיין אתו בטח עם כמה כבר הזדיינה. יש את חברה
של חני מהסמינר בתיה אלבז. חמודה לעלא. אם היה משיג אותה חבל
על הזמן. הישיבה הזאת מבאסת לו את התחת. חוזר רק בתשע עשר
הביתה חוץ מחני שמתה להזדיין אתו כמו איזה לא יודע מה. כל
הבנות של השכונה כבר ישנות. כל החברה בישיבה הזאת סתומים
צדיקים כאלה. אם הם היו יודעים. תורג'מן משיעור ב' הפיץ שמועה
שהוא מסתובב עם הבת של שלום פלאפל. מאז כולם מסתכלים עליו באי
נחת כזה שמה זה שהוא כן ואני לא. הלוואי שהשמועה הזאת תגיע
למשגיח ושיעיפו אותו כבר מהמקום הזה. ואימא? הוא בחיים לא
יעזוב את הישיבה מעצמו הוא לא רוצה שאימא תקבל התקף לב בגללו.
אם יעיפו אותו מהישיבה בעצמם סימן שאלוהים רוצה שהוא לא יהיה
בישיבה וההתקף לב של אימא יהיה על המצפון של אלוהים.

16. שני פרקים ברצף.

ניכוס

ערב שבת. אני שומר. לבד שומר. חורשת עצים סבוכה בפאתי בסיס אי
שם. הכל מישור. סביב גדרות ועצים. הנוף מוסתר מעיני. לבד בערב
שבת. חוזר הלוך ושוב. לבד והרוח המשתחלת בין הגזעים והגדרות
רוח מרעננת קרה עם ריח של אקליפטוס. תפוחים ושפיך. לבד ופיסת
שמים ענקית עמוסת כוכבים. מטוס ממריא מדי פעם משדה התעופה
הסמוך. נושא בכנפיו רעש מרחקים. אט הולכים השמים ונעשים
אפלוליים קולות הלילה מתקרבים. ואני מאלץ את מוחי לחשוב. אחרת
הערבוביה של הרוח רעש המטוסים פיסת השמים הרגש המאיים להתפרץ
ואין לו איך קולות תפילה רחוקים בבית כנסת חם ועמוס נרות ריח
האקליפטוס אהבה ישנה שבדיוק עכשיו מתחילה לפעפע בלבי. כל אלה
יכניסו אותי לדיכאון עמוק. אני מאלץ את מוחי לחשוב. אני מרגיש
את אלוהים כאן בסביבתי. מרחרח. משום מה עולה כעת במוחי תפילת
נתנה תוקף של ימים נוראים. אני מוצא את עצמי כותב בחול :
"ונתנה תוקף קדושת היום. כל היום נתנה את תוקף. את השמים
הגדולים שאולי יצרת אולי לא בערב יצרי ישן. קדמון. נתנה אנו את
זכויותך עלינו. אנו. תחת קורת גג דלוחה נאכלת. נאלחה. שם. שם.
אנו. היא ואני נתנה תוקף. נתנה אהבים. אגע בבשרה החם הבוער.
בעוד עיני מגולגלות אליך אדוני. נתנה תוקף גבורת ידך. שדך.
גבורת הזין שלך אדוני. שבערב יצרי אחד יצר את כיפת השמים
הגדולה את השאר יצרנו אנו. אני והיא תחת כיפת גג דלוחה נאכלת
ונאלחה". אני מרגיש את אלוהים כאן בסביבתי. ועם זאת אני יודע
שהוא מנייק. אני שומע אותו לוחש לי הבט אלי השמיימה וספור את
הכוכבים במין פשטות כזאת כאילו הוא כבר ספר את הכוכבים. כאילו
הכוכבים הם שלו וכולם יודעים את זה. זה הרי ברור כאור השמש שגם
היא שלו. בא לי לצעוק לו מה לך ולכוכבים. מה זה הניכוס הענק
הזה. במין זלזול שכזה כאותו אדון שאומר לעבדו תרד למחסן שלי
ותספור את הארגזים. ככה משכורת תקבל אם תישאר אצלי ולא תלך
למתחרים...

צבעים

עכשיו ערב שבת. מול עיני המספר יש תמונה מדהימה. עכשיו הוא
יושב במרפסת. קריר לו. יש רוח זורמת. רוח ירושלמית של מתי שיש
לך זמן להרגיש אותה. המרפסת שהוא יושב בה נמצאת במקום גבוה
בשכונה שיושבת על הר גבוה. מתחת להר יש ואדי ענק שתוחם את כל
גבולות ירושלים הצפון מערבית. יש דברים שרואים מכאן מנקודת מבט
שונה מאשר למטה במישור. המספר רואה ענני גשם כבדים בצבע כחול
כהה כהה. השמש. שכבר לא רואים אותה. עדיין מאירה עליהם מלמטה
לכן בקפלים של העננים הכחול מעורבב עם אדום ארגמני בוהק. זה
בעצם לא עננים זה ענן אחד צר וארוך שיושב היטב על כל קו האופק.
באמצע הענן יש חור גם הוא צר וארוך דרכו רואים את השמים ששם.
שמעבר לענן. השמים שם הם תכולים שחורים וקצת צהובים מהשמש
שעדיין מאירה גם עליהם. מתחת לענן, ירושלים הצפון מערבית מוארת
באופן פלורצנטי מחורר אור פה אור שם, רואים כביש בטון מתעקל
בעוז בין הררי האורות הפלורצנטיים המחוררים. הבטון יציב
ומאיים. עם זאת מכאן נראה השילוב בין הבטון והפלורצנטים
המחוררים נבוך מפני המסה הענקית של הכחול כהה התלויה מעל קו
האופק. כאן אלוהים לא צריך ללחוש כלום הוא קורא לך ואתה פשוט
מגיע. מאות אנשים נבוכים ובוכים יושבים מאחוריך כל חייהם מצפים
למעט נגיעה מעט ליטוף. לכו למישור אתה מנסה לצעוק להם. והם?

17. חיים תמים.

שלום פלאפל מתחיל להתקרב. חיים תמים. בעצם ילד קטן מספר. מספר
על כיבושיו המיניים לזקן שוטה סוטה בן כמעט שישים. מה? וזיינת
אותה כבר אחרי יומיים? זותי הכוסית שבאה לפה מחכה שתגמור
לעבוד? וההורים יודעים שיש לך חברה? לא יודעים כלום? אתם
הדתיים. אז איפה אתם אתה והכוסית... סליחה סליחה וחני אז איפה
אתם עושים את זה זאת אומרת איפה אתה דוחף לה בולבול... נו
דאאאאאאי זה בינינו כמו גבר אל גבר. בסדר? אז איפה אתה שוכב
אתה? מה לא משנה? בן אדם זקן שואל אותך שגם במקרה עושה לך טובה
ונותן לך לעבוד פה לא תגלה לו? לי אתה יכול לספר הכול. כל מה
שאתה עובר עכשיו גם אני עברתי עם נקבות בדיוק כמוך. אני לא כמו
הרבי שלך בישיבה. לא כמו ההורים שלך. אני שלום רק לעזור לך אני
רוצה. באמת. אז איפה? מה!? מאחורי הפחים? שמה אתם עושים את זה?
בעמידה? אני לא מאמין אללה איסטור מה שהדת עושה לאנשים. מסכנים
אתה והזותי בעמידה. בגלל שההורים שלכם דתיים. אי אי אי מסכנים.


אבל יש לי רעיון. אתה יודע חיים כפרה עליך. רק לעזור לך אני
רוצה. אני יארגן לך. עם האוטו אני יביא פה לחנות ואחד מזרון
משובח. תגיד לזותי חברה שלך שתבוא לפה בתשע וחצי איך שאני סוגר
את החנות. תוכלו לעשות את זה. אתה יודע לשכב. בלי הפרעה. אה?
אל תדאג אני יהיה בקופה יסובב את הראש. אני לא רואה כלום.
באמונה. חיים וחני תמימים. בעצם ילדים קטנים. זה המבוגר היחיד
שהם יכולים לדבר אתו. הם שומעים לעצותיו מה הם יודעים על
סוטים? בפעמים הראשונות שלום פלאפל עומד בקופה רק מפנה את
עיניו מדי פעם לוכד במבטו רגל אישה ערומה בשלמותה. שד נע וזע.
חדירה איטית. גניחה חנוקה. שלום פלאפל מגחך בזדון פיפ שואו
בתולי על אמת במחיר מנה פלאפל קינלי ושבע שקל. אחר כך התחילו
העצות מרחוק. שלום פלאפל מייעץ במין מבוכה. תשמעו אני אדם זקן
עם ניסיון של חמישים שנה בזיונים אם תבוא אליה מהצד. כן. כן.
ככה או איך שזה יעשה לכם טוב. כעבור זמן שלום פלאפל מתיישב ממש
לידם מרים בעדינות את הבגדים שזרקו בסערת רגשותיהם אל הרצפה.
אוסף ומניח על ברכיו. חני כפרה נכדה שלי יכלת להיות את הרגלים
שלך באלכסון. לא ככה. לא ככה. הנה אני יראה לך. וכך התקדם שלום
פלאפל אל נגיעות חטופות בישבנה הקופצני והאדמדם של חני. חיים
הסביר לה שזה לא נורא כי שלום פלאפל הוא אחלה גבר. לא רחק היום
ושלום פלאפל הציע להם חרש שטר של חמישים שקל תמורת זה שחני
תמצוץ. כן כן רק עם הפה שלך חמודה. את אברו המגולה. כמו כל דבר
רע. בסוף גם עניין זה נודע. הייתה חקירה משטרתית. חיים נפרד
מחני בכעס. גם מהישיבה נפרד. סתם נפרד בלי רגשות מיוחדים. אביו
החורג צרח השתגע הרביץ מכות בלי חשבון. אימא כמעט מתה אבל לא
מתה בסוף לצערו של מישהו? לשמחתו של מישהו? שנת נישואיהם
החמישית עמדה בפתח והם עברו לדירה חדשה בשכונה חדשה שהוקמה על
צלע הר גבוה הפעם הם עברו נטו בגלל הבושה וגם בגלל שהמשכיר
בשום פנים ואופן לא היה מוכן לחתום אתם על חוזה לעוד שנה.
ואפילו במחיר זה שהדירה תישאר ריקה. כי ממילא כבר חצי שנה הם
לא שלמו לו פרוטה לפורטה. עברו לשכונה על הר גבוה שלפניו ואדי.
חני סולקה מהסמינר בבושה והחלה. מהצער. מהצער. לשכב עם כל דבר
עמו באה במגע. בלילה האחד שחיים ישב במגרש הרוסים כחשוד
בניצולה המיני של נערה שגדולה הייתה ממנו בשנה. הוא הספיק
להכיר אחד מהברנג'יה הכיכר ציונית. אחד שוכן פאבים ירושלמי
ממוצע עם חלומות להקים להקה, פעם ערבי היום אמריקני חייכן עם
כיפה. בקרוב כנראה מצורע. נתפס על החזקת סם בכמות מסחרית. תבוא
יום חמישי בלילה. תראה פעם מה זה מסיבה. כן. גם אני הייתי פעם
כמוך. אל תדאג תבוא יום חמישי בנות חבל על הזמן. משתרמטות
כולם. תבוא. תבוא.

18. עיניים עצומות לרווחה.

עיניים עצומות לרווחה
eyes wide shut

ארה"ב 99' שעתיים ו-39 דקות
סרטו האחרון של סטנלי קובריק המנוח הוא דרמה קאמרית המגוללת את
האודיסיאה המינית (והגילויים המוסריים שבאים בעקבותיה) שחווה
רופא ניו-יורקי צעיר ומצליח, ביל הרפורד (טום קרוז) לאחר
שאישתו (ניקול קידמן) בעלת גלריה לשעבר, מספרת לו על הפנטזיות
הלא ממומשות שלה. במהלך שיטוטיו הוא פוגש בסדרה של דמויות
מוזרות (בהן בעל חנות מסכות שהפך את ביתו הלוליטאית לזונה),
מגיע לאחוזה שבה נערכת ברוב טקס אורגיה חשאית שכאילו יצאה
מסיפורי המרקיז דה-סאד, ומוצא את עצמו בתוך עולם דקדנטי, אפל
ומסוכן, שמעלה תחושה אינטנסיבית של חלום-פנטזיה גברי. קובריק
גם הפיק את הסרט וכתב את התסריט (יחד עם פרדריק רפאל) על-פי
"סיפור חלום" של ארתור שניצלר, המתרחש בווינה של המאה ה-19,
וכמו בסרטיו הקודמים עוסק גם כאן בכוחות המפעילים ומעצבים את
המכונה האנושית. לצדו של הזוג קרוז-קידמן (שהצפייה בו מעלה
תחושה עזה של מציצנות) מופיעים סידני פולאק, בתפקיד מיליונר
מפוקפק, מארי ריצ'רדסון השבדית ולילי סובייסקי המדהימה בת ה-17
("אף פעם לא התנשקה").
נפלא. מדהים ומהפנט.
גיל 3, מוצ"ש 19.00, 22.15; א'-ד', 11.30, 15.00, 18.15,
21.30

19. קומונה.

אני חוזר לחדרי מותש לאחר שבוע מפרך בבסיס אי שם. אני מוצא את
המספר ישוב על ריצפת חדרי רגליו משוכלות אוזניו כמעט בתוך
הרמקולים השחורים הגדולים שקניתי פעם אחוז תזזית והוא כולו
מאזין בריכוז למוזיקת אייטיז משובחת של להקה כמעט אנונימית בשם
"ראש". ליד החלון עומד בעמידת פוזה מחויכת האיש הלא נכון. מאוד
מוחצן היום האיש הלא נכון. מבעד למסכה שהוא עוטה על פניו בדוחק
רב נראה כי הוא נסער מאוד. מלא שאיפה לעשות דברים מעניינים.
וכל מה שנותר לו זו עמידת הפוזה הזאת. מחכה עד שאני והמספר
נסיים את עיסוקנו החשובים מאוד לשבת זו, כמו למשל לישון לקום
לשתות אלכוהול מזדמן לשרבט משהו על נייר לקמט את מה ששרבטנו
לזרוק לפח להתעמק בחוברת שנלוות לדיסק של להקת "ראש" לצעוק את
המילים לשבת בדממה ברגלים משוכלות הכל ללא שום חיפזון מיוחד.
כן. המספר ואני מאוד עסוקים לאחרונה בלהיות בודדים וגם האיש
הלא נכון נסחף לזה נגד רצונו. המסכן. אותה שבת כמו השבת שלפניה
המספר ואני די נהנים זה מחברתו של זה הוא עסוק בהעלאת חלומות
אני עסוק בניפוצם. מלבד האיש הלא נכון שעדיין מחכה נסער מאוד
מחכה שנקבל החלטה ופשוט נצא מזה נצא לרחוב נראה עולם אולי נכיר
אהבה הוא מבטיח לא להרוס לנו כלום הוא פשוט ילך בצד לא ידבר
וייתן לנו להוביל את המהלכים. מלבד עמידת הפוזה נותרה לאיש הלא
נכון גם חולצת ה "ורסאצ'ה" השחורה שהוא עטה על גופו בטקס רב.
זאת החברה היחידה שנותרה לו בזמנים טרופים אלו. החולצה הפוזה
ואנחנו. האיש הלא נכון חושב שאני והמספר לא שמים לב לפרצופים
שהוא עושה מול המראה. הוא עומד מעלינו ונראה לו שאנחנו מרוכזים
מדי במוזיקה מכדי לשים לב לפוזות שלו. כעת הוא עושה פרצוף קשוח
מזיז את שערו בניע יד לכיוון השני. מוריד קבוצת שערות לאמצע
מצחו להסתיר את הקרחת המתקדמת שהחלה פושה בו לאחרונה. כן. אני
יודע. זה שנים שהאיש הלא נכון מחפש בלי הצלחה את הפוזה המיוחדת
שתעשה אותו רוברט דה נירו השני בעצם לא ניקולאס קייג' השני לא.
לא. רגע בעצם הוא רוצה להיות נואל גלאגר השני. והוא בהחלט
יסתפק בלהיות ג'ובאני רוסו השני. בינתיים. עד שימצא את הפוזה
הוא מחכה בבית נועל את עצמו בעצמו בקדחתנות, והשנים חולפות
והוא נותר עם החולצה וחלומות שדועכים והולכים. האיש הלא נכון
מחכה מראה לכל העולם פרצוף שמח וטוב לב ותוך ליבו שריפה אחת
גדולה. אני מכיר את האיש הלא נכון לפני ולפנים ולכן אני מרשה
לעצמי לספר לכם את זה מבלי לשאול את רשותו. אני והאיש הלא נכון
דומים מאוד בעצם. שנינו נהנים מאוד מהעתיד מההצלחה המובטחת
שהעתיד טומן לנו בחובו. וזהו. מין וידוי על מה שמתחולל בביתי
בלבי במוחי בחדרי במעמקי נפשי בערבי שבתות בשעות שבדרך כלל
צריכות להיות מאושרות.

20. חיוך

עד סוף חייו היה חיים נזכר בחיוך בימים הראשונים בשכונה החרדית
החדשה על צלע ההר אליה עברה משפחתו. תחנה חמישית בדרך חיים
מתוסבכת בורחת חורגת נאנחת קמעה. דרך חיים שבחרו אמו ואביו
החורג זה כבר, והמשיכו לאמץ אותה בכוח ההרגל, חוסר הפנאי,
הרדיפה המתמדת אחר קיום דחוק כאן בהווה ללא שום הזדככות רגשית,
שום מחשבות על המעגל הנוסף הגדול יותר. המעגל ששמו העתיד?
המעגל שדוחק אותם יום יום שעה שעה אל מה שהם נמצאים בו כעת.
שולי החיים, שולי התודעה, שולי ההוויה. חיים לא חשב על כל
הדברים האלה מסיבה אחרת. חיים חושב קצר, חושב שטוח, חיים קלט
ממבט ראשון את ההזדמנויות המיניות המרקיעות שחקים שגלומות
בשכונה הזו. שכן מלבד הבניין בו שכנה דירתם, בניין שהיה שייך
כולו לעסקן פוליטי, ש"סניק ידוע לשמצה, שהצליח איך שהוא לזרז
את העניינים, מלבד בניין זה ועוד מספר בניינים פה ושם, היו רוב
בתי השכונה בלתי גמורים שהפכו בלילות עם תום העבודות לבנייני
רפאים כך שאפשר לנצל בלילות את השטחים הסגורים הריקים מאדם
הללו לזיונים עם הבנות שהכיר. שכן אחת הבעיות המביכות ביותר עם
הבנות שהכיר עד כה, שהיו ברובן דתיות, הוא חוסר היכולת לקיים
יחסי מין מסודרים בלי חשש שכל רגע עומד איזה עובר אורח לקלוט
אותם במבטו הסוטה. בביתו או בבית הפרטנרית לא הייתה שום אפשרות
לעשות את זה כיוון שבדרך כלל הבית היה מאוכלס כל שעות היום על
ידי אימא שהייתה עקרת בית או במקרה הטוב במלאי בלתי מוגבל של
אחים קטנים. כך שמצאי המקומות עד כה היה מוגבל לאחוריו של פח
אשפה תעשייתי חשוך ולא אחת קרה שתוך כדי סערת הזיון הם העירו
מרבצו נרקומן שישב בפינה מוסתרת והם לא שמו ליבם לקיומו. אכן
הימים היו ימי בראשית. חיים לא למד. הסתובב כל היום בשכונה עם
ניסנוב ויהודה. שניהם גם בנים למשפחות שעקרו ממקומותיהם אל
השכונה החדשה אם מחמת הבושה אם מחמת ההזדמנויות שנקרו להם כאן.
אחות של ניסנוב הייתה מזדיינת בחסדי שמים. אם ניסנוב היה יודע
מה שחיים ויהודה היו עושים לה בלילות, חבל על הזמן.
חיים פגש במהלך אחד הימים את המספר, שגם משפחתו עברה דירה
לשכונה החדשה על צלע ההר. חמור סבר במבט ראשון. אני. אני עסוק
מאוד. סיפר לו המספר בקול צרוד. אני. אני אין לי זמן לדבר אתך.
אני. אני מאוד עסוק. אני. אני לא מסתובב עם חברה כאלו. אמר.
פניו חמורות והוא מכחכח בגרונו. כן. גם החברה שלי אנשים מאוד
מאוד עסוקים. מאוד מאוד יפים. מאוד מאוד מתפלצים למראה החברה
שלך. למרות מבטי התחינה ששיגר אליו האיש הלא נכון, האיש שהיה
זקוק לחברה כמו אויר לנשימה. לא יכל המספר לשלוט בעצמו ואמר
לבסוף את משפט המחץ.
- תשמע. חיים. אתה עדיין ילד. אני עסוק מאוד. תלך עכשיו.
המספר חזר לבדידותו שמח וטוב לב, סוף סוף הפוזה השתלמה. חיים
חזר ליהודה וניסנוב משגר מבטי תימהון לכל עבר.
- עזבו אותכם. לא יודע. לא יודע. מה הקטע שלו. עסוק. עסוק. יש
היום מסיבה בערב ניפגש בתחנת אוטובוס בעשר. עסק?

21. בעשר, חמור סבר.

חיים נפגש בעשר בתחנות. חיים השתחל למסיבות. חיים רקד בהתחלה
לא ידע לרקוד. אחרי זה למד. חיים חייך שאל שאלות לפעמים
חצופות. לפעמים דחו אותו לפעמים השיג את מבוקשו צחוקים זיון
טוב וחמים עם ילדה טובה חמימה. חיים לא פסל אף אחת.
המספר חזר בעשר חמור סבר. המספר התקלח התגלח בחוזקה. בדק
במראה. לבש את הפיג'מה המפוספסת. הדליק מוזיקה חמורת סבר נשאר
לבדו בבדידותו הנוראה. המספר קישט את חדרו בטוב טעם פה מתקן
לניירות טישיו שם תמונה חמורת סבר של הנרי מאטיס. בתוככי מוחו
המחושב והרצחני עד אחרון הפרטים הגדיר המספר את חדרו כאידיאלי
לזיונים עם בנות חמורות סבר. הן מצדן לא יצאו מפתח חדרן. וכך
המספר קרוע לב נוחת כל ערב על מיטתו הרחבה.

22. תלוש.

המלאך עמד שם על כיסא של מלאכים. כיסא בעל שתי רגלים בלבד.
סיגרית "ארופה" לא דלוקה תחובה ברישול בין שפתיו הלבנות. כובע
של ראפרים על ראשו. כמו איזה סלקטור עמד שם עם מכחול בידו
האחת, בידו השניה הייתה שפופרת צבעים. כל האנשים שעמדו לצאת
לאוויר העולם באותו יום עמדו בתור חיכו שיסמן אותם. איקס אדום
לכל מי שתהיה לו אישה אחת בחיים שלו. איקס ירוק לכל מי שיהיו
לו שתי נשים בחיים שלו, איקס כחול לאלו שיהיו להם שלוש נשים
ומעלה במהלך חייהם, ואיקס שחור לאלו שכל חייהם יצטרכו ללכת
לזונות. ככה בהחלטה של רגע לפי המוזה של המלאך נבנו ונהרסו
חיים שלמים, אהבות גדולות, ומשפחות שלמות. היה גם עניין גודלו
של האיקס שהצביע על הגיל בו תהיה לך האישה הראשונה, ככל שהאיקס
יותר גדול כך תכיר את האישה הראשונה שלך בגיל יותר מאוחר. איקס
על הבטן לא עם צבע שרואים אלא צבע מיוחד כזה של מלאכים שמשדר
גלים מיוחדים ונשים קולטות אותם בתת מודע.
לאחר שהמלאך סימן את האיקסים העלו את כל האנשים על טיוליות
ולקחו אותם אל שעריו של בניין ענק שהיה הבקו"ם של השמיים. כל
האנשים היו נרגשים מאוד לקראת השרות. אבל תוך כדי שהם מחכים
בחוץ הם פגשו אחד שבדיוק עלה בחזרה מהארץ לבקו"ם של השמיים
להחזיר ציוד. הוא הביט בהם בזלזול והפטיר אוי יא צעירים
פעורים. מורעלים מה?! מה שעוד מחכה לכם למטה!!? מזל שגמרתי עם
זה. גם אני בדיוק עמדתי כאן לפני שישים וחמש שנה הייתי מורעל.
רציתי הכי קרבי שיכול להיות בעולם לגדול בניגריה בעיירה נידחת
בלי אימא ועם אבא שיכור. להיות ילד רחוב במדינה מוכת רעב
ומחלות. אתם יודעים מה זה? זה טירונות הכי קשה שיכולה להיות.
מסלול רצח של שלושים שנה. חשבתי שאני יוכל להתמודד עם זה. בן
דוד רחוק שלי הצליח והיום הוא בן אדם מאושר מאוד. אבל מה אני
יגיד לכם טעיתי, רבותיי טעיתי בגדול. אחרי חמש עשרה שנה של
טירונות הפסקתי להתמודד. דפקתי עריקות ושם בעולם אין אפשרות
לחזור בך או משהו. נכשלת? תאכל אותה. וזהו מאז אני נע ונד עד
שהיום שעה שש וחמישה בבוקר החזרתי את נשמתי ליוצרה במעמד בני
משפחתי. אז זהו שלא תהיו לי פייטרים תבקשו לוס אנג'לס או פאריס
מקסימום ניו יורק והכי חשוב תבקשו משפחה מבוססת בלי בעיות.
הפייטרים שבהם קצת התבאסו אבל מיד חזרו לעצמם. בכלל. היו
בקבוצה שלהם הרבה מורעלים. אפילו היה איזה מורעל אחד שרצה לא
פחות מאשר להיוולד בכפר נידח ברואנדה נכה ועיוור וששתי הוריו
ימותו בצעירותו. כולם הסתכלו עליו בהערצה כי ידעו שאם הוא לא
יישבר עד סוף הטירונות יבוא יום ובטח הוא יהיה הרמטכ"ל של
השמיים וכל העולם יהיה בידיו.
בסוף לאחר המתנה ממושכת והרצאה של סבא זקן מהועדה למען החי הם
התחילו לעבור בין המשרדים השונים עם חבילה של מדבקות. באחד
המשרדים ישבו כמה מלאכיות חינניות וחייכניות עם מדים צמודים
וטוסיק גדול שהיו אחראיות על המראה החיצוני שלהם. מי יהיה חתיך
יותר ומי פחות. על פניה הבחירה הייתה נראית מאוד שרירותית אבל
יכולת לשים לב מי מוצא חן פחות בעיני המלאכיות. שבלי לדפוק
חשבון הן יכלו לבחור לך שער שחור פחם שינשור בגיל עשרים ואף
עקום להשלמת המראה. סתם בגלל שהיית קצת חננה. כי זה דבר ידוע
שכל המלאכיות שונאות אנשים חננות. או בדיוק הפוך לבחור לך
פרצוף של הגבר האיטלקי המושלם כי המלאכית הייתה דלוקה פעם על
אבא שלך ועכשיו היא רוצה לעשות לו הפתעה נעימה שיהיה לו תינוק
יפה.
מה שאני זוכר מאותו יום של הבקו"ם בשמיים זה שקמתי מאוחר מאוד
התלבשתי מכל הבא ליד ורצתי אל המלאך עם האיקסים. הייתי בסוף
התור ונשארו לו רק איקסים שחורים... אחר כך הייתי מבואס מזה
שיש לי איקס שחור ותמיד כשאני מבואס יש לי פנים של חננה. ואין
לי שום אבא שאי פעם היו דלוקות עליו מלאכיות. אחר כך הורידו
אותי לאיזה משפחה במדינה שקוראים לה ישראל. הסיטואציה המוזרה
שנוצרה הייתה שלמרות שהטירונות שם קשה כמו קרבי זה לא נחשב
לקרבי. כך קרה שיצאתי קרח מכאן ומכאן. למרות שאני מנסה להתמודד
עם מציאות קשה בארץ לעולם לא אהיה בפיקוד העליון של השמים. כך
החל יומי הראשון על פני האדמה. מבולבל עייף מפוזר ותלוש.

23. קוונטין טרנטינו

ישבתי בביתו של קוונטין טרנטינו עד כמה שאפשר לכנות את הבית
שלו בשם בית. הוא כנראה היה מעדיף לראות את ביתו כאקראיות.
ישבתי בביתו כמו כל אורח לא קרוא ברגלים צמודות וידי בכיסי
המכנסיים הפרובוקטיביים שקניתי במיוחד לערב הזה, ואף אחד לא שם
לב אליהם. גם אני ניסיתי להסתיר אותם ולשבת בתנוחה כזו שהם
ייראו כמכנסיים רגילים לחלוטין בעצם כמו כל דבר שונה וחדש שאני
מנסה לעשות ומיד בורח ממנו אל העבר האחר. ישבתי ליד השולחן
כאורח לא קרוא למרות שהייתי קרוא מאוד. ההרגשה שאני לא קרוא
פעפעה בי עצרה את מחשבותיי והסיטה אותם לזרם דכאוני שקבע מראש
כי כל דבר שאומר כאן ישמע נבוב מדי ליד קוונטין טרנטינו
והחבר'ה שלו. טרנטינו ישב בראש השולחן לידו ישב איש שמן עם
קרחת וזקן צרפתי שמלבד זה שהוא חייך כל הזמן הוא היה לבוש בטוב
טעם מהמם. הם אכלו מרק צדפות בריכוז וחיכו לאדם נוסף, כנראה
חשוב מאוד מכיוון שמקטעי השיחות ביניהם הבנתי שאותו אדם אמור
להגיע בשיירת לימוזינות. בתוככי לבי קיוויתי שזו תהיה מישהי
אבל בו בזמן ניחמתי על כך. שהרי מה לי ולאחת שטרנטינו מזמין אל
ביתו. מין הסתם טרנטינו הענק או האיש השמן וחיוכיו המקסימים
יכבשו את ליבה הענוג כפרח ויעבירו רעד בשדיה הקטנים. סתם
מחשבות סוטות של אורח לא קרוא.
בסופו של דבר האורח הגיע. זה היה הנסיך הבריטי וויליאם. האיש
השמן חייך והציג את עצמו. אני הצגתי את עצמי ביבושת מי ניים
איז דיויד אנד אי פרום יזראל. הנסיך וויליאם התיישב בטבעיות על
הספה הענקית במרכז החדר. לא. הוא לא רוצה לאכול עכשיו למרות
שיש ללובסטר ריח מדהים. כן. והוא מנחש ניחוש אנגלי פרוע שהספה
הזאת תוצרת אנגלית ממחוז יורקשייר רואים פשוט לפי החיטובים.
עכשיו בטח שהוא מרגיש בבית. הוא חשב בהתחלה שבית של אמן כמו
טרנטינו אמור להראות יותר מוזר. ותוך הפתעה הוא מוצא שמדובר
בבית אנגלי להפליא.
והוא רק בן שמונה עשרה הוויליאם הזה ואני עוד מעט בן שלושים.
ולא מזהה שום ריח של לובסטרים רק ריחו של מרק עוף ישן שאימא
עשתה בעודי ילד ותוך בכיות הודעתי לה שאני לא רוצה. והספה.
הספה מעולם לא הייתי מזהה שהיא אנגלית ממחוז יורקשייר. סתם חפץ
מרובע שהייתי יושב עליו שקט לאחר הארוחה. ידי בכיסי מכנסיי
ורגלי צמודות זו לזו כרגליו של אורח לא קרוא.
רגלי צמודות זו לזו פי קמוץ. פעם הגעתי להחלטה שלמרות שיש לי
לפעמים דברים מבריקים לומר. עדיף שאעדיף לשתוק. כי בדרך כלל
הדברים המבריקים שקפצו לי על הלשון, התבררו כמביכים. ככה
הפסדתי את השיחה שקלחה בין שלושת האנשים טרנטינו וויליאם והאיש
השמן. וויליאם זרק לי מדי פעם הערות ידידותיות שהחוש השישי
שניחנתי בו. חוש הדיכאון. זיהה אותם כמעליבות. מה הוא רוצה
ממני? רק הצגתי את עצמי לא אמרתי לו כלום. חשבתי במסכנות
אופיינית. וכבר פיתחתי איבה עמוקה לוויליאם הזה. איבה שלא נתנה
לו צ'אנס.
כנראה שטרנטינו קרא את מחשבותיי. כי תוך כדי הוא צעק אלי
בהפתעה גמורה. כן דיויד. זה בדיוק אתה האיש שאני צריך לסצינה
שלי. אל תנסה אפילו ללמוד משחק תהייה פשוט אתה. תסתובב כאן איש
עם שנאות ודכאונות. אנחנו איפשהוא נצלם אותך. זה יהיה ענק. סרט
טבעי לחלוטין, על זה אני עובד עכשיו. ואז הוא פנה אל הנסיך
וויליאם. הבנתי משיחתם שגם מוויליאם הוא מבקש להיות נסיכי
לגמרי. טבעי לחלוטין. גם אותו לאותה סצינה שהוא מצלם עכשיו.
לאיש השמן הוא לא אמר כלום. האיש השמן ישב נינוח על הספה
האנגלית חיוכו המקסים על פיו. וקוקטיל משובח בידו הימנית.

העולם נראה לי אז שונה ממני. אחר. שרבטתי שיר. מהמשפחה שאני
משרבט תמיד. תוך מאמץ קל למצוא את צירופי המילים הכל כך
מוכרים. משפחת הדיכאון שאימצה אותי לבן. אני בתגובה. אימצתי
אותה לאב לאם, לאישה.

24. שיר ששרבטתי.

עולם ללא מנוע / מחפש דרכיו בתווך / בינות פסגות הפחד ההזוי /

אל כפות רגליו של אושר עשוי / שכבות שכבות מרובבות / עיסה
דביקה.
אושר יצרוהו / אנשים ללא מנוח / נטרפה נפשם אל מעטה מנוחה /
מנוחה ויציבות. יציבות / ענתה אז מילתה לכל דורש / מילת מפתח.
אמרת שפר חקוקה / עלי ספרי הגדולים. כף דייסה / מאימא מחויכת
אל. ילד צורח / ובצד מטואטא שד נגלה. שחום / מצועצע. עקיצה /
לפי תינוק כף כפות. בסבל / בסבל חרונו של אלוהים עם / מצבר
גמור.
אלוהי עם / הופיע טרם הניע עולם מטרותיו / עולם ללא מטרות.
ללא מנוע /

25. עכשיו המחברת עוד מעט נגמרת.

חיים קנה מחברת ועט. הוא רשם בה את כל ההכנסות וההוצאות שלו.
כמה יש לו בדיוק וכמה הוא חוסך. חיים רצה להגיע לחמש עשרה אלף
ש"ח זה המחירון של פורד סיירה שנת 85'. אוטו חלומותיו. מצד אחד
הוא רוצה לחסוך מצד שני הוא מבזבז הרבה על מסיבות. בנות. וכל
זה. אבל זה לא הפריע לו להגיע לעמק השווה. הוא גם חסך וגם בזבז
הרבה. איך עשה את זה? תשאלו אותו זה סוד של אנשים כמו חיים.
אני לא יכול לעזור לכם בנושאים האלה.

עכשיו המחברת עוד מעט נגמרת. וזה אומר שחיים קרוב קרוב ללקנות
אוטו, חיים עולז. יום אחד הלך סתם כך לראות רמקולים בחנות של
אביזרי רכב. כי אחרי שיהיה לו אוטו הוא יחסוך לרמקולים. וכך
הוא עובד במרץ רב יום יום בפיצה השכונתית של השכונה הגבוהה.
משום מה חודשיים לאחר שהתחיל לעבוד כאן עזב מנהל המשמרת באופן
מפתיע. וחיים נשאר העובד הותיק ביותר בפיצה. כך שהוא קיבל
לידיו את ניהול המשמרת, ותוספת נחמדה במשכורתו. איך עשה את זה?
תשאלו אותו זה סוד של אנשים כמו חיים. אני לא יכול לעזור לכם
בנושאים האלה.

יום אחד. תוך כדי שאני מתאמץ לאמץ לעצמי את המראה הסטודנטיאלי
המושלם. עומד בתחנת אוטובוס אפי תחוב בספר פיזיקה ומוחי תחוב
בחזה של סטודנטית נרגשת. שאף היא עמדה כמוני בתחנת האוטובוסים.
מתוחה מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. עצרה פורד סיירה שנת 85'
בחריקת בלמים סוערת ליד התחנה. איש חתיך במשקפי שמש שרמנטיות
ישב במושב הנהג והתאמץ לפתוח את הדלת שמצידו השני. הסטודנטית
הנרגשת כמעט מעדה כשנכנסה למכונית והחליפה נשיקה ארוכה עם
הנהג. תוך כדי שאני כמו כל יושבי התחנה משתומם ונדהם מול גורלו
הטוב של נהג הרכב. סימן לי חיים הטוב, שזיהה אותי תוך כדי
הנשיקה הארוכה, לעלות למושב האחורי. כן. הוא בדיוק קופץ לשכונה
לרגע. אז למה שהוא לא יעשה מצווה וייקח אותי טרמפ? אני יושב
מאחור לא פוצה פה ושומע קטעי שיחה של הסטודנטית הנרגשת על האגו
הנפוח בפקולטה למשפטים בה היא לומדת. ועל כל הגברברים שם
שחושבים את עצמם לענתרים. ושנמאס לה כבר לצאת עם האלו. ונראה
לה שהולך להיות כיף מאוד בשבוע הזה שהם שניהם יורדים לאילת.
אני מתאמץ לזכור שחיים בן שמונה עשרה, שמונה עשרה בלבד. חיים
מגחך בבוז ושולח בי מבט דרך המראה הקדמית, גיחוכי בוז? עליה או
עלי? או שנדמה לי? לא יודע.

26. שני הרוגים בתאונת דרכים?

בפינת תאונות הדרכים שמוגשת מדי יום בין השעות שבע לשמונה
בבוקר על ידי הבדרן ישראל צהלי דווח על שתי הרוגים ופצועה קשה
בתאונה מחרידה שארעה בלילה בכביש הערבה. השלושה חזרו מבילוי
באילת. כנראה שהנהג היה שתוי מעט כשהרכב סטה ממסלולו והתנגש
בעוצמה במשאית שבאה מולו. נהג המשאית שיצא ללא פגע הוא בן
מיעוטים ונבדקים חשדות לגביו. התעוררתי אותו בוקר קיצי לקול
זעקותיה קורעות הלב של אימא בודדת שהלכה הלוך ושוב ברחוב שלנו
בשכונה הגבוהה מול חזית הואדי היו גם צעקותיו הכעוסות של אב
חורג שחזר בבוקר מבילוי תמוה בתל אביב. אולי זו דרכו לבטא את
רחשי ליבו? אולי אין לו רחשי לב?
התכרבלתי בחזרה במיטתי. אמרו שתי הרוגים. לא? אני השני. חובה
שאהיה השני. דימיתי במוחי צורות שונות של גסיסה. אולי הוא מת
מיד? פניו נשרפו? עכשיו לא היה לי ספק שאני. אני הוא ההרוג
השני. בעצם עלתה במוחי רשימה ארוכה של הרוגים שניים שהיו
מוכנים בלי ספק להיות ההרוג השני. להיכנס לנעליו הגדולות של
ההרוג השני. ישראל צהלי אמר את דבריו וחזר לשגרת יומו. גם אני
לאחר הלם ראשוני חזרתי לשגרת יומי. לנסיונות לאמץ לעצמי את
המראה הסטודנטיאלי המושלם ללא טרמפים שיעצרו לי בתחנת
האוטובוס. כך כולם. כל ההרוגים השניים חזרו לשגרת יומם. לא
התאמצתי אפילו להגיע להלוויה. לוויות לא מעניינות אותי. זה
טבעו של הכאב. זו טבעה של אבדה יקרה. אבדה של תקופת חיים שלמה.
שלאחר שברחה לך ללא שוב והצער מילא את גדות לבך באופן נחרץ.
הרי שהנך נטהר לאחר מכן כאילו יצאת בזה הרגע ממקווה חסידי חם
ומזיע. הכל מחוק אין לך אלא להתחיל הכל מחדש.

27. אני מתחיל מחדש.














וכל האחרים הלכו.


פרק ב'

1. עומד בתווך

התפילה כאן נכה. כאן בבית הכנסת המאולתר. מקבץ אנשים, צרכני
ייאוש וקדושים שיחלצו אותם מאתו, מתכנס כאן מדי ערב שבת. נפלים
עמוסי עייפות ממעלה הרחוב ממלמלים בשפה רפה מילים חוזרות
ונשנות עד זרה. החזן לעת מצוא מגביה את צלילי קולו השמנוני
מקוגל בפסוק "ואהבתך על תסיר " (זה מה שאנחנו יודעים שהוא עושה
במשך השבוע, בעל הבית ומכין הקוגלים הראשי של קייטרינג "אחווה
ורעות" לנזקקים). הקהל לעת מצוא מגלה מעט עניין ונדחף קדימה עם
תפילתו המהירה של החזן (שכל השבוע מחכה לשבת וכל השבת מחכה
למוצאי שבת).

על קצה המגרש ליד בית הכנסת עומדת חבורת ילדים ירושלמיים עגולי
פאות וצרכני מעשיות סביב ליואליק בנו הנרגש של אחד המתפללים.
פיהם פעור בהשתוממות מול סיפוריו על ערבים וסכינים. מדי פעם
יוצא אחד המתפללים אל המגרש ומחזיר אותם בגערות אל הסידורים
הזקנים שהם אוחזים בידיהם הפעוטות. כך עד שהמתפלל התורן נכנס
אל בית הכנסת. ואז שוב פורצת השיחה על ערבים וסכינים ומשטרות
והפגנות ואדמו"רים ושמאלנים. שיחה כבידת ראש ופעורת פה
אופיינית כל כך לילדים ירושלמיים שלא טעמו טעמם של סתירות
ספקות ייאוש ופחד.

ואני בתווך. אני בתווך מהלך אחוז שרעפים בין בית הכנסת המאולתר
והמגרש המואר עתה באלפי שכבות של שמש גוועת. בין השבת
הירושלמית לבין ליל שבת ישן בדירה תל אביבית. ליל שבת ללא שבת
רק גלגל"צ שקט וטוב מרמקולים ישנים וארוחת ערב שהיא הכינה
ונשפך לה הרוטב של העוף על המכנסיים היחידים שהיו לה אז הלכה
בלי מכנסיים. אני בתווך מביט על חבורת הילדים ומנסה לאפיין לי
ילד מתוכם. ילד שהייתי כמוהו כילד. ולא מוצא. מביט אל חבורת
המבוגרים השקועה עתה בלפלוף לא נהיר של סוף התפילה. כעין בליסה
לא רצונית של משולש פיצה אחרון ממגש מפוקפק שקנית בעודך רעב עד
מוות. ועתה אתה שבע עד קיא וממשיך לאכול בשל כוח האינרציה ובשל
אי יכולתך לזרוק משולש פיצה שלם. גם הם קיבלו מגש פיצה בעודם
צעירים. ילדים ירושלמיים תועים ונבוכים. עד היום הם בולסים
משולש פיצה אחרון שאינו נגמר לעולם. אני מביט בהם מחפש את בן
דמותי בעתיד ורואה בעיניים חשוכות שזו מאטרייה שניתן להכניס בה
את כולם. כל המתפללים למין זילברמן העשיר ההוא מהמניות
שרכילויות המקווה השכונתי מספרות שנהירים לו שבילי הנאסד"ק
כשביליה של אשתו הנשואה לו מזה עשרים שנה. עד יוסף חיים
האסקופה הנדרסת שצרור חייו עד כה הוא צרור ריקנות התכנסות
וייאוש.

כן. לבד בתווך מנסה להשוות בין המבוכה וההתרגשות במגרש לנכות
במאולתר. כל האנשים שעומדים בתווך. בודדים. מכונסים בעצמם.
מתקשים להרים את עיניהם. מתקשים להחליט. מתעקשים לבעוט. בועטים
בקירות אבן חסומות בטון יצוק. שהרי התרגשות לא תהיה להם עוד.
והנכות עוד רחוקה מהם. לבד מברר לעצמי דברים חדשים אלוהים
מימין תאוות משמאל לא נותנים מנוח.

2. פאב

קוסו רוצה להיות עשיר. דוד רוצה להיות נאהב. ואודי רוצה להיות.
שלושתם יושבים בפינת הפאב. עיניו של קוסו בוהות משועממות
במלצרית. דוד. עיניו שלו שקועות בחרדה מול גופה המתרוצץ של
המלצרית. ואילו אודי עיניו תועות בין לבין נוגעות לא נוגעות
מול חמוקיים בהולות מעט לא מושגות. עיניו תוהות וחיוך ממזרי על
פניו השקופות. אם יזכה בה הלילה מי יזכה בה. אנו מהמרים בודאות
על השקוף הקטן. אודי. הזה עם הפוני של ג'ון לנון.

קוסו מתופף כעת בשתי ידיו על שולחן העץ. מלא להט תמים. לצליליה
של אייטיז משכרת. אודי מספר לדוד בדיחה על גרוזינית מבליע
מלותיו כדרכו. דוד צוחק מאושר הרגשתו בתחילת הערב כתמיד משופרת
הרגשה של משהו גדול שהולך לקרות כאן הערב. הפאב הולך ומתמלא
באוכלוסייתו הרגילה כושים עבים ערבים משופמים והרבה הרבה
מצורעים. מצורעים דמומים המומים הלומים קמים ועוזבים ושוב באים
מרחרחים יושבים אבודים מזמינים בירה קצת שותים קצת בוכים. גם
אודי קצת מצורע גם קוסו גם דוד במצורעים. כמו שדוד תמיד אומר
"הפאב הזה כמו מגנט תמיד חוזרים אליו גם אם לא רוצים". אל תגיד
לא רוצה, אמור, לא יכול. לא יכול לכנוס בשעריהם של מקומות
בילוי אחרים שידחו אותו בבוז כאחד שאינו שייך לשום כלום. אבל
עכשיו בשעת ערב מוקדמת זו המצב עדיין טוב הציפייה עדיין מרקיעת
שחקים. קוסו אומר בלבו אם דוד בא עדיין לפאב הזה, דוד הבתול
החרמן שמת רק לזיין סימן שיש בפאב הזה משהו. דוד אומר בלבו אם
אודי שמזיין כמו תותח בא לפאב הזה הוא יודע מה הוא עושה. ואודי
אומר בלבו כל הבנות שהכרתי עד עכשיו זה היה דרך קוסו. שווה
ללכת לאיפה שקוסו הולך. כך שלושתם מול שולחן אחד דואות
מחשבותיהם לרוחב. מתכנסות לכדי אפיק צר לרווח בין חולצתה
וגופה. הענוג יש לומר. של המלצרית החדשה מאיה.

ליד הבר יושבת חבורה רעשנית של כושים שפורצת בצעקות שמחה כל
זמן שהמוזיקה הופכת להיות שחורה. גם על נתיבות מוחם אין צורך
להיות בעל דמיון גדול כדי להסיק שמוחם תחוב הדק היטב בתוך שדיה
המתפרצות של מאיה. הילדונת שהיום הגיעה למלצר כאן. וכנראה נכון
לה עתיד גדול מאוד במשולש הרחובות הירושלמי הזה. עתיד גדול
והמון זרע שישפך בין הזיה לפנטזיה שלא תמומש לעולם בין ידיהם
של יושבי המקום הזה.

היום הגיעה. ומחר כנראה תעזוב. אם לשפוט על פי מספר ההטרדות של
חלק הארי של הפאב הזה. ערביי מזרח העיר. הבאים הנה בהמוניהם
מהסיבה המרכזית שמאפיינת את כל יושבי הפאב הקבועים. הרוק באר
הוא המקום היחיד שפותח את שעריו בפניהם. יותר מכל. מרגישים כאן
הערבים בבית. זה המקום היחיד בו הם מרשים לעצמם להיות יהודים.
החל בלבושם שמהווה חיקוי העלוב ללבושם של יהודי האומן לפני
שנתיים. וכלה בריקודם לצלילי מוזיקת האייטיז שיהודי האומן בני
גילם שמעו עוד בילדותם.

זה הפאב. אלו הנשמות שממלאות אותו. קו תפר של שוליים אבודים.
נפשות ללא מקום של ממש. יושבות ברזלים. היזהרו בבני עניים שמהם
תצא תורה. היזהרו בבני עניים שישיבתם ישיבת ארעי ומרירותם
מרירות נצח. כזו שלאחר מכן תבנה את תרבותכם החדשה תרבות בניכם
תרבות בני בניכם עד עולם. תרבות שלאורה תצעדו לצליליה תרקדו
ואת מרירותה לעולם לא תבינו. לא תזכו להבין.

3. דירה שכורה.

ההתרגשות גואה. זה להם הלילה הראשון בדירה שכורה. שלהם לבד.
דירת מרתף עמוסת ספרים וטלוויזיה בכבלים. דירה בת שני חדרים.
חדר אחד עם שלושה מיטות. וחדר אורחים עם מזרן ענק שמצאו. חדר
אורחים שנועד לאורחות. מחדד דוד בחיוך מרומז. אודי מצדו פותח
קולה וחומוס בפיתה. ארוחת ערב ראשונה בשעה טובה. קוסו מסיים
שיחת טלפון בהתרגשות. יתכן שהערב חני (אכן. אכן זאת הזכורה לכם
מתחילת הסיפור) תבוא עם עוד חברה. אחת כוסית שרמוטה. דוד מעלה
מוזיקה בטייפ הישן שהשאירה להם בעלת הדירה. קלטת של "טיפקס".
מעלה ומגביה את העצמה באקט מוחצן של התרגשות שאינה ניתנת
לשליטה. מנסה לסחוף אחריו גם את אודי האדיש. מנסה ואינו מצליח.
פונה לקוסו. קוסו צוחק למולו בעייפות. די דוד ת'אפס על עצמך
זאת בסך הכל חני. תרגיע. אה? יא'חרמן. דוד לא נרגע. להפך.
מסתובב בין חדרי הדירה שואף לתוכו בריכוז את ריח הדירה. ריח
החופש. ריח הבנות שיבואו לכאן עוד מעט. ריח הבריחה מהחארטה
המחניקה. הבית. הישיבה. אל מקום שלו. שלו. מנסה להגות, לגרגר
באיטיות את המילה המדהימה הזאת "ששלי" נוגע בקירות מזמזם את
המוזיקה שעולה מהרמקולים הישנים. קובי אוז מריר שמקבל כאן בין
כותלי הדירה משמעות אחרת מלווה בתקווה לטוב ופרפרים בבטן.

חני בסוף מגיעה לבד. אבל זו חני. דקה. שמלה ארוכה ומעט צמודה.
אודם חזק על שפתיים גדולות מושלמות. שפתיים שמסתירות חיוך
ממזרי מלא אשמה. של אחת שנתפסה בקלקלתה מרצונה הטוב. אף סולד
דקיק. עיניים כחולות גדולות עייפות. יפות. יפות. יפות מאוד
זועק מוחו של דוד שמסתכל בבושה על ההתחרמנות הקלה שארעה בזמן
הנפילה המרעישה שלה על רגליו של אודי שישב בנון שלנטיות על
הספה לנשק לו לשלום. לאחר מכן פנתה אל דוד לנשק לו בקצה לחיו.
בושם זול עלה בנחיריו ריחה של חני הריח אתו הוא הולך לישון
לילה לילה. גם אני רוצה התחרמנות קלה עוד הלילה מחליט פתאום
דוד במין כעס מר על עצמו תוך כך מניח את ידו על גבה ונושק לה
חזרה אף הוא על קצה לחיה נוגע לא נוגע בקצה שפתיה. חני מבוהלת
מעט אך צחקנית כתמיד פונה אל קוסו. קוסו מלך בקטעים האלה יושב
את ישיבת בן הישיבה הנינוחה. מין ישיבה נאפופית שכזו שמזמינה
את חני להתיישב עליו להתרווח על מושבה החדש ולחכות כדרכה בשקט.
תמיד לחכות בשקט מאז ההצלחה הראשונה שלה עם חיים ז"ל לחכות
בשקט. דוד מרגיש איזו שהיא חובה. מין מחויבות כזאת שתמיד מוטלת
עליו להפר. לשנות את הסדר הרגיל בעוד שלושתם יושבים מתענגים על
השקט הקולח שהתפתח כאן במהירות. שקט שמזמין. קם דוד אחוז אי
מנוחה מגיש קולה מגיש כוסות מגיש פיתות מגיש חומוס וסיגריות,
מכיוון שהוא משער שחני לא תאהב את המוזיקה של קובי אוז הוא
מעביר לרדיו, גל גל"צ הוא מהמר בילדותיות זו המוזיקה שתעשה
אותו נרצה נרצע בעיניה.

השקט הטוב הופר. קוסו נאנח אנחת איש זקן ומתכופף לקחת סיגריה.
השיחה הסמויה שהתקיימה כאן עד עתה עוברת לפסים אחרים. חני
פותחת "נולד לי אח אתמול". אודי שותק מעט ואחר פולט "נזל טוב"
מין מאמץ אחרון להחזיר את השיחה לפסים שהוא וקוסו כל כך רצו
בהם בעוד שדוד התמים כלל לא ידע עליהם. חני כמקווה אכן פורצת
בשחוק מתגלגל בעוד שדוד צוחק בטוב לב תוך שהוא מתאמץ להבין את
הבדיחה השזורה בשתי מלותיו הסתמיות של אודי. קוסו לא צוחק רק
מהסה את חני בהנחת יד כבידה על פיה.

דוד נעלב בשבילה. זה מה שהיא רוצה? הילדה הסוררת הזאת. גבר
שיגיב ב"נזל טוב" וגבר אחר שיאחז בפיה במין התאכזרות גברית.
כמו בתשובה למחשבותיו קמים פתע קוסו וחני לכיוון חדר האורחים
האורחות. דוד כבר נלחץ חושש מקנא אך מקץ דקה מתברר לו שחששו
היה חשש לחינם. מה שנראה בתחילה כחפוז שהולך להיעשות כאן לאור
השמש לחני המסכנה התברר כסיור היכרות תמים שערך לה קוסו בין
כותלי הדירה.

אודי קם מדליק את מכשיר הטלוויזיה מעביר לערוץ הסרטים. סרט
ספרדי. שחני מצהירה שראתה אותו פעם ויש בו הרבה זיונים אבל זה
סרט יפה מאוד בעיקרון. "זיונים זה תמיד יפה" פולט דוד כמשתומם
מעורר רחש צחוק אצל אודי ואילו קוסו מביט בו וצוחק "אהה הה
נפתחנו" תוך שהוא מאריך את ההברה. אבל חני. חני מביטה בו באותו
מבט מבוהל שראה אצלה בתחילת הערב. לאחר שוך התדהמה היא בוחרת
לשבת דווקא לידו מניחה יד על ברכו "דוד" היא אומרת "שלא יבלבלו
לך ת' מוח שתי הממזרים האלה זיונים זה לא תמיד יפה מניסיון אני
אומרת לך אה דודו?" דוד לא מהסס ומנצל את המרווח שנפתח מולו.
"מי ישמע איזה ניסיון. עם כמה גברים בדיוק שכבת? ואולי תסבירי
לי מתי זה יפה ומתי זה לא יפה? אה? " חני מחייכת נבוכה "תראה
דוד אלו לא שאלות ששואלים בחורה. אבל בגלל שזה אתה אני יענה
לך. אז ככה עם כמה גברים שכבתי אז שכבתי עם המון ומתי זיון זה
לא יפה מתי שהגבר שמזיין אותי בא רק בשביל הזיון ומתי זה יפה
מתי שאתה דודו תשכב עם בת כמו שאני מכירה אותך לא יעניין אותך
רק הזיון תעניין אותך גם הבת ולא רק הבולבול שלך. מבין? " קוסו
צועק לדוד אל תקשיב לה לשטויות שלה ההפך בנות אוהבות יותר
גברים שחושבים רק על הזיון. אולי צעירות. קוסו. אבל בגילי אני
יעדיף למשל להיות עם דודו מאשר להיות אתך. עונה לו חני. אז
תהיי אתו כמה שאת רוצה הנה יש לך את החדר יש לך מפתח תכנסו
תעשו מה שאתם רוצים. או קוסו הטוב חושב דוד מביט בעיניה מביטה
בעיניו מנענע ראשו לכיוון החדר מנענעת ראשה גם. קמים אחוזי
ידים לכיוון החדר. קוסו מתיישב במקומם על הספה עם בירה אודי
דולק בלאט אחרי דוד מניח לו קונדום בידו. משמעות הקונדום בידו
האחת והבחורה היפה בידו השניה מעבירה בגופו של דוד צמרמורת
מתוקה בדיוק עכשיו משמיעים בגל גל"צ שיר של אואזיס שהוא כל כך
אוהב מזמזם את המילים מזייף בהתרגשות נכנסים לחדר האורחים
נועלים אחריהם את הדלת.

דודו אל תתבייש לספר לי שזאת פעם ראשונה שלך ההפך זה יותר מרגש
אותי ללמד אחד כמוך אומרת חני. אההה אז כן זאתי פעם ראשונה.
אבל מה פעם ראשונה מה זה משנה תמיד בטח יש את ההתרגשות אצל
הגבר לא ככה חני? מנסה דוד לסדר את מחשבותיו ולא הולך לו מפיו
יוצאים משפטים שלא קשורים האחד לשני. ואז הוא נזכר במה שאמר לו
פעם אודי שלא תמיד אתה חייב לדבר אתה מספיק חכם גם ככה. ואז
הוא גוזר על עצמו שתיקה מנסה לכבות במוחו כל בדל של זיכרון ושל
הברקה מנסה להתרכז רק בזאת שמולו. זאת שרדף אחריה בלאט במוחו
כל כך הרבה זמן והיא לא הבחינה וגם עכשיו כנראה לא מבחינה סתם
רוצה זיון רואה אותה יושבת מולו עם החצאית הצמודה הארוכה שלה
שתי כפות רגליה הערומות יושבות על ברכיו כנראה הורידה את נעליה
כשלא הבחין. פתע ידיו נשלחות במין אגרסיביות שמעולם לא מצא בו
אל גופה מפשיט פושט גומר הולך לשירותים משתין ונאנח תוך כדי
אנחת רווחה וייאוש הנה זה בא הנה זה נגמר ועולם כמנהגו נוהג
כוס אממק.

4. מתוך מכתב לצילה.

... וכך אני עומד בפנייך דחוס ונדהם. המחברת בידי האחת. ידי
השניה נעה ונעה לעבר הכיס. מתחפרת. אויש... הכיס... אני נזכר
בבעתה. אסור יד בכיס אסור עם בנות יד בכיס אמרו לי פעם. וידי
השניה מתעופפת מין הכיס כמעט סוטרת לעצמי. וכך אני עומד
בפנייך.

המחברת הזו. צילה. שימי לבך לשפיך שלי. כי הדם הוא הנפש כי
המחברת היא השפיך. המחברת בידי האחת. מהססת המחברת מהססת מול
עינייך. את מדפדפת בה בחיוך קל מפוהקת כפי שרק את צילה יודעת
להיות מפוהקת ראשך נופל לאחור וחזך מורם קדימה בתנועה חזקה.
עורך הלבנבן הדק כנייר פרגמנט מתוח על צווארך עד כי כל
הוורידים בולטים החוצה. קוראת לא קוראת מעיפה מבט לא מעיפה
מבט. ייתכן כי מוסיקה קלילה נשמעת בה בעת בטייפ הישן שבחדרך.
זו את צילה וככזאת אני רוצה אותך.

רוצה אותך? את ודאי שואלת בתדהמה. וכי מה עניין שמיטה להר
סיני? כן רוצה אותך אני אומר על הדף בקול אכזרי וחלוד את מה
שאיני מסוגל לומר על פנייך. כוונתי מול פנייך. אני אומר על הדף
כי הדף עומד בפני עייף מרוקן מתוכן בתנוחה הנכונה ומוכן לשאת
לתוכו כל סטייה שלי מבלי להתקומם מבלי לפטור אותי בגיחוך קל
ולהמשיך הלאה. ואילו את צילה הגיחוך המרשים שלך עתים אני מנסה
לרשום אותו למצוא לו אמירה כלשהי ונאדה. כלום. יתכן כי כל
עינינו בסתמיותו באי הליכתו לשום מחוזות רחוקים. הגיחוך שלך
שאני כה מצפה לו וכל כך מעציב כשהוא בא טהור ובהיסח הדעת. טופח
על פני וסוטר על ישבני סטירה של אם מודאגת.

מה הוא משחק לי כאן במשחקי מילים נעדרי חזות עמוסי היסוס את
ודאי שואלת גופך מעטה על עצמו זרם דק של עצבים. אגיד לך צילה
אגיד לך זו הסחורה היחידה שלי מלבדה לא קיים עוד כלום שבא
מנבכי נפשי כל השאר זו חיצוניות מזעזעת. כאותו תגר בשוק של
פרסיים המכריז על סחורתו המרקיבה בקולי קולות מצפה לקונים. כך
אני זורק אלייך בשתי ידי את המחברת. בורח. מתפלל במלוא הכוונה
ועיני עצומות. אנא עשה שתמצא חן בעיניה האמירה המהוססת והמוזרה
שלי ואמצא חן בעיניה אני.

אך למחרת כל שאגלה על פנייך,שהופיעו בחלומי הקודח זה שבע
פעמים, הוא גיחוך סתמי. פושר. את כל כך יפה כשאת מגוחכת,
כוונתי מגחכת, מבטך מתרומם כלפי מעלה בתנועה מעגלית בעוד גופך
הנאדר מופנה כלפי כסימן שאלה. כאומרת תנסה יותר יקירי המיותר

ואני נקרע בין רצוני להיות אני לבין רצוני להיות את. ואיני
יודע למצוא פשרה שכן לא איש של פשרות אני. איש של אמנות
אזוטרית אומן של שקרים של כיסוי

5. מונולוג של דוד עצבני.

אמנות אזוטרית אני כותב. זה מה שאני כותב רב של אמנות אזוטרית
אני. רק רב יושב בפינות מעלה התרחשויות וצבעים במוח צבעי
המוסיקה. המוזיקה מזיקה לפעמים לא. נשברת בלבן של המוח. ברטוב
מזדהרת נימוחה מהססת. זאת המוסיקה כולה מין השתקפות אור על כתם
נפט בכביש רטוב. מין צבע חי מהלך עושה בי כבתוך שלו. שלא עשני
אישה. שה שה שה שקט צועקים אלי מלאכי מרום שאינם מבינים מה
עניין אישה למוזיקה. אין שום עניין בין אישה למוזיקה אני עונה
להם מבטי מופנה כלפי מעלה בחשש. אבל המוסיקה. המוסיקה היא אישה
פנויה שעתים מזעיפה אליך פנים עתים מחויכת. בעדינות צריך
להתנהג עם המוסיקה שהיא דבר מאוד מאוד שביר. שביר עד כדי
דמעות.

הנה. למשל להבין את ההבדל בין מוזיקה למוסיקה זאת אומנות
אזוטרית. רק מרוב שעמום ורצון לכתוב משהו ראוי עולים בך כאלו
רעיונות. כאלו שאתה זורקם לאוויר ומחכה לביקורת. עתים תזהה
הביקורת את הרמאות שבדבר ותתעלם עתים האנשים יסתכלו עליך
בהערצה אתה והאומנות האזוטרית שלך. ואז תגרגר את ההערצה הזו אל
תוך גרונך כמו יין ישן ומשכר. ומשקר.

מרוב שעמום אני אומר ומדגיש פעם אחר פעם. אכן אם לא הייתי
משועמם ועסוק בלהביא ביד בעצב על שמך יתכן שכל זה לא היה נכתב.
אם הייתי יושב אתך... כעת צילה על החוף מול ים כלשהו עיני
שנינו מכוסים במשקפי שמש שותים פינה קולדה בקשית מכוסות גבוהות
ועצלות אוחזת את גופינו המשחקים זה בזה...

6. מכתב אבוד.

ילדה שלא הייתה ולא נבראה. שיר לך אשיר בזמן של חלומות. של
בלבול. אנוש אני. חבר וחצי רחוק מכאן. עמוס. תמונה ערומה על
הקיר. תמונה ערומה. שלך. במוח לעולם לא תיתן מנוח. הדף חברי
היחיד כרגע דיכאון רצחני. אין לי מילים אחרות. ילדה. ייאוש
שהופך אותי למין תולעת זקנה מחופרת. מלאה כעסים ופחד. פחד מפני
אור יום. ילדה. ממך. ילדה. פחד ממך אישה שלא הייתה ולא נבראה.
לא אכעס יותר. לא רוצה לכעוס. רוצה להקשיב. ילדה. מבטיח שמנסה
כל הזמן להקשיב. כל זמן שאני בנוכחות עצמי מבטיח הבטחות שמעתה
ואילך לא אכעס רק אקשיב. כנראה שאוזני גסות מכדי להקשיב לך. רק
לעצמי. מקשיב רק לעצמי.

מכונס בכאבי. מקשיב לעצמי. בין כל החספוס הזה קורא לך. האיש
התלוש קורא לך. האיש התלוש לא צריך כלום מלבדך. האיש שיש לו
חבר וחצי רחוק. כל השאר פשוט בורחים מאתו מהכעסים שלו.
מהמוזרויות שלו. שום ידידות שום חברים שום טלפונים שום יציאות
שום זיכרונות משותפים. קורא לך בצעקות. ילדה. צורח אליך בהא
הידיעה.

ההגדרה הפשוטה הנאיבית התמימה הטריוויאלית (ה"לא ספרותית" ודאי
תגידי ומצחך יעטה הבעה חמורה שכל כך הולמת אותך) "לא יודע מה
אני רוצה מעצמי" זו ההגדרה החדשה שהבאתי על עצמי בימים
האחרונים. עומס הסגנונות. מבול האפשרויות שנוחת עלי שנוחת על
דמיוני מרקיע השחקים בלי הרף מקשה. להיות דתי. להיות חילוני.
בעל משפחה ממוצע. איש מחשבים. אמן. ללמוד פסיכולוגיה. לכתוב
ספר לא לכתוב כלום. יש לי כשרון כתיבה אין לי. לא יודע.

ילדה שלא הייתה ולא נבראה. הציור שלך שמור אצלי מתעדכן מדי
יום. הטירוף הולך וגובר. מנסה להקשיב. להיכנס בעצמי להיכנס
בקירות. למרוט. להמרות. להמר על חיי.

המוסיקה והדף הם בינתיים האנשים הכי אמינים ושניתן לסמוך
עליהם. כלום מלבדם. המוסיקה. הדף. הבדידות.

ילדה ניתן לסמוך עלייך? או שלא. ניתן לנסות

ילדה. השיר "תמונה אימפרסיוניסטית" מנוגן כאן כעת. ועושה לי
חשק לשבת אתך בחוף שקט. שאת תדברי צפונית תחשבי מחשבות צפוניות
וילדתיות ואני אשב מאחוריך. אתפוס בגבך. ואקשיב לך

אקשיב לך. באושר. זאת המהות בעיני כרגע.

ילדה. אנא ממך

7. קוסו.

מה שאני עושה בחיי זה יושבשוכב על המיטה הרחבה קורא ספרים
ושומע מוזיקה. זה כל מה שאני עושה בימי חיי יושבשוכב מכורבל
בשמיכת הפוך הישנה והטובה שהכי כיף להתכרבל בה בימות הקיץ
החמימים עד שעות מאוחרות עובר מספר לספר עובר מדיסק לדיסק
וזהו. יושבשוכב כאן ומניח את העולם לנפשו. לא רץ אחריהזין שלי
כי מזמן השגתי אותו בזה שהפרדתי בין זיונים לאהבה. כשאני צריך
זיון יש לי מקבץ סרטים כחולים גרמניים וטלוויזיית 49 אינטש עם
רמקולים פרולוג'יק משו מדים. פשוט מדליק אותה ומביא ביד. מביא
ביד ושם זין על העולם ומניח את העולם לנפשו. יש לי כאן סרטים
של לסביות סאדו מאזו חיות הכל, אני עכשיו מוציא לשון על כל
הדעתניות שקוראות את זה וליבן הרך עמוס השדיים מתחלחל, מוציא
לשון ושם זין ומניח את העולם לנפשו. כשזה נמאס לפעמים אני מביא
זונה אלי הביתה מזיין אותה איך שאני רוצה מדבר אתה על כל מה
שמעיק עלי באותו רגע הכל אני שם אצלה את הזרע שלי את הנפש שלי
והיא מקבלת הכל פלוס תשלום שבעיני נחשב סמלי זה מה שהייתי משלם
עבור יציאה אחת אתכן הדעתניות עמוסות השדיים והלב המתחלחל זה
הייתי משלם והבלה בלה שהייתי מבזבז עליכן במשך לילה שלם. אהבה.
באמת זה הדבר היחיד שאני מפסיד ואני מצטער עליו. אבל תמורת זה
אני מרוויח את זה שאני מניח את העולם לנפשו. לא רודף אחרי כלום
ויושב בקצב שלי קורא ספרים ושומע מוזיקה. ככה בחדר המיוחד
והגדול שיש לי בדירת הורי המבוגרים הדואגים. הכי כיף ללכת
לישון בשעות מאוחרות בידיעה שמחר תוכל לקום מתי שתרצה לשבת על
כוס קפה ולשמוע מוזיקה להכין חביתה מפוארת ולשמוע מוזיקה לנסוע
אל חוף הים ולשמוע מוזיקה בדיסק מן. לחזור להחליף ספר בספריה
ולשמוע מוזיקה. ללא שום נפש חיה בעולמך ללא ריצה אחריהזין.

שלא תבינו לא נכון. אני מאוד רוצה להיות עשיר זה גם מה שנאמר
עלי בתחילת הסיפור ואני נותן לדברים משנה תוקף. אבל יש רצון
ויש רצון. יש רצון להיות עשיר ופשוט לרדוף אחרי זה כל חייך לא
לנשום לשניה ואז כשזה מגיע אליך ואתה נהיה עשיר אתה ממשיך
לרדוף בכוח האינרציה. כל חייך רודף ללא פיסת אחיזה. ויש רצון
להיות עשיר רצון להניח לדברים שיקרו מאליהם לשבת כמוני ולחכות
שזה ייפול עליך וכל עוד זה לא נופל אז לא נורא עדיין יש את
הספרייה הקרובה לבית וחנות המוזיקה וחנות הסרטים הכחולים ועולם
כמנהגו נוהג. רק שבאחרונה

רק שבאחרונה חלו כמה תזוזות במהלך חיי השליו עד כה. דוד ואודי
חברים שלי לשעבר מהישיבה כן. חברים מהסוג שאת כל השטויות
הקטנות של אז היינו עושים ביחד. בקיצור הם חיפשו שותף שלישי
לדירה בירושלים ואודי בא במיוחד אלי הביתה לשכנע אותי שאני
יעזוב את בית הורי ואת בני ברק המשמימים ואעבור לירושלים. הורי
שזה מכבר התייאשו ממני עטו דווקא על המציאה כמוצאי שלל רב.
אנא. את הכל נממן לך. רק תעבור לירושלים אתה יודע שזה לא נעים
מאתנו אבא שלך ואימא שלך לבקש ממך בננו הבכור לעזוב אבל מה
לעשות אתה מאוד מפריע לשידוך של שאר אחיך ואחיותיך, השכנים כבר
מתלחשים בלי הפסק על הבטלה שלך ועדיף כמה שפחות שיראו אותך. כה
היו דבריהם ואני השתכנעתי אולי בכל זאת בסופו של דבר להתחיל
דברים חדשים וגם שאני יוכל להמשיך לעשות מה שאני רוצה גם
בירושלים ללא מחויבות לעבודה ללא מחויבות לאהבה ללא מחויבות
לכלום רק לחיות עם עוד שתי אנשים שגם להם אין מחויבות לכלום
כמוני.

בדירה החדשה הצטופפנו כולנו בחדר אחד דוד היחיד שהלך לעבוד קצת
אני ההורים שלי ממנו לי הכל ואודי. אודי אני באמת לא יודע
מאיפה הוא חי. מדי פעם ממלצר. חזרתי גם לקשרים הישנים שלי מאז,
חני וכל הבנות מאז שנשארו אותו דבר כאילו העולם דמם מאז שעזבתי
את הישיבה בירושלים ועברתי לבני ברק אני ואודי כמעט כל ערב
הולכים לרוק באר הפאב של פעם שגם הוא לא השתנה בכלום חוזרים
באוטובוס האחרון לשכונה יושבים בחדר אורחים עד איזה שלוש לפנות
בוקר רואים סרטים בערוץ הסרטים סיגריות קולות בירות צחוקים
דחקיות ככה כל לילה כמו בימים הטובים דוד כבר ישן כי הוא עובד
והתחיל ללמוד בגרויות שמבגרויות ויש לו את חני שעכשיו היא
קבועה אצלו בידים עושה לו סטאז' מהיר כמו לכולנו אז. אז עכשיו
הוא קצת לא שייך אבל גם אני גם אודי מקווים שהוא יחזור לתלם
כמו בימים הטובים יפסיק לחלום על אוניברסיטה ובגרויות וכל
הבולשיט הזה.

הדבר היחיד ששונה עכשיו זה שבדירה הזאת שאנחנו שוכרים מצאתי
גיטרה ישנה של בעלת הבית וזה דבר שתמיד רציתי שיהיה לי וכולם
היו משכנעים אותי שזה שטויות שלא כדאי לי לקנות כי כמו כל
הדברים שאני מתלהב מהם גם זה בסוף ימאס לי אחרי יומיים ואני
יצטער על זה שקניתי ואני די השתכנעתי מזה אבל עכשיו אני רואה
שזה בדיוק הפוך כי מאז שמצאתי את הגיטרה הישנה הזאת היא כל
הזמן עלי ואני לא עוזב את הכלי המדהים הזה בכל שעות הערות שלי
ובאמת הסדר יום שלי נראה בערך ככה קם בסביבות אחד בצהרים מניח
תפילין כי למרות כל החטאים שלי תפילין בחיים לא הפסקתי להניח.
אוכל משהו. לוקח את הגיטרה יושב עליה עם מוזיקה באוזניות שלי
עד איזה עשר בלילה בלי הגזמה כל שיר וכל אקורד שאני שומע אני
לא מוותר לעצמי עד שאני מבצע אותו בשלמות וכל זה בלי ללמוד מאף
אחד הכל לפי שמיעה בלבד דוד אומר לי שאם אני ימשיך ככה ולא
יוותר לעצמי אני יכול לצאת גיטריסט גדול כמו ג'י מדריקס משהו
כזה זהו. ואז בעשר אני יוצא עם אודי לרוק באר עד האוטובוס
האחרון. חוזרים הביתה ורואים סרטים עד איזה שלוש והולכים לישון
ככה כל יום כל יום חוץ מימי שבת שאז אני לא נוגע בגיטרה ודוד
או אודי מדליקים את ערוץ הסרטים בשעות שאנחנו לא ישנים.

8. ריצהדוד

שאני רץ והם רצים. אני רץ כי כולם רצים. והם רצים גם כי כולם
רצים. שאני מתנשם ומתנשף במאמץ. מעולם לא סידרתי את נשימותיי
והם מתנשמים ומתנשפים במאמץ לא מסדרים נשימותיהם. שאני מפחד
להביט אחורה ולצדדים מביט לעולם קדימה אל פיסת אדמה צרה ולרוב
מלאת מכשולים ורץ רץ לעברם בעונג מטפס על עוד מכשול ועוד מכשול
כך ללא שמץ של הפסקה. והם גם מפחדים להביט אחורה ולצדדים. שאני
תכננתי בתחילה בבטחה את המסלול בו אצעד. מצלמתי על כתפי ושירתי
על שפתי. אך מההתחלה. מאז ראיתי את מסלולם של האחרים נתקפו
עיני המתאוות תמיד לדשא של השני עיוורון ואצתי לעברם דרכי
ערוכה להתמודד עם מסלולם של השאר. ופתע אני מוצא את עצמי בכלל
באזור שונה לגמרי מהמסלול ששיננתי לעצמי. אזור בו אין לי יד
ורגל. אזור קר ולא מוכר. ממשיך לרוץ את המסלול שהתוו אחרים,
מסלול משעמם ומלא מכשולים כמו כולם. לפני שלא אאבד את דרכי
לגמרי וכל חיי סלולים על החוט הדק של "שלא אאבד את דרכי לגמרי"


וכך בשל גאווה ואילוצים ועיוורון עיניים ופחד. אני כאן. לרוב
באמצעו של מכשול בסוף אעבור אותו בשן ועין מלא חבורות ודמעות
רק כדי לגלות שהינה עוד מעט ממתין לי מכשול חדש. גבוה ומפחיד
בהרסנותו ושמש צהובה תלויה מעליו.

9. ואז באות המחשבות.

"... אבל זה ברור שכולנו רוצים להיות כמו כולם. איזה אופציות
יש לך ללהיות שונה מכולם ועדיין לשרוד?" שואלת אותי חני. אני
כהרגלי משיב לה תשובה ניצחת תוך שמוחי עוסק במלוא הרצינות
בשאלה הזאת איזה אופציות יש לדרך החיים השטוחה ומרת הנפש הזאת
איזה? לעזאזל איזה?
והרי הקונספציה החילונית עוטפת כבר מזמן הכל תחת כנפיה הגדולות
לא השאירה שריד ופליט למען הדורות הבאים. ויותר מכך מפחידה
המחשבה שבעצם אנו נתונים במין מעגל קסמים שהרי כל השטחיות
והריקנות מהם אני כל כך מאוכזב עכשיו היו שיא חלומותיהם של
הוגי הדעות החילוניים לפני דורות אם כן כל מה שלא אחשוב עליו
עכשיו בסופו של תהליך יתברר גם הוא כשטחיות. ואם כן כל רעיון
אידיאי יש מצב שבו הוא שטחיות גרידא. קיימות עיניים שדרכם הוא
ניבט כהבל ורעות רוח. וכיצד אנו פותרים את זה. במה אנו
מדשדשים. ומה יוציא אותנו מהבוץ הזה. אלו שאלות שכנראה יאכזבו
אותנו תמיד. ועם זאת מצד שני עלינו להכיר תודה על כך שבסופו של
דבר אנו נטמעים בטבע עצמו וכל רעיונותינו הקודחים הופכים להיות
הטבע הפשוט והרגיל של עוד מספר דורות. זה אולי החלק היפה ביותר
בתהליך האינטרקציה שבין האדם לטבע.

מדע מייצר יופי. ידיעות מוטעות משווקות כאן בבלי דעת. יופי
נעלם הולך ומתפוגג בלי שוב. מוזיקה רגועה עדינה תמימה חמימה
תופסת אותי אט אט בצווארוני חמימה לחה מזיעה ומתפנקת מוזיקה
ביישנית נטפלת אלי בגינונים מביכים. חלקת עורה שטוף השמש והים
של מחוזות רחוקים עמוקים שאין סיכוי שאגיע אליהם ולו פעם בחיי.
חלקת עורה המסתורי נמרח עלי במתיקות משובבת. שמלתה הפרחונית
שמסתירה טפח ומסתירה טפחיים נדבקת אלי בזהירות. שמלתה הפרחונית
הדקה שידעה המון התפשטויות חפוזות מגופה השובב של המוזיקה.
שמלה דהויה על גוף שמרגע לרגע מגלה חיים מפכים בעוז.

הנה מגיע הרגע שבו אף אני אשלח יד נבוכה מהוססת אל המוזיקה
שכבר כורעת מולי בחינניות רגליה פשוטות מלפני וידיה אוחזות
בלהט את זקפתי. ידי נשלחת מאליה אל שערות ראשה השחורות החפופות
בריחניות מתוקה גופי חם מתבשל באד שעולה ממנה המוזיקה שפזורה
כעת לידי בהיסח הדעת שוכבת על גבה עיניה הבהירות מביטות בי
בעייפות מבין שערותיה הפזורות על פניה באופן מעורר. אופן
מעורר. גופי ער מחשב להתפוצץ אל השמיים.

מניחה את רגליה על רגלי ותוך כך נשמטת שמלתה הפרחונית הדקה
נסוגה כלפי מעלה כלפי בטנה מגלה שוקיים לבנות אדומות מגולפות
חיוך חם פורץ מפיה מרימה כאילו בטעות עוד את השמלה מגלה קו
תחתונים דקיקות פרחוניות אף הם. ידה אוחזת כעת בידי מוליכה
אותה על פני בטנה השטוחה אל פני שדיה. למוזיקה מעולם לא הייתה
ולא תהייה חזיה. חזה הענוג על שתי שדיו עומד זקוף חסון צעיר
ומטלטל מעט למגע ידי שמנסה לתפוס לה מקום בטריטוריה המקודשת
ומרעידת החושים הזאת שנחשפת מול עיני במלואה. מלואה מלשון
מלאות שכן מלאותו של הטבע השבע האינטגרציה הנפלאה בין שחום
לאדום לבשלות לתזוזה רכה נרעדת לציפייה מתוחה ועצומת גבולות
למגע עדין על פני חלקת אלוהים הקטנה שמשייכת עצמה בכל פה ולשון
לי מתמסרת זהו סיפורו הקטן של ניצחון הטבע על שלל גווניו את כל
מה שעמד בדרכו.

10. שטחיות.

בואי ילדה. בואי נכאב ביחד את כאב השטחיות העולמי. רק אני ואת
נשב בפינתו של בית קפה סקסי עיניים מול עיניים. משקפיים מול
משקפיים. תווי פנים חיווריינים מול תווי פנים חיווריינים. קמט
במרכז המצח שמראה על תבונה מול קמט במרכז המצח שמראה על תבונה.
אני ואני שמנסה רק להרשים אותך מול את ואת שמנסה רק להרשים
אותי כך נשב ימים שלמים על הפוכים לרוב ווינסטונים לייט לרוב
ונבכה על שטחיותו של העולם. את תתכנני לך עלי, תבני על חבר
סופר ורציני ואני אתכנן לעצמי עלייך, אבנה על חברה ציירת עם
שדיים בדיוק בגודל שתרשה לי להביא בה מאחורה נשב עם חיוכים
קטנים בזוויות הפה נהסה האחד את השני בכל זמן שהוויכוחים שלנו
יעלו לטונים גבוהים מדי. כן מדי פעם אצעק מקירות לבי על
שטחיותו של העולם ואת תנסי להציע פתרונות ואני בכלל לא אקשיב
לך רק אחשוב האם הצעקה שמו לב שהיא מקירות הלב החלולים שלי או
שידעת שהיא מקירות ליבו עמוסי הדמעות של חנוך לוין. את הכל
אערבב לך. את כל שעורי הבית שהכנתי בהקפדה במשך שנים על כמה
שעולם חלול אערבב ואגיש לך, על האצבע הקטנה שלי אני יערבב אותך
ואת או שתרגישי או שלא. גם את תערבבי הכל רק שלא יהיה לי פנאי
להקשיב לך ילדה אהיה עסוק בהצתת הסיגריה בהצתת הסיגריה אהיה
עסוק. ראשי ורובי יהיה מונח בין שדייך שבדיוק בגודל שינועו מעט
כשאת תנסי למצוא בקולך הדקיק פתרונות לשטחיותו של העולם מדי
פעם אתעורר מתרדמת השדיים הגדולה שאוחזת בי כל פעם שאת מדברת
מקירות לבך ילדה אשמע מילה או שתיים של סוף דברייך ואמשיך
לטוות את חוט מחשבותייך במין חולמניות שכזאת. את תתלהבי כנראה
מהמחשבות העמוקות שלי על שטחיותו של העולם ילדה תמימה או שגם
את בכלל לא מקשיבה לדיבורים שלנו על שטחיותו של העולם גם חושבת
רק על אחד שיביא בך מאחור כמו שאת אוהבת ולא העזת אף פעם לבקש


אז אני האיש לשם מה אנו צריכים שבוע שלם על עשרות הפוכיו
שגמענו בלי חשק לדבר על שטחיותו של העולם אה ילדה?

מחוץ לחלון המואר באור יקרות של בית הקפה הסקסי שלנו עוברת
צעדה לא פוסקת של שטחיות אנו מסתכלים עליה ומחייכים חיוך עייף
של מיאוס הנה השטחיים אני מכריז מדי פעם כשגוועת לנו השיחה ואת
מתעוררת דרוכה ומציעה לי דרכים לתקן את כל עוולותיה של השטחיות
העולמית הדרך הראשונה, את אומרת בפתוס שהופך אותך בעיני לאלילה
סקסית קדומה ואותי בעיני כמובן לאליל סקסי קדום שיש לו שיג
ושיח עם אלילות, היא לא להתייחס לשטחיות כאל שטחיות כי אחרת
אתה הופך אותה למשהו שקיים ומשהו שקיים אין דרך להסירו. ממש
הפוך על הפוך אני לוחש ומסיים עוד הפוך מלווה בוינסטון לייט
רטובה בקצותיה ואת מעיפה בי מבט ממורמר כאומדת אותי האם אני
מסוגל לדעת מאיזה ספר לקוח הקטע החכם על שטחיות שאמרת זה עתה
גם אני אומד אותך כשאת עומדת בדרכך לשירותים מכנסייך הלבנות
צמודות לתחת העגלגל שלך מדגישות את קו התחתונים מוכן מיד
להשקיע עוד מספר בלתי מוגבל של הפוכים על התחת המדהימה הזאת

וזוהי תכליתה של האהבה. יקירתי הבלתי. כן זוהי האהבה בכל
שלמותה ואיני שואף אלא לסגנון כזה. זאת הקלאסה שבקלאסה שבכל
הדורות ניסו לכתוב ולתאר ולעולם לא הצליחו.

11. אודי.

- אה? אודי? בוא ננסה לעשות סדר בדברים ננסה להעמיד אותך
במקום. למקם אותך בדיוק בנקודה שעליה אתה דורך כעת בלי הנחות
בלי שום ויתורים בגלל שאנחנו חברים או משהו כזה. רק פשוט ננסה
להיות הכי כנים שאנחנו יכולים להיות עם עצמנו ולהעמיד אותך
ב"נון צדיק" בשתים עשרה ספרות המדויק שאתה דורך עליו בדיוק
כעת. אוקי?
- מצידי? רגיל. רגי י י י י י יל. (תתרגלו בהמשך להברות שאודי
מוציא לעתים מפיו) מה שבא לך אחי. רק ישך אש?
- יש. יש אש. קח ובוא נתחיל
- דבר.
- אז ככה קודם כל כדאי שנמקם את כל היתרונות והחסרונות שלך. מה
זה חסרון? דבר שלא רצית שיקרה לך וקורה לך. אתה עכשיו דורך
עליו מבלי יכולת לנוע. אוקי?
- אוקי. ומה זה יתרון? דבר שרציתי שיקרה לי וקורה לי?
- בדיוק. או דבר טוב שלא שיערת בכלל שיקרה לך וקורה לך או דבר
טוב שקורה לך ואתה לא יודע שהוא דבר טוב או שאתה לא יודע שהוא
קורה לך.
- מסובך אבל לא נורא. נתחיל בחסרונות
- בטח שבחסרונות. אז ככה. א. עד גיל שמונה עשרה היית בתוך
מסגרת מסוימת מאוד. אורח חיים מסוים מאוד. למדת בישיבה חשובה
מאוד. הוריך רוו ממך רוב נחת. משפחתך התגאתה בך. אמך הייתה
אומרת בלחישה מעזרת הנשים לשכנתה. כן. כן. זה שבפינה שם מתפלל
בהתלהבות מנענע את כל גופו זה אודי שלנו. אה הה? פששש הבת שלך
יוכבד עולה שנה הבאה לי"ג? מה את סחה. מה את סחה. אודי שלנו
עוד שנתיים בערך יתחיל לשמוע שידוכים. אל תשאלי מה שהראש ישיבה
שלו אומר עליו. בלי עין הרע. והשכנה עונה בלחישה בלי עין הורע.
בלי עין הורע. מי יודע? מי יודע? ובליבה מחליטה שצריכה לשים
עיניה על הפרח הזה. אודי. למען יוכבד. יוכי היפה והעילויית
שלה. ואמך מנגבת דמעת אושר יודעת בבירור שכל אלפי שעות ההשקעה
שלה עליך עוד מגיל ינקות כשבבית הסתובבו עוד עשרה זאטוטים. כל
סיפורי הצדיקים שסיפרה לך בילדותך על החזון איש הקדוש על הרב
שח ועל הסטייפלר תוך כדי הכנת ארוחת הצהרים העלובה לך ולשאר
זאטוטיה בשעת ההפסקה הקצרצרה שקיבלה מעבודתה כמורה בבית יעקב
הסמוך. כל העליבות הכרוכה בכך שהייתה אישה עם שלוש משרות בפול
טיים ג'וב. גם מפרנסת הבית העיקרית גם עקרת הבית היחידה למספר
כה רב של ילדים גם דמות האב המחנכת של הילדים בהא הידיעה בזמן
שבעלה יושב ספון בין כותלי בית מדרשו מתענג על לחמה של תורה.
כל העליבות הזו הייתה שווה את דמעת האושר בראותה שבנה ממשיך את
המסורת המשפחתית המכובדת של אביו ואחיו הגדולים והכל, היא
יודעת בתוך ליבה, כי הכל הוא בזכות חינוכה המסור וההקרבה הלא
אנושית שלה זה חיים שלמים.
- ואז?
- ועכשיו? מה עכשיו? תעזוב את אימא שלך תתרכז רק בך אם היית
נשאר היית נשוי עכשיו. נשוי ולא סתם. נשוי באושר ליוכי היפה
שאם אני מסתכל עליה בעיניים חילוניות אני רואה בה לפחות
דוגמנית וכוסית צמרת. אה? נשואים בטוהר ובחיוך מסתובבים בחוצות
רבי עקיבא כמו זוג נסיכים. הייתה מתנשמת תחתך בלילה הראשון.
בתולה טהורה וסקסית שלא ידעה גבר. ואתה בתול טהור שלא ידע
אישה. מתנשם מעליה מגלה שביליה. הוריה העשירים היו דואגים לך
לדירה בסכום שאתה בעשרים שנה של עבודתך הנוכחית לא תחסוך (עוד
נגיע אל עניין העבודה) אה? ומה במקום? מסתובב לי חצי שנה עם
איריס השרמוטה שבאה משום מקום אני כבר לא קורא לזה אפילו שכבת
אתה. הכנסת את הבולבול שלך אתמול בלילה לשפתי הערווה שלה
שנפתחו כבר לעשרות בולבולים אחרים נו? ואז? תאמין לי היית כבר
מביא ביד יותר טוב. על מה אתם מדברים בכלל? אתה ואיריס אה? זה
מעניין אותך בכלל כל הרכילויות השכונתיות שיש לה לספר לך. אתה?
שהיית שקוע בהוויות דאביי ורבא כל עולמך היה בהם?
- היא אוהבת אותי ועלדבר עליה ככה זה דבר ראשון אוקי? דבר שני
זה מה שיש לך להגיד? יענו זהו?
- אני יגיד מה שאני רוצה ואל תתחמם לי כמו איזה ערס שכל כך
רואים עליך שזה לא אתה זה דבר ראשון ודבר שני חכה. חכה זה רק
הכייס הראשון. עכשיו שתיים. תעזוב אורח חיים תעזוב משפחה תעזוב
אישה תעזוב. קח רק מבחינה מקצועית טהורה תחשוב שאתה מכונה
תעזוב את זה שאתה ואימא שלך בוכים לילה לילה בתוך הכריות שלהם
היא בבני ברק אתה בדירה השכורה שלך בירושלים עזוב את זה.
מכונה. מכונה בלבד כן? תכנתו אותה במשך שמונה עשרה שנים לעשות
משהו מסוים מאוד זה מה שעשתה לשבת כל חייה בבית השם לחזות
בנועם השם ולבקר בהיכלו כמו שכתוב. שום דבר אחר חוץ מזה לא
יודעת כל ציבור המכונות בבית השם כבר מכירים אותה יודעים זאת
מכונה מבית טוב. ואז קמה המכונה אחרי שמונה עשרה שנים של תכנות
עושה סוויץ ויוצאת מבית השם במכה. זהו ומכונה שיוצאת קשה לה
מאוד להיכנס בחזרה ותמיד היא תישאר עם כתם. אבל עזוב אותך זה.
המכונה הזאת מסתובבת עכשיו בחוץ, התכנות של בפנים לא שווה כלום
לבחוץ כי בחוץ את כל המכונות שם מתכנתים לפי שפה לגמרי אחרת
וללמוד אותה זה גם לוקח כמה שנים טובות וגם זה מייאש כי כשאתה
לומד את השפה ולא מתוכנת מלכתחילה אליה אתה רואה כמה השפה הזאת
מלוכלכת כמה הקודים שלה לא בריאים על איזה יסודות מעורערים היא
עומדת. אז בדרך כלל כולם מפסיקים באמצע מייאוש כי זה קשה או
מאכזבה כי זה לא מה שהיה נראה מבפנים וחוזרים פנימה חבולים קצת
אבל הזמן עושה את שלו ולבסוף הם מתיישרים. השיטה היחידה לשרוד
בחוץ היא לכתוב לך שפה משלך אבל עזוב את זה כי זה אתה יכול
לעשות רק אחרי שלמדת טוב את השפה של בחוץ ואת הקודים שלה ואתה
בכלל נראה לי לא התחלת ללמוד כלום סתם חי לך כמו מכונה לא
מתוכנתת ויוצא קרח מכאן ומכאן. אה?
- אתה מדבר כאילו מינימום למדת את כל הקודים של השפה בחוץ
ופותח לי שפה חדשה. אה?
- אני. עזוב אותך אני. אני מנסה ללמוד. מנסה כל הזמן להבין.
אבל אתה מה אתך עכשיו? אבל יודע מה עזוב אותך שפות וקודים וכל
זה ראיתי אלף מיליונרים שבאו משום מקום עבדו קשה התחילו לעשות
כסף וקנו את השפה והקודים בכסף יש להם פאר הדר זוהר נשים מה
שתרצה אבל מה אתך יא בן בלי זהות חי בקונכייה שלו באיזו דירה
שכורה מתפרנס ממלצרות קצת או לא יודע ממה בלי תוכניות לשום
מחר. מה הלאה? זהו? איריס ודירה שכורה? זה השיא בחיים למי
שבצעירותו קרא לו הראש ישיבה שלו ניצוץ של הגאון מווילנה?
- עוד?
- לא. עד כאן החסרונות. זהו סיימנו.
- רגע. רגע אמרת שיש גם יתרונות. לא?
- זהו. שהחסרונות שלך הם היתרונות העצומים שלך. שהמתוכנתים
לעולם לא תהיה להם שום שמץ של השגה בהם.
- לא מבין. לא מבין
- אח. אודי אודי. זה שאתה לא מבין זה חלק מהיתרונות כמו שאמרתי
לך בהתחלה "דבר טוב שקורה לך ואתה לא יודע שהוא דבר טוב"
זוכר?
- בערך
- אתה. אודי מכונה לא מתוכנתת לכלום ללא שום דאגה למחר. אתה
מבין את העצמה של זה? צרכי השעה בכלל לא מוטלים עליך רק צרכי
הנצח. מכונה לא מתוכנתת לכלום עוד יש לה סיכוי להפוך לבן אנוש.
זה סיכוי שיש רק למעטים אודי. כי בן אנוש לדעתי ראוי לקרוא רק
לאחד שסולל את דרכו שלו בעצמו. אחד שניגף בעצמו בפני אבני הנגף
האיומות שממתינות לו בפני הקוצים והדרדרים שקורעים את עור
רגליו. אחד שלא רואה את המחר עקב גובהם של ההרים, הרי היום יום
המיוזע, שממתינים לו בדרכו עמוסת הייסורים. רק את ההווה הוא
רואה והווה כשהוא רק הווה הוא בעצם נצח. את זה הבנת? יש כאלו
שמשאירים לנו מסמך. רצפט כל שהוא מחייהם אלו הם הטולסטויים
שבכל דור ודור. ויש כאלו ששואבים את כל האושר לעצמם. אלו
שהיתרון שלהם הוא "דבר טוב שקורה להם והם לא יודעים שהוא דבר
טוב" אחד מהם זה אתה אודי. ובימינו שהעולם הופך "כפר גלובאלי"
של מכונות מתוכנתות האנשים האלו הופכים ליותר ויותר נדירים.
- זהו?
- זהו.

12. "כשהגיטרה מנסרת את הלילה"

יש שעות בהם אתה צובע את חייך באופטימיות רחבת לב. מין קסם.
פתע העולם מביט בך מחויך. נשימותך מתארכות ואתה שואף את אוירו
במין אדנות. גמיעות ארוכות אתה גומע מהיקום שעומד כולו לרשותך.
ספקותך הופכים לוודאויות. חששותך נמסים בחמימות שאופפת אותך.
החומות הגבוהות שוקעות לאיטם באדמה ושמים וים תכולים של נחמה
מגיחים אליך הם בתנועה איטית לעברך. תכולים עם פיסות כתום
הזדהרותה של השמש שעולה מעברך האחר. אתה צובע את חייך באותם
שעות מועטות

ואתה זה שמקשקש אחר כך, בשעות הזעם וההתכנסות הרבות, על הכל
בשחור. ספריי שחור גדול על תמונת חייך ושחור קשה להוריד.
החומות עולות לאיטן מין האדמה רעש כבד של מתכת וחיוך שטני על
פניהן הכסופות שחורות. הכל מגרד ומציק אתה מרגיש כמו אקזמה על
אצבעות רגלו של העולם.

על המקצבים הללו. הירידות והעליות החדות הללו. על טווח המיתרים
הזה מנסרת הגיטרה של קוסו את הלילה. על המקצבים הללו משרבט דוד
כל מיני שרבוטים משפטים קצרים וחדים שעולים במוחו כהרף עין
ושוב שבים אל תהומות הנשייה זנבות של ניגונים חסידיים עתיקים
שקלט בעודו ילד בחצר אדמו"רו של אביו מתמזגים במוחו עם צלילים
של רדיוהד וג'ון לנון שהוא שומע כעת. מתמזגים למין לחן לא שייך
לכלום. לחן של נפילות ועליות. לחן של מחוץ לכל מה שנמצא בפנים.
לחן של פנימה לכל מה שנמצא בחוץ. לחן שאינו נגמר ואינו מפסיק
לברוח. יצירה שמועברת באהבה אל חני. אכן לעתים הוא מתקשר אליה
שתבוא במהירות כיוון שהוא נתקע והיא. חני מתייצבת ממושמעת. הוא
נועל אחריהם את חדר האורחים מורה לה להתפשט לפניו בתנועות
איטיות או כל דבר שעולה במוחו הקודח ומנסה לרשום אותה ואת
ההילה שסביבה במילים ובמוסיקה. עומדת מולו המוזה שלו עירומה
ודמומה והוא עתים יושב עתים סובב אותה ועיניו עצומות חושב
ורושם חושב ומשמיע לטייפ המנהלים זורק אליו את הערבוב שעולה
במוחו בזה הרגע.

בדרך כלל בסופו של דבר יוצא דוד החוצה וחיוך ניצחון על פניו
משמיע לקוסו את הלחן החדש את המילים החדשות בעוד חני לובשת
במהירות את בגדיה. קוסו מביט בדוד בהתפעלות ומנסה לבצע את הלחן
בגיטרה בלווי קולה של חני הלבושה שאט אט לומדת את השיר שנכתב
מול ובהשראת גופה העירום.

יש להם כבר מספר שירים והם חושבים להרים איזה משהו שיפרנס אותם
טוב. דוד בהחלטה אמיצה של רגע זונח את כל נושא הבגרויות קונה
לעצמו בהחזרי המקדמות ששילם גיטרה אקוסטית עם מגבר ומתחיל לשבת
שעות ביום כמו קוסו זה אמנם בא לו פחות בטבעיות מאשר קוסו אבל
דוד לומד מהר להתגבר על המכשולים הללו. עם אודי יש בעיה מה
יעשה אודי? בעיה נוספת שאין תופים ואין מתופף וכיצד יקום משהו
ראוי לשמו בלא תופים?

הבעיה נפתרת באחת כאשר יום אחד מופיעה בחדר האורחים מערכת
תופים לעילא ולעילא ואודי יושב מולה מחויך ומרוכז מכוון את
מקלותיו מקיש בעדינות על הבס והמצילה כאשר שואלים את אודי
מניין לו כסף לרכישת מערכת שכזו ומוטיבציה שכזו לשבת מולה
ולהתחיל ללמוד לתופף, אודי? שילמד משהו? הוא אינו עונה רק
ממלמל משהו כמו רגי י י י י י י ל וממשיך להקיש בעדינות. גם
כשהחל ממחרת בא לדירה מורה לתופים שיושב עם אודי יום יום כשלוש
שעות ואנו שואלים את אודי מניין לו סכום כזה ענק הוא מתמיד
בחיוכו שלעתים נראה גובל בטיפשות גמורה ואינו עונה רק ממלמל
הזוי לעצמו רגי י י י י י ל וממשיך להקיש בעדינות.

אכן. אווירת עשייה חדרה אל הדירה הזו. אודי יושב רוב שעות היום
והלילה סגור בחדר האורחים מתופף וזעם רב על פניו. מלבד דקות
הבהלה המועטות בהם מסתגרים דוד וחני בחדר אז יוצא אודי מכין
לעצמו קפה שחור בכוס חד פעמית שמוצא על הכיור ומדליק סיגרית
"טיים" בקצה. קוסו יושב על מיטתו זה מקומו הקבוע מימים ימימה.
הוא כבר ממש מגיע לרמות גבוהות של מוסיקה. ואילו דוד נע עם
הגיטרה שלו בין חדר השינה לחדר השירותים. הוא אוהב לשבת שעות
על האסלה הגיטרה בידיו, אוזניות עם רולינג סטונס או חמי רודנר
על אוזניו והמיתרים אוח המיתרים נעים ללא הפסק בטווח שבין
העליות הגדולות והנפילות העמוקות.

יש ניגונים נשכחים שאתה מתעורר אתם בבוקר ולבך יוצא אליהם. אתה
יודע ששמעת אותם אי פעם באחד מרגעי האהבה הקטנים של ילדותך אתה
גם יודע שזה עתה שמעת את אותו ניגון בתוך חלומותיך שלקחו אותך
למחוזות רחוקים של יערות גשם מעוננים ומפלי אהבה ואושר. ואתה
יודע בבירור שככל שתנסה לא יעלה בידך להיזכר בניגון הזה אתה
מנסה בעקשנות אולי בכל זאת. ואכן מדי פעם צץ זנב קטן ועצוב בן
תו או שניים שעובר במוחך כמו כוכב שביט מהיר במיוחד טרם הספקת
לגעת בו וכבר חלף עבר לו. צמרמורת מתוקה עוטפת אותך כשאתה
מתכנס בחזרה בתוך מיטתך אל ייאוש עמוק וצורב אפוף צמרמורות כמו
צמר גפן מתוק.

לעולם. לעולם אסור לך להיזכר בניגונים הללו. בכל מחיר. מכיוון
שכאשר תשמע אותם פעם נוספת הם יאבדו את כל הטעם המתוק בו הם
נחקקו בילדותך ומלבד זאת אתה במו ידך מוותר על צמרמורות הייאוש
המתוקות שייעלמו ברגע שתדע למשל שהשיר ששמעת זה עתה בחלומך הוא
בכלל לא יצירה של מלאכים שנועדה רק לאוזנך אלא עוד אחת
מהיצירות של הפיינל קאט שאמך אהבה לשמוע עוד כשהיית ילד וכך
נחקק במודעות שלך. לכן גם כשאתה נמצא בחנות של מוזיקה ומגלה
איזה אלבום שיש לך זיכרון רחוק עטוף ריחות נעימים לגביו אל
תיגע בו. אני חוזר ומזהיר אל תיגע בו.

זה גם מה שקורה לאחד שמערבב זנבות של ניגונים חסידיים חולמניים
שהולחנו בבתי המדרשיות הדלוחים והחשוכים של פולין ואוקראינה
שלפני המלחמה ע"י חסידים שכל חזותם אמרה ציפייה וכיסופין למשהו
נעלה יותר, מערבב ביחד עם דרים-תיאטר רדיוהד ופרל ג'אם שהולחנו
בשכונות הפחים של אנגליה ודטרויט ע"י כאלה שגילו שאין משהו
נעלה יותר רק הזבל בו אנו דורכים זה מה יש. הכיסופין והייאוש
יצרו אצל דוד את מנגינת המלאכים שכל חייו ציפה לה וכשהיא באה
הוא גילה שזו רק מנגינה ותו לו. כבר עדיף ללמוד לבגרויות
ולהיות איש מחשבים פשוט וזהו.

13. כיסופין

ציפייה מטורפת למשהו נעלה בידיעה ברורה שהוא קיים היכן שהוא
ובידיעה ברורה שאין לך שום יכולת להשיגו כמו הנערה שראית היום
בתחנת האוטובוסים עולה בכלל על אוטובוס לשכונה אחרת אתה יודע
שזה מה שקיבלת בגורלך לראות אותה למספר דקות להעלות כל מיני
השערות לגבי יצירת קשר אתה וזהו ואז היא תעלם לנצח מחייך כשאתה
יודע בברור שיותר לעולם לא תראה אותה. ואז באוטובוס אתה יושב
בספסל האחורי ראשך מונח על ידך מביט בריכוז ברצפה לאט לאט היא
עוטה על עצמה ערפלים עד שהיא מתמוגגת כולה באוויר. ואתה לא רק
שאינך יודע כיצד למנוע את העצב שמשתלט עליך למול ההחמצה הנוראה
שקרתה כאן מול עיניך אלא גם לא יודע כיצד למנוע הישנותו של מצב
כזה בעתיד. שהרי ידוע לך וברור כאור השמש שמקרים כאלה הם מקרים
שבכל יום ויתכן שכבר מחר תפגוש בעוד נערה שכל עצמותיך ישירו
למראה וכבר תתפוגג ותעלם ושוב תחזור באוטובוס לביתך ראשך על
ידך ועיניך שקועות ברצפה. וזוהי רוטיניות שאין לה סוף ואילו
אתה שקוע בבוץ בדידותך העמוק ללא יכולת. ללא יכולת. ללא יכולת

על נושאים אלו של אובדן וייאוש סבבו רוב שיריו של דוד למרות
שכבר חני הייתה לצדו זה זמן והייתה מעירה לו לפעמים בעדינות
המיוחדת לה כיצד הוא מבכה יום ולילה את בדידותו בזמן שהיא חני
נמצאת לצדו בכל רמח איבריה ושסה גידיה ודוד היה עונה לה שהוא
מנסה לשכתב את התקופה שהיה בודד כי מבחינה יצירתית זו הייתה
תקופת הרוויה הגדולה שלו אז ישבו על ראשו כל ההארות וההבזקים.
זה מה שדוד היה עונה לחני אך אנו יודעים תשובה אחרת לדבר שזוהי
עיקרה של הבדידות שלא משנה מי ימצא לידך לעולם תרגיש בודד ואף
שתהיה לידך נערת חלומותיך המהלכת באוטובוסים של ירושלים עם זאת
תכאב את לבך החצוי לאחרת שהילכה אי פעם ברכבות המהירות של חיפה
למשל.

כיסופין, ואחרי הכל, נספור. יהיו אלו שישקלו, גרם אחר גרם, כמו
זעפרן בשוק הערבי. כן. אחרי הכל נספור בודאי נספור, כמות
צמרמורות הכיסופין שנתעטפנו בהם בלילות של געגוע. זה תמצית
חיינו. אותם רגעי צמרמורת. התעטפנו כמו עטיפת חלל בחלל. כולך
וגם כלום ממך החלק שבפנים לך הוא החלק שבחוץ ממך, כיסופין אל
מים אדירים כיסופין אל קול השם בענן כיסופין אל ירושלים קרירה
אפופת ענן וקרירה אפופת עשן סיגריות שמהלכת לצדך בעיכוס, אלו
כיסופין בריאים שח דוד לחני בבכיה באחד מרגעי הפרץ המזוככים
קקים שלו, ולא חולים כפי שאנו כיסופין שלך אל הבולבול שלי ושלי
אל הכוס שלך האם זה לא נכון? אז יאללה תתפשטי כיסופי בולבולי
שלי איבר איבר שאני נוטלו בידי וצובט צובט עד לאדמימות קלל על
ישבנך טוסיקך תחתך שלי. ואחרי זה דוד עשה מזה שיר.

כן. בודאי אתם הקוראים מנידים ראשכם הצהוב והדק הנה והנה
ומתפלאים על אי התפתחותה של העלילה לכיוונים שונים. כן אני
שרלטן אני דוד בן חיה הסופר המורם מעם קופץ כעת מבין דפי הספר
שלכם ואומר אני שרלטן בהא הידיעה ברור שהאיש מהלהקה זה אני
וברור שלהקה זו לא הוקמה לבסוף כי לאודי נשבר הזין ולקוסו
נשברה הגיטרה ולדוד נשבר מחני הוא כבר חשב את עצמו מינימום
סולן פרל ג'ם שמזיין בחורות במשקל וגם לו מותר לזרוק מדי פעם
את חני. ואין, אין, הלכה חני הלכה המוזה הלך המשקל של המילים
המשקל של המילים הלך. התמוסס. תחשבו שזו קריאה שניה של ספר
שקראתם בילדותכם ומאוד התלהבתם ממנו והנה אתם בגיל ארבעים לאחר
קריאה שניה ברגשה מגלים חמיצות גדולה מרגע לרגע כך הרגיש דוד
פתאום בכל מילה שהוציא מפיו הדל פה שאסר הוא פה שהתיר. הרגיש
שכל מילה שמוציא נאמרה כבר בילדותו הרחוקה והדחוקה שלפתע
התפרצה והשתלטה לו על החיים כך הרגיש אז מה עשה? שתק.
ושתיקותיו הידועות לשמצה החלו להרגיז את קוסו שבלאו הכי היה
מבואס מכך שהפה שמצא לעצמו נשבר לפתע והיו שם הרבה כאבים עם
ייאוש דלוח ותוקפני

וזו הייתה מוסיקה אמיתית. אמיתית אני אומר וצורח בקול. כי
מקום שאין בו כאבים ואין מרגישים את ממשק כנפיהם של הזמן והרגש
המתנגשים זה בזה אין בו מוסיקה, תו בתו נוגע כמו אישה מתפתלת
בזיון, כמו ייאוש רדיוהדי מחוק לוחש ניחר מלמטה. רדי רדי יא
עדי, מגחך וליחה ניתזת מפיו ליחת סיגריות "טיים" וקפה שחור
בכוסות חד פעמיות.

את המלכה ושתי כבשתי הוציא דוד שברי חרוז מפיו מדי פעם ידיו
אוחזות שוברות גיטרה דמיונית וחיוך שטני על פניו החיוך נעלם
כאשר שמע במקרה דברים דומים אצל חמי רודנר למשל שמין הסתם פי
עשר יותר חכם ממנו. כן, כן קוסו צרח צרך באחד מרגעי הזעם שבעבר
היו מופנים לטובת זיון דחוף של חני. "איש מחשבים אני יהיה עם
אישה יפה ושתי ילדים ודירה, ועם האישה אני יצטרך לדבר על
התוכנית "רק בישראל" או על המחזה החדש של "חנוך לוין" תלוי
מאיזה צד של העיר היא תהיה ותלוי גם ממה יהיה לה יותר גדול,
חזה או תחת, אם חזה אז "רק בישראל" אם תחת אז "חנוך לוין" זאת
החלוקה בדרך כלל. ועם העובדים במשרד שאיש מחשבים אני אהיה בו
אני אצטרך לדבר על איזה הצגה נתנה איטליה בגמר האליפות או
ההצגה שנתן נתניהו בטלוויזיה תלוי מאיזה צד של העיר האישה שלהם
וגם תלוי ממה יש להם יותר, זין או ביצועים במיטה, אם זין אז
איטליה אם ביצועים במיטה אז נתניהו (ואם לא זה ולא זה, כמו
שאני, אז ברק) בקיצור, לכולם אראה פרצוף מחויך ומפויס את כל
האנרגיות שלי אני ישקיע באיך להיות נורמלי, מדי פעם כשזה ממש
יגיע לפסים של פיקוח נפש אז אני אכתוב איזה חרוז עם תו או
שתיים אשמור במחשב. כל האנרגיות אני ישקיע בחיוך המאוהב אל
האישה היפה שלי אם שני ילדי. לאחר שאחזור מהמילואים כקצין
שלישות שמחייך ומקשיב לכולם, אשב אתה במסעדה רומנטית יוקרתית
בקצה רחוב סלומון הירושלמי, אשב ממול לחלון ואדמיין את חזה
המדהים שראיתי כבר שבעתלפים פעמים וכנראה אראה גם הלילה ואחזיק
בעדינות ארעד קלות לשמע גניחותיה הקלושות הכל כך מוכרות לי.
מחוץ לחלון היוקרתי של המסעדה היוקרתית בקצה רחוב יואל משה
סלומון אני אראה את כיכר החתולות עמוסה ריח של סמים קטורת
ושפיך ישן, עמוסה סודות בני דורות של הבטחות ללילה קצר וארוך,
יישב שם אחד מרופט ינגן בגיטרה לידו תעמוד נערה דקיקה ורוחנית
שתעשה לי צמרמורת מרוב האור שעל פניה ותחלל בחליל צד מוסיקה
דקיקה ורוחנית, אשתי תסלוד מהם או שבלב או שבפה תלוי מאיזה צד
של העיר היא ואף אני אעלה חיוך יוקרתי של סלידה על פני גיחוך
מפויס ומחייך כמו תמיד על פי אוכל הסושי ופרות הים שילגום
בעדינות מין היין הצרפתי המשובח. המסובך, המסובך זועק דוד
לקוסו שנרדם כבר מכל הדרשה המעייפת הזאת.

אוצרות נפשי השדופה, אוץ רוץ דוד, נפשך הגדולה צריכה מזה ומזה
ומזה ונפשך קודמת לכל גם ללבך העלוב שזקוק לאהבת אישה. שתבין
הנפש היא כולה דיסק קשיח יש כאלה עם ארבע מגה בייט ויש עם
עשרות ג'יגה בייטים
אין אוצרות יש לב שצריך למלאות

14. לשקר את השקר.

כמו שהמצב הקיים הוא חושך והאור הוא חומר שצריך ליצור כדי
להדוף את החושך, כך המצב הקיים הוא שקר והאמת היא חומר שלעתים
מבליח והודף מעט את השקר, השקר הוא ההוויה ההוויה היא השקר.
ההוויה נוצרת בכל רגע ורגע מין הממשק בין המוזיקה (הזמן)
והייאוש (הרגש) שמרכיבים את מה שיש, הם הגרעין של ההוויה,
וממילא המוזיקה והייאוש הם השקר הגדול מכולם, הם מהווים את
תחילתו, את גרעין הליבה של השקר, מי שעוסק במוזיקה וייאוש מתוך
אמונה חמורת סבר, מתוך הכרה, מתוך אמת פנימית, עוסק בעצם בשקר
הגדול מכולם, הוא שקרן רכיל קטן שאינו מכיר כהוא זה את ההוויה
אין בו לא מוזיקה לא ייאוש ולא ממשק ביניהם. מי שנסחף אל
המוזיקה והייאוש נגד רצונו, מין בריחה שקרית אל עולם הזוי,
מקום מפלט, משקר את השקר הגדול בעולם. ולשקר את השקר זוהי האמת
המזוככת, לשקר את השקר כמו מינוס ומינוס ששווה פלוס אלו הם
עובדות החיים. בדרך כלל אין אנו זוכים לשמוע את המוסיקה של אלו
שמשקרים את השקר שכן לעולם הם אינם מגיעים אל קו הגמר, נופלים
באמצע כמו זבובים כמו קוסו אודי חני ודוד. להלן מתכון לך שבכל
זאת רוצה לשמוע מוסיקה אמיתית. מזוככת

החל משעות הערב ואט אט ככל שהלילה מאפיל אתה עובר ברכבך בכביש
אבוד אי שם ללא התחלה ללא סוף ללא אף אחד שיושב אתך ברכב ללא
שום מכונית בטווח הנראה לעין רק לעתים מבליחים אורותיה של
מכונית אבודה כמכוניתך שלך בכביש מולך ומיד נעלמים והיעלמותם
מגבירה את הבדידות כמו שכל בדידות שפוגשת לרגע בבדידות אחרת
שממשיכה מיד אל תהום הנשייה, להט הבדידות גובר ללא נשוא לאחר
מכן. מכיוון שהבדידות זיהתה נפש בודדה כמותה, אחת למיליון,
שמין הסתם תבין אותה את נבכיה וסמטאותיה החשוכות ביותר והנה גם
זאת חלפה עברה לה ואז הבדידות מגיעה למסקנה המתבקשת משבעת ימי
בראשית שגם נפשותיה התאומות מעדיפות להישאר לעצמן, פרדוקס הנפש
הבודדה שתבין אותך, הנפש הבודדה שתבין אותך? לך תבין. מכל מקום
במכוניתך באותם שעות בהם החשכה הסגולה הקסומה של בין הערבים
עוטפת את העצים מימינך ושמאלך חושך שאינו חושך כי אם צללים
הולכים ומתארכים. בשעה זו העצים מקבלים משמעות. העצים מקבלים
משמעות, מין הילה שלא מעלמא הדין עוטפת אותם ומוסיפה להם נופך
ומשמעות לכל עץ לכל שיח יש משמעות. מין תחום קטן, פינה ששולחת
נימים דקים אל לבך, ואתה נושם עמוקות, מאט את מהירות הנסיעה
ומביט בעיון אל העצים שלימינך ושמאלך נושם את הקרירות המרעידה
אל תוכך. התמזגות מושלמת. אתה מכבה את המוסיקה, את הבוב דילן
שחורק מתוך הטייפ הישן שלך מכיוון שבוב דילן מתאים לבית סגור
או כל מקום אחר שאין לך הזדמנות לשמוע את המוסיקה השלמה הזאת
שהוא בעצם רק מנסה לחקות (ולעתים ברגעי צמרמורת מצליח, אכן
מצליח לחקות בכל מאודו את הטבע המושלם וכל האחרים מנסים לחקות
אותו) מוסיקת ההתמזגות. העצים שרים בחרישיות שירת ענקים כולם
כאחד מביאים את צמרותיהם אל השמים בכל כוחם הרב מנסים להינתק
מין הקרקע מין הארציות של שעות היום המפוטפטות סתם. חשכת הערב
היורד אליהם באיטיות מהווה מעין מקווה טהרה לאבק הדרכים שדבק
בהם במשך יום הבטלה, חשכת הערב שמשחיר את ירקותם הרעננה והופך
אותם לקדושי עליון קדומים מלאי הוד וזקפה, הדר אלוהים נופל
עליהם כמו שמיכת קטיפה כבידה של פרוכת, ואתה האזרח הקט מביט
בהם בתימהון והשתאות במבט מפוחד קמעה כאילו נקלעת למשגל פרטי
של ראשי מדינה, וההתלהבות גוברת ומתעצמת מרגע לרגע בזמן שאתה
מגלה שהם מרשים לך לשוטט בשטחם בשעה אינטימית זו שלהם עד שאתה
רוצה להיכנס אל תוכם להיטמע בהם עוצר את רכבך בצד בדרך האבודה
יוצא מהמכונית ונכנס אל בין העצים השחורים יללת תן קרובה נשמעת
מדי פעם ואתה צועד נפעם המשמעות נדבקת בך הודפת אותך בפעימות
רכות אל תוכה האפל והרך קטיפת פרוכת שחורה מוטחת על ראשך, אתה
חלק מהמוסיקה הגדולה שנעשית כאן, אתה צליל, אתה תו קטן,
ולראשונה הנך שמח להיות כה קטן.

זהו, שכל הפרק היה ניסיון להביא תחושות לשים על הדף מין הקדמה.
שכן לעולם לא אתן לאחר להכיר אותי בלא שידע על יחסי למוזיקה
למשל, למרות שסיפור המוסיקה שבכאן הוא סיפורו של כישלון אחד
גדול שהרי אם היום תחפשו ותראו מה היה על חברי אחוות המוזיקה
בדירתם השכורה תגלו שהם התפזרו ועסוקים בחייהם הקטנטנים ללא
זמן, (תמיד אותו סדר יום משמים ומאולץ ללא יכולת לברוח למעלה,
לגבהים.) ללא רגש,(תמיד אותם האילוצים שהופכים אותך למכני כל
כך.) וכמובן ללא הממשק ללא המוסיקה הנפלאה שאפפה את כל ישותם
בהיותם עדיין ביחד. קוסו חזר לעצמו, לאחר שכבר לא נשאר לו זרע
להביא ביד או להביא בנות חזר אל ביתו בבושת פנים למד באיזו
ישיבה בני ברקית חצי יום כשבחציו השני היה עובד בהסעות,
משתעמם, ומחפש לעצמו שידוך, בסוף כמובן בעזרת השם ובעזרת הוריו
מצא נערה נחמדה מאולצת, שאף היא כמותו רוצה או לא רוצה מכורח
הנסיבות להקים בית נאמן בישראל, הוריהם הצליחו אומנם לגרד להם
דירה בישוב החרדי ביתר. קוסו הבטיח לאבי הכלה המאושרה להמשיך
לעסוק בתורה חצי יום כשבחציו השני כנראה יעבוד במשלח היד היחיד
שהוכשר אליו - הסעות. רצה הגורל וכעבור שנה מיום נישואיהם
נולדו להם תאומים וכעת תוכלו לראות את קוסו מתרוצץ בין הכולל
לוונדורה המיושנת אתה הוא מסיע ילדי ישראל קדושים וטהורים
ממקום לימודיהם, לבין ביתו להאכיל ולטפל בשני ילדיו בשעות
שאשתו משלימה את הכנסתם המשותפת כקופאית בסופרמרקט השכונתי. את
אודי תוכלו למצוא בדירת חדר עזובה בפאתי העיר, מסומם ברוב שעות
היום, עד היום איך אנו מנחשים כיצד פתאום יום בהיר אחד נתפס
לסם וכיצד הוא ממשיך להתקיים ולתחזק את עצמו בכמויות העצומות
של הסם שהוא צורך מדי יום ביומו ללא עבודה סתם יושב בדירתו
ימים שלמים ובוהה כמו תמיד לא תצליחו להבין אותו יתכן
והסנגוריה שהמלצנו עליו עלתה לו לראש יתכן שלא יתכן שהייתה
נכונה יתכן שלא כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. דוד חזר אל השכונה
הגבוהה אל חדרו הקריר והתת קרקעי, אל הוריו אל השבתות בהם הוא
מתחפר היטב בדירתו. הוא תמים חושב שיגיע יום אחד אל קו ההתחלה
שממנו כולם מתחילים ושם מותש ועייף מין הדרך הארוכה שעשה הוא
יזנק ויעקוף את כולם. בינתיים הוא עושה את רוב שעות היממה
בחדרו עטוף בשרידי מוסיקה לומד את תורת החשבון והאנגלית מתכנן
לסיים יום אחד את הבגרויות ולקבל את תעודת הבגרות שלדעתו היא
זו שתעיד עליו שהוא אדם מין הישוב ותכניס אותו אל קו הזינוק,
הוא אינו יודע שעוד ארוכה הדרך אבל לא נורא הוא עקשן יושב בודד
ספון בחדרו. חני אין אנו יודעים מה אתה נעלמה מאופקינו הצר קצר
הרואי והלא מחפש כלום מלבד תאוותיו, שמועות מרושעות אומרות
שהחלה לומדת קבלה. אין אנו יודעים להיזימם ואין אנו יודעים
לאשרם.

וזהו כך הסתיים לו עוד פרק אישי קצר וכואב בתולדות ירושלים
העיר שמחברת לה יחדיו זמנים שלמים עמוסי רגשות וסיפורים
קצרצרים של נפשות מייחלות אל גאולה ואור. עד מותם מייחלות.

מסקנותיו של האיש המתלבט מתחילת הפרק מובאות בזה (שום קשר. שום
המשכיות, אבל שום המשכיות איננו רוצים בין פרק זה לפרקים
שלאחריו על כן אנו מתאמצים כמה שיותר לא להשאיר עניינים פתוחים
ליד הדמיון המרחמת או המתאכזרת שלכם) כן הוא שייך אל הלא
שייכים, מין קבוצה קטנה שקמה והולכת בפאתי כל קהילה, כל שני
אנשים, קיים השלישי שפחות שייך. קבוצה שחבריה מתחמקים מלהכיר
בחברותם בה, כך שמדובר בקבוצה ללא שום פוטנציאל עזרה לעצמה. כל
איש לביתו. וחבל. אם אנשי הקבוצה היו מכירים בהשתייכותם הבלתי
ניתנת לערעור לקבוצה הגדלה והולכת הזו והיו משלמים מס חבר סמלי
לקבוצה בדמותו של חיוך עידוד קטן ושובבני, חיוך של אהבה
והשתתפות אל פנים אחרות של חבריהם לקבוצה יתכן שעתים ושתי
נשמות בודדות היו יוצרות איזה טאצ' אכן טאצ' מלא סיבוכים
והתחייבויות, טאצ' קרקעי לגמרי שהרי אין דינם של שתי נשמות
רגילות וחביבות שמתחברות שהתחברותם התחברות רגילה וחביבה ללא
שום קשיים ללא שום עמקות ללא שום קשר ממשי. כדינם של שתי נשמות
מהקבוצה התת קרקעית שהתחברותם היא התחברות משקל עצום של כאבים
ייסורים בדידות ופחד אל משקל עצום של כאבים ייסורים בדידות
ופחד, התחברות שמטבעה מלאה תת וקשיים מצידה האחד ותת ועומק
מצידה השני.

אלא מאי? דא עקא כי ההשתייכות לקבוצה זו ניתנת רק לנפשות בעלות
עליות ומורדות עצומים, עתים האגו מנופח כל כך עד כדי הכרזה
בקול רם וצחקני כי אני ואפסי עוד ועתים הנפש שחורה כל כך עד
כדי רצון להתחבא במרתף ישן הרחק מעין כל אדם. כך שבשני המצבים
לעולם לא יתנו צ'אנס לחברי הקבוצה האחרים, בשעות השפל אינם
מסוגלים לחייך ולהכיר ואילו בשעות הגאות אינם רוצים להכיר כי
אם אנשים רגילים לחלוטין לצרכים חיצוניים בלבד ותו לא. בני
קבוצתם משכבר הימים הופכים בעיניהם לסתם אנשים מוזרים ודוחים
שאין עניין להביט בהם כלל. וכך מתמוסס בין ידינו סיכוי לקשר
עמוק, לטאצ' קרקעי בין נפשות. ואנו תועים ובוכים את בכי העולם
המוזר הזה שכה נפלאו דרכיו.


פרק ג'

(מומלץ להתכונן לפרק הזה על ידי קריאה של "מאהב תמים ורגשני"
של ג'ון לה קארה, הרבה מושגים מהספר נשזרו בדמי ואיני מסוגל
כעת להסביר דברים מסוימים בלא להשתמש במושגים הללו)

1. ערווה.

ניכר היה על בעליו של חדר מרתף זה כי הוא מטפח את חיי הבדידות
שנחל. שכן חדר זה רוהט ואובזר בטוב טעם כדי לספק ליושב בו מספר
מקסימלי של שעות תענוג והנאה בעודו לבד.

לבד. מילה פראית ואצילית כל כך כאשר היא מזכירה לנו קאובוי
בודד, מהורהר, רוכב על סוס אחר עדרי צאנו ופרותיו בערבות העד
של מדבריות נוודה. לבד גם מילה מפחידה כל כך כשאנו נזכרים
בדודה הרווקה בת השישים שמעולם לא התחתנה, הדודה המופנמת
והכעורה שמעבירה את ימיה ולילותיה בודדת בביתה. אבל כשאנו
הופכים בדבר אנו מגלים בעצם שהכל יתכן, והלבד למשמעויותיו
שהורגלנו אליהם עד כה, הלבד החיצוני, שונה תכלית השינוי מין
הלבד שנמצא עמוק בלבנו פנימה. יתכן כי אותו קאובוי הוא העצוב
בתבל מקלל בלבו את הרגע בו בחר במקצוע המחורבן הזה. ואילו אותה
דודה מעבירה את ימיה ושנותיה בנחת בשליטה מלאה, כל רגע נתון
וכל פעולה נתונה על פי החלטתה שלה עצמה ללא שום גורם זר שיתערב
בחייה, יתכן והפחד מפני בדידות והמוסכמה השגורה בפי כל כי האדם
הנו יצור חברתי מעבירה אותנו על דעתנו, וגורמת לנו לרצות בחברה
בכל מאודנו, בכל חברה אף שאם בסכומו של דבר נבחן את תרומת
החברה שהדבקנו לעצמנו כמו חטוטרת נקבל תוצאות שליליות ביותר עם
זאת נמשיך בבריחה מתוך הפחד להיות לבד ובמרדף אחר המוסכמה
שנקראת חברה.

וכי מה היא חברה? אינטריגה, קומבינציה של אנשים ממעמד מסוים
מאוד שסוג דעותיהם מסוים מאוד, מין מקבלים ונותנים אתה נותן לי
חברה אז אני אף אתן לך בחזרה חברה, אני רוצה את חברתך רק אלי,
שאני אהיה מיוחד בקבלת חברה ממך מכל שאר האנשים, לי תיתן משקל
גדול יותר של חברה, כיצד אעשה זאת? אייחד אותך משאר האנשים,
אתן לך יותר חברה מעצמי ביחס לשאר האנשים, ואולי נשיג בסוף
זיון? וכך נוצרות להם התאהבויות חברויות וקליקות הכל
קומבינציות מורכבות של קח ותן. מי ידע את נפש האדם. גם דברים
אלו נכתבים בידי אדם שהוא לבד, ללא שהוא היה עכשיו משועמם
ועייף משועמם מבדידות ועייף מלרחם על עצמו עייף מהמחזוריות
הדפוקה של התהליך האנושי, יתכן והוא היה יושב כעת באיזו מסעדה
בחברת חברה שתציל אותו ממוזרויותיו מחשבותיו שאין להם סוף,
ושיגעונותיו. מי ידע את נפש האדם.

ואני שואלת את עצמי במבוכה. ערווה זה דבר פרטי או דבר יפה? מהי
ייחודה ומשמעותה של הערווה שכל כך מדוברת, כל כך מבוקשת
במחוזותינו. מהו הערך המוסף שלה על כל הנאה אחרת? האם עקב
יופייה או עקב הפרטיות שבה? האם האיש שמקבל ממני את ערוותי
לשימוש בעצם מקבל משהו יחיד במינו שאף אחד אחר מלבדו אינו מקבל
ממני. וזוהי כל הרגשה סביב המושג? או שזה דבר יפה גרידא. מין
סוג שעשוע שמושך את עיניו ושאר חושיו של האיש שמחפש את קרבתי
כדי לחפש בשלב כל שהוא את קרבת ערוותי. מהו סדר הדברים כאן?
יתכן שייחודיותה של הערווה שהפכה למוצר ראשון במעלה בכל הדורות
הן באנושות והן מחוצה לה, יתכן שייחודיותה נובעת משילובם
הקטלני שאין לעמוד בעדו של שני הגורמים הנ"ל, יופי ופרטיות, גם
זה יתכן.

אפשר לעיין בנושא, לדייק זאת המילה לרבע את הדברים שתצא לנו
כאן מילה מרובעת ומתומצתת ומאירה מכל צדדיה כמו שעמוס עוז נוהג
לעשות, הרי בפרשת המרגלים או לא זוכרת היכן בתנ"ך אבל זה נימוח
במוחי באיזו הארה חלושה מין גרסא דינקותא שכזו, מכל מקום מוזכר
העניין של "לתור את ערוות הארץ באתם" והפרשנות שזכורה לי על
ההקשר המוזר מעט לכאורה היא שכפי שהערווה היא החלק היפה שבגוף
כך ערוות הארץ פירושו באו לתור את החלקים היפים של הארץ, עם
זאת ייתכן כי ערוות הארץ משמעה בהקשר השני של ערווה, פרטיות,
את פרטיותה של הארץ באתם לתור, ויש לזה משקל במשמעות הדברים
שכן מרגלים באים לתור, לרגל את סודותיה, מסתריה, פרטיותה של
הארץ, אלו הדברים שאני חושבת כשאני מתעמקת במושג ערווה, לשם
העיון אני אף מורידה את המכנסיים והתחתונים כאן לבד בחדר מהר
לפני שדוד ירד מהכנת הקפה ונוגעת תוך כדי המחשבות, נוגעת
בערוותי ביתר תוקף וביתר עוז ועיזוז. אם אתם מבינים, ייתכן כי
תמצאו את הפרשנות המעניינת הזו על המרגלים והערווה באיזו נחמה
ליבוביץ על התורה, אז אל תתפלאו כי את הפרשנויות והעמקויות
הקטנות שמוצאים, החביבות האלה, כבר אמר מישהו מין הסתם, אחד
שנגזר עליו כל חייו לשבת מול התנ"ך, נגזר עליו גזר על עצמו לא
משנה, מכל מקום כדי שלא לשעמם את עצמו וכדי לתת מעט ערך מוסף
לדבר היחיד שעוסק בו כל חייו, הדבר שמגדיר אותו, הוא חשב על
המון פרשנויות קטנות וחביבות שמוכיחות באלף אלפי אותות ומופתים
שמשה אמת ותורתו אמת, והיו הרבה כאלו במשך הדורות, לכן התנ"ך
והתושבע"פ
מכוסים פרשנויות, מין חזית אחידה ומאיימת. ומייד אני חוזרת
לערווה.

מסקנות ישירות אין לי. אבל עם זאת כאשר אני נמצאת בחדרו של דוד
אני מרגישה בתוך ערווה. כן. זאת ההגדרה הכי ברורה. במין פרטיות
אכסטטית שכזו (לא יודעת מה זה אכסטטית אבל יש לי הרגשה שזאת
מילה מתאימה מבחינת הדיוק והעיצוב שבה) שקט. החדר אינו שייך אל
העולם שבחוץ. פרטיות. אינטימיות. אוירה של אינטימיות משרה עליך
החדר הזה, מכל הבחינות, החדר מוגן מפני הסערה שבחוץ, דוד
בבדידותו הצליח למגר כל מחשבות על החוץ ועל החיים שם שדופקים
כמו שעון, שעון חייו שלו לעתים ממהר מדי לעתים מפגר מדי, והוא
אינו ניזוק מזה אלא ממשיך וצועד עתים בתלם עתים מחוצה לו. זה
החידוש שבדבר. בחדר הוא בנה לעצמו חדר שאוטם את החוץ מלהיכנס
פנימה. הרמטיות. לא במובן השלילי של המילה. אלא להפך הרמטיות
שמלטפת אותך באגרוף חזק. ערווה. פרטיות ויופי ביישני. יופי
מעורר. יופי שאתה מעוניין לחפור בו. ערווה. בקיצור ערווה.

שעות שאני יכולה לשבת בחדרו. להאזין לנעימות ג'אז קלות, הוא
יוצא בריצה נבוכה מכין לנו קפה, אני ממהרת כפי שאמרתי נוגעת
בערוותי חופרת בולשת בה מהר עד שהוא חוזר, רולטה רוסית שכזו
יתפוס אותי בערום חפוז או לאו? אני מעשנת קלות הוא לעתים מתכבד
בסיגריה.

התנסיתי בשתי סוגים של מבטים עורגים, יש את המבט של הרבים מדי,
הג'רארד קרוסים, מבט תאב יופי וחושניות. ויש את מבטם של אלו
שכבר אין להם מה להפסיד, אלו שהתאכזבו מהיופי והחושניות או שלא
קיבלו אותם בידיעה שלא יקבלו אותם או שקיבלו אותם בכמויות
גדולות למדי עד לזרה, דוד הוא מהסוג השני, מביט בי ואני יודעת
שהוא רוצה את הפרטיות שבי, הפרטיות שאוחזת גופות לפופים שאינם
יכולים להינתק, שנינו אפופי הילה של פרטיות נדבקים האחד לשניה
(אפלטונית, אפלטונית...) ללא יכולת. וכך הפרטיות שאני מעניקה
משתלבת היטב בפרטיות החדר. אני באה בדרך כלל עם מכנסי הלבנות
המעט שקופות הצמודות יושבת מולו בישיבה מזרחית ומביטה בו בשקט.
גם הוא מביט בי במין שלמות, שלמות שמקורה בכניעה לאי השלמות
והקדחתנות התמידית שממלאה אותו. כאילו הוא מכריז לי בשקט, "
הנה הפינה שלי, הנה הפינה שלי ואת, הנה החדר בדירה השכורה
בדרום תל אביב, דירה שכורה עם זוג לסביות שלומדות אופנה בשנקר,
נשים מהזן שתמיד ראינו בטלוויזיה ותמיד שאפנו להיות בקרבתן,
לצחוק את צחוקן, לצון את ציניותן, להפנות את העיניים במבט כועס
כהפניית עיניהן בשעת כעסן, והנה. הנה הלימודים שנה שניה באוני.
הנה הרכב שלי שחונה למטה גולף תשעים ואחת מטופחת ואוורירית
כלשהו. והנה את חמודה מאוד ושנונה. והנה בקבוק יין מיוחד "מרלו
97' " של יקבי "בוסתן" שקניתי לכבודך וזה סימן שיש לי טעם דקיק
ממושקף (עם מסגרת "קלווין קליין") וצפוני. והנה עכשיו שנינו
הולכים לגמוע אותו בגמיעות זכות וצלולות, ורכות מעייפת תשתלט
עלינו לאחר מכן ואולי אולי תיפלי בזרועותיי, והנה לואי
ארמסטרונג שישיר לנו שירי אהבה בקולו הרטוב מליחה מתוך
הרמקולים הצלולים המדויקים והיקרים שקניתי, רמקולים מעץ בסגנון
עתיק, מתוך פטיפון מעודכן ישיר לנו לואי היקר. והנה דון קיחוטה
של פיקאסו שתלוי מאובק באצילות על הקיר שממולי, ועוד מעט אולי
אקרא לך שיר שכתבתי, ועוד פעם הנה את. את שבשבילך נאספו
באיטיות ובדייקנות של שנים כל הפריטים הקטנים הללו, כל ההשכלה,
כל העדכון, הפריטים שיצרו את האווירה שסביבך, שרוחי חופפת עליה
בעצם, מין אווריריות קוסמית שתמשוך אותנו זה אל זו בעדינות, רק
אני ואת מנותקים מהקצב הרגיל, מכל הג'רארד קרוסים. השאלה
הגדולה היא האם זה אני או לא אני? האם כל הרוח שסביבי נועדה
לחפות על משהו? מין מסיכה? ואם כן מסיכה להסתיר מה? את הכיעור
שבי? מין מסיכה של יופי שבאה לחפות על הכיעור? או מסיכה של
פרטיות הענקה אהבה ואינטימיות שבאה לחפות על חוסר הפרטיות,
חוסר הערווה, חוסר ההענקה, חוסר האהבה, וחוסר האינטימיות שבי?
"

זה מה שמנסה דוד לומר לי כשהוא יושב מולי שקט ועיניו העצובות
בוהות אל רגלי הישובות ישיבה מזרחית העטופות באריג לבן שקוף,
להעלות בפני את לבטיו האלו ולא להכריע, לא להכריע לעולם,
המסכות מטרידות אותו, הוא לא מצליח לגלות מיהו, מסתבך ומסתבך
בעוד מסיכה ועוד מסיכה, הוא האיש הטוב, הוא האיש הרע? הוא האיש
המושלם שנשים יאהבו? הוא האיש המושלם שנשים לא יאהבו? מה לעשות
שנשים יאהבו? אלו הם השאלות שמנווטות את מהלך חייו. וייתכן
שבמשך הזמן הוא הגיע למספר תשובות, אך התשובות הם ברמת
הפריטים. כן. הוא חי עם ניחוח, אבל ברמת השלם, ברמתו שלו עצמו,
ברמת הפנימיות שבו, התשובה חסרות מאוד. מאוד אפילו. אין לו
תשובה למרות שמין הסתם אמרו לו אותה וזהי תשובה פשוטה מאוד,
דוד אינו מיישם אותה כלל. בא לי לצעוק אליו את התשובה " דוד רד
מהעץ הגבוה של הקיצוניות " אתה לא האיש הטוב המוחלט אתה לא
האיש הרע המוחלט ואין אדם שכל הנשים כולן אוהבות או שונאות.

2. המספר גר (עתיד)

המספר גר בסיפורי ילדים, גר בתוכם מתחפר, הוא טוען שראוי
לסיפורי הילדים שיתבגרו, וזה מה שהוא מנסה לעשות לחנך את כל
סיפורי הילדים לעשות אותם מבוגרים יותר עצובים יותר כעוסים
יותר מרירים יותר. זה תקופה שהוא גר בספור הילדים האמריקאי

3. האבא שלי.

אבא שלי זה האבא שלי ללא שום ספק. זה האיש שהשפיע עלי יותר מכל
ברמה האבהית, לחיוב או לשלילה? ימים יגידו. זה האיש ששר בלילי
שבתות מול השולחן העמוס מאכלים שר את "אזמר בשבחין למיעל גו
פיתחין דבחקל תפוחין דאינון קדישין" בנעימה מונוטונית וזקנה עם
ריח של טבק מאחורי המילים נעימה שמקורה כנראה בהרי האטלס
המזיעים, בכפרים יהודיים קטנים על הפסגות, כפרים ללא שם וללא
מרחק. שר מול השולחן הערוך מכל טוב שאימא הכינה. חמימות שמונת
הנרות שהונחו על טס נחושת במרכז השולחן מלטפת בימות החורף,
מלטפת עם ריח החלות הטריות ודגי הטונה החריפים, ריח שנישא
מהמטבח תוך הבטחה נעימה ומציקה בימות הקיץ אז גם מבטו של אבא
היה עגום יותר ומתחים בלתי נראים הילכו אימים על השולחן הערוך
מכל טוב. לעתים הוא שר לאחר מכן את "בר יוחאי נמשחת אשריך שמן
ששון מחבריך" בנעימה תוניסאית של יהודים ג'רבאים תמימים עם זקן
ופאות שישבו כל היום על הים וסיפרו סיפורים על ארץ ישראל
שנמצאת בהישג ים, נעימה שלימד אותנו אביה של אמי מיכאל בר
חלפון חדד.

המילים המסתוריות האלה "בר יוחאי נמשחת אשריך " מזכירים לי ימי
ילדות עליזים על קברו של רבי שמעון בר יוחאי בכפר מירון שבגליל
העליון. אבא ועוד מספר חסידים של הרב אושר פרוינד היו נוסעים
כל שנה מיד בתום צום תשעה באב (חודש אוגוסט) לשבועיים שלושה
למירון כדי להתקין את צריפי העץ הענקיים שבמורד הכפר לתפילה
המונית של חסידי רבאושר בראש השנה. הנסיעה נפלה בדיוק על חופשת
הקיץ הקצרה שלי מהחיידר. וכך כשבגרתי דיי, בן 11 בערך, לקחני
אבי האוהב אתו לנסיעה המיוחדת הזאת למירון. נסענו במכונית
הדייהטסו הקטנה והישנה של אבי, אבי שפחד מנהיגה ארוכת טווח
מחוץ לעיר, הפקיד את ההגה בידיו של חברו הענק יוסל גולדברגר,
חסיד עטוף זקן ופאות עם גינונים של ערבי, מין גסות מאיימת
ומקסימה כאחד הייתה טבועה בו, טיפוס שנחת משבטי השודדים
הבדואים שבמדבריות מרכז סעודיה היישר אל תוך עולמו החסידי
המיוחד של רבאושר שהיה שונה מכל עולם חרדי אחר שהכרתם.

אני ישבתי מאחורה והאזנתי בלא מעט הנאה לוויכוח שנמשך בין אבי
ויוסל כמעט לאורך כל הדרך, יוסל נהג במהירות גבוהה ככל שיכל
הרכב להפיק וראשו מחוץ לחלון הפתוח, ואילו אבי הפחדן שישב לידו
פקד עליו כל העת להאט את מהירות הנסיעה (כל העת להאט את)
מהירות הנסיעה ולהחזיר את הראש המגודל, "להיות בן אדם!!!" וכך
לאורך כל הנסיעה. איך שאבי העייף תמיד נמנם שוב האיץ יוסל את
מהירות הנסיעה והוציא את ראשו מהחלון.

ואני מאחורה, מביט מוקסם על נופי השרון שחולפים ביעף. על
מקומות אחרים מלבד ירושלים הדחוסה המזיעה והתוססת שלנו, מקומות
בהם החיים מתנהלים ביתר איטיות.

הייתה גם תחנת הדלק הקבועה בואכה זיכרון יעקב, בה היינו עוצרים
לארוחת הבוקר, אבא היה מוציא מתוך שכבות של שקיות פיתות עם
חביתות או עם טונה שאימא הטובה הכינה השכם בבוקר לפני יציאתנו.
משקית אחרת הוא הוציא ירקות חיים. וכך סעדנו את ליבנו כשלפני
הכל נטלנו את ידינו מבקבוק מים שנועד במיוחד לכך. יוסל קנה
מהקיוסק הסמוך בקבוק קולה וקופסת סיגריות. שתיתי קולה ביום
חול!!!

וכך נושם את אוירה של זיכרון עם נגיעותיו האווריריות המסותרות
וריחו המלחלח של ים שמסתתר היכן שהוא, כאשר מסביב עצים חול
ציוץ ציפורים, ואבא שדוחק בי לקחת עוד פיתה עם החביתה הטעימה
מעשה ידיה של אימא האוהבת.

היה לי אז אבא אבא.

לבסוף, הוציא אבא תרמוס ומזג לנו מעט קפה שחור בכוסות, יוסל
התרווח מולי בספסל הצית סיגריה ולגם מהקפה לגימות קטנות
ומרעישות הבטתי בו בתמיהה דרך עיגולי העשן המושלמים שהפריח
לחלל בלי כוונה. וכך הכל היה עגול ומושלם בעיני, הנה אני לא
בעוד יום משעמם בחיידר עם שיעורי הגמרא המשעעעעעעעמממים
והחברים המציקים.

אני בכלל לא בירושלים, אני רחוק עם יוסל ואבא.

השהות במירון הייתה מעל ומעבר. קבר רבי שמעון בר יוחאי ריתק
אותי כל פעם מחדש כאילו חזרתי למקום שתמיד רציתי להגיע אליו.
הקבר בעל ריחות הזיעה, טחב המתפללים ספוגי הדמעות ועשן הנרות
שבערו לידו כל שעות היממה היה מין רחם אימהית מגוננת. אני
שהמיסטיקה החסידית ריתקה אותי באותם ימים, קראתי בשקיקה את
סיפורי הגמרא שלמדנו בחיידר באותו זמן סיפורים על תנאים קדושי
עליון שהילכו אז לפני אלפי שנים בין שבילי הגליל, הילכו בנחת
טליתות על כתפיהם וקוביות תפילין על ראשם וזרועם, הילכו ופניהם
מפיקים הוד אלוהי שלא מעלמא הדין, הילכו ונסים ונפלאות זורמים
כמים ממטותיהם העתיקים. בזמני הפנוי בבית במקום לשחק עם חברי
הייתי קורא מוקסם את סיפורי החסידים למין הבעל שם טוב הקדוש עד
האר"י זכותו תגן עלינו, סיפורים על הנפלאות שהתחוללו במקום
בתקופות עברו עת השולטן התורכי ירום הודו שלט באזור וכנופיות
שודדים מאיימות שרצו ביערות העד העבותים שכאן או בהרי הקרפטים
שברומניה (הכל התבלבל לי אז, כל הנסים של כל הצדיקים בכל
העולם) אורבות ליהודים קדושים שעלו ברגל את כל הרי הגליל כדי
לזכות להיות בקרבת רבי שמעון בר יוחאי או לבעל שם טוב הקדוש
שהתבודד אחוז שרעפים בהרי הקרפטים אי שם ברומניה.

לאחר אמירת מספר מזמורי תהילים על קברו של רבי שמעון יצאתי
למרפסת שעל הקבר מביט בעיניים נוצצות מאימה על יערות הענק
שלמטה שצמחו החל מקו מרגלות הקבר עד לאין סוף. היערות עם
השועלים התנים חזירי הבר ואנשי המסתורין שהתהלכו בהם, אבא היה
מספר לי שעות, ודוק של געגועים נסוך על עיניו, על החודשים
הרבים שעשה ביערות אלו בצעירותו כשמחצית היום מוקדשת לתפילה
ואמירת תהילים על קבר רבי שמעון ואילו חציו השני עד שעות הלילה
המאוחרות, שעות בהם כל דרי היער קמים ויוצאים לחפש את טרפם,
מוקדש להתבודדות בעובי היער כשהנפש עמוסת מחשבות והפה צועק
בקול ניחר לאלוהיו "טאטא, האב רחמונת" (מאידיש - אבא, תביא
רחמים) כך שעות את המשפט הזה בצעקות שהרעידו את כל שוכני היער
עד שהלב החצוי והמיוסר נגאל מעט.

אני מביט ודמעות געגוע בעיני ביערות שטומנים בחובם את קברותיהם
של שמאי הזקן ותלמידיו, הילל הזקן ותלמידיו, ורבי חנינא בן
דוסא על עץ הבקשות הקסום שליד קברו, את המקווה המבודד שמימיו
מפכים מתוך מעיין שנחבא בעובי הצמחייה, מקווה שאבא אהב לטבול
במימיו הקרים.

מביט ביערות ויודע שבשבת בעזרת השם אבא ייקח אותי לטיול בתוכם
וילמד אותי לצעוק את צעקות האדירים כמו שתמיד הבטיח.

לאחר התפילה, התמקמנו באכסניה שהייתה שייכת לרבאושר והתחלנו
בעבודה, הכשרת הצריפים הענקיים שהיו בנויים עץ ולבד לתפילה
ולמגורים למאות החסידים שיבואו למשך ימי ראש השנה. באופן
מסורתי שנה אחר שנה עזבו כל אנשי המקצוע מבין חסידיו של רבאושר
את אומנותם, ובאו לעסוק בעבודת הקודש של הכשרת הצריפים. אבא
היה אחראי על תחום הנגרות, יוסל גולדברגר היה מעין שוליה שלו,
אמנון כודר ואהרלה שניצר היו החשמלאים. בורך, מנחם מלר ויענקל
אקשטיין היו אחראים על המטבח הענק. שימן שניצר הביא את התופים
ומוישה קלירס את האורגן. ורחמים או יצחק טיקוצינסקי באו עם
הטנדר הישן. ובלילות בתום העבודה היינו מעמיסים את האורגן
התופים, גנרטור, שופרות ומעט משקה עם ביסקוויטים ויוצאים כולנו
עם הטנדר הישן והטוב אל אחד מקברי הצדיקים שבאזור, קוראים את
פרקי התהילים על פי הוראותיו של רבאושר שנשלחו היישר מירושלים,
בסיום הקריאה תקענו כולנו בשופרות תוך כדי תפילת "אדוני אדוני
אל רחום וחנון", ולאחר מכן שימן היה מרכיב את התופים ומוישה את
האורגן ומנגנים ניגונים חסידיים עתיקי יומין, כל השאר היינו
רוקדים, יודעים שהקדוש ברוך הוא בזה הרגע מכפר על כל עוונות
עמו בית ישראל. וברקע קברו של התנא המסוים מתעטף אט בצבעי בין
ערביים גליליים מלווים ברוח קלה וזכה.

היינו רוקדים עד כלות, כל החסידות המוזרה הזאת פרענקים כמו
רחמים ואבא ביחד עם חסידים מיוחסים כמו יצחק טיקוצינסקי.

זהו. היום אבא מבוגר וכבר לא נוסע לשם. וגם רבאושר כבר זקן
מאוד ואין מי שילהיב את החברה. ובכל זאת האהבה לקבר רבי שמעון
נשארה כשהייתה. וכשאבא שר לאיטו את "בר יוחאי נמשחת אשריך "
פניו עצובות ומלאות געגוע (הכל היה תלוי בגעגוע, היקום הוא
געגוע, כמו שכל דבר שמבוסס על זמן הוא געגוע, שהרי הזמן מטבעו
חולף ואינו חוזר עוד) למשהו טמיר ורוחני שהיה וכנראה לא יהיה.
גם אותי מציף הגעגוע אל האווירה הגלילית הפשוטה הזאת, אל המרחב
והמיסטיקה, אל הפראות של התופים של שימן בזמן שהוא ניגן פעם
אחר פעם בהתלהבות גוברת והולכת את "יבונה המקדוש עיר ציון
תמלא, עיר ציון תמלא. יחי אדוינינו מוירינו ורבינו צדיק
דוירינו " וכולנו שרים באכסטזה את המילים פעם אחר פעם כשכוונת
לבנו היא לרבאושר הזקן התשוש והאוהב שיושב בירושלים. ובקשה
אדירה בוקעת מפינו השר ועינינו העצומות, אנא אלוהים חדש ימינו
כקדם, ורבאושר יהיה בריא וירקוד אתנו כמו אז. (כן. גם אז כל
האכסטזה הייתה מבוססת על געגוע). אנא. וכל זאת דמויות ופאות
מרקדות נעות בצללים על רקע קברו של חבקוק הנביא, המרחבים
הפראיים שסביב לו ורעמם המרוחק של המכוניות המעטות שעברו בכביש
השומם.

הפעם האחרת שפגשתי בקברו של חבקוק הייתה כששירתי בגולני
והאוטובוס של יום ראשון המבאס עבר בדרכו לרמת הגולן בין מרחבי
הגליל. רטט של התרגשות דבק בי כל פעם מחדש למראה קבר חבקוק
הנביא ועץ הזית הבודד שעמד בסמוך לו. הקבר שנראה בעיני כל
החיילים שישבו סביבי רדומים, משועממים או מדברים בפלאפון כעוד
חירבה גלילית אופיינית, סימל בעיני את הפרדוקס של חיי.
ההתרגשות למראה הקבר והמרחבים הצחים שסביב לו לא הייתה טהורה
כמו בילדותי, היא הייתה מעורבת ברטט של בושה ואהבה למש"קית
הת"ש שישבה צמודה ירך אל ירך לידי.

4. המפקד שלי.

המפקד שלי זה יואב. סרוג כיפה, בן למשפחת מתנחלים כחולת
עיניים. יואב היה המפק"צ שלי בבה"ד אחד, זה שהיה אחראי על
הפיכתי לקצין, (טוב, לא הפיכתי ממש. לא הפכתי לכלום,  כי באמת
בסופו של דבר מגיעים לשם החברה הטובים. אלו שרוצים להיות
טובים. אך מה שקרה לצערי הוא שברגע שקיבלתי את סיכת המ"מ
הנכספת כבר התרגלתי אליה כאילו הייתה מונחת על צווארון חולצתי
מאז ימים ימימה, וכבר החלו במוחי ניצני החשיבה המתחמנת
שמאפיינת כל ישראלי בעל שררה, החשיבה המתחמנת הפכה אצלי ואצל
כל החברה הטובים שלידי לדרך חיים כבר באותו רגע, וכלה סדר
הערכים שהטיפו באוזני השכם והערב במשך חדשים שלמים של הקורס.)
ניתן להגדיר שהוא עורר בי ספקות. האיש המעורר ספקות זה היה
המפקד שלי. אם עד שהגעתי לבה"ד אחד חייתי בתחושה שאני חי בתוך
סיפור. גיבורה הראשי של דרמה אנושית שסופה חייב להסתיים בוהם
חיו באושר ועושר עד סוף ימיהם. המפקד שלי הוכיח לי באותות
ומופתים שהחיים, מה לעשות, הם לא סיפור. והגיבורים נושמים אויר
פסגות שכף רגלי לעולם לא תדרוך בהם. מפקד זו משימה לא פשוטה
ואילו אני מהאנשים שחייבים שיהיה להם הכל אפילו בגדים הגדולים
עליהם בכמה מידות.

5. חיים גר (עבר)

היום זה יום השנה של חיים. שנה למעברו בין חיי השעה אל חיי
הנצח (אם אחרי חיי השעה יש חיי נצח אז למה חיי השעה הם חיי
שעה?) יישאו דברים הרב הגאון המקובל האלוהי בקשי, והרב פה מפיק
מרגליות אברם. כיבוד קל למוזמנים, שעה ומיקום לאחר תפילת ערבית
בבית הכנסת הבוכרים. הרב הגאון המקובל האלוהי בקשי דיבר על
סגולותיו ותרומיותו של חיים. על כך שאלוהים לוקח לעצמו את
השושנות (כך אמר, שושנות) שבין החוחים, וכל הבלה בלה בלה של
אחרי מות קדושים אמור. האם בכתה כמו שצריך מעזרת הנשים המוסתרת
בפרוכת, אנו הגברים האזנו לבכיה תוך כובד ראש והשלמה מאולצת עם
ההפרעה הלא צפויה לדברי הרב פה מפיק מרגליות.

על השולחן הפינתי כבר נערכו הבוטנים התן לשתות טעם קולה
והבורקסים תפוחי אדמה ממאפיית "עבאדי" הסמוכה. בכלל, מי שמתפלל
ערבית בקביעות בבוכרים יזכה לאכול לפחות פעמיים בשבוע בורקסים
תפוחי אדמה של "עבאדי" זה כלל, כמו שבחתונות יש רבע עוף ושניצל
ככה באזכרות יש תן לשתות טעם קולה בוטנים ובורקסים תפוחי אדמה
(באזכרות ולא ביורצאייטים, כי ביורצאייטים יש "משקה" ו"לקח")
ויש המון מתפללים שחייהם נעים על המסלול הזה של בורקס תפוחי
אדמה, רבע עוף, בוטנים, שניצל.

אני דווקא כתבתי לו שיר מחאה בסגנון אנגלי, מארש שכזה, מהסוג
שבונו אוהב לשיר. כשבוע לאחר היורצאייט אף מצאתי את האומץ
לעלות אל קברו שבהר המנוחות, להוריד מהקבר את כל החצץ שהניחו
העולים על קברו במשך השנה שחלפה, ולשים במקום פרח. פרח בצבע
דם. הנחתי את הפרח בדיוק על המילה המפחידה תנצב"ה שבעיני סימלה
יותר מכל את מותו הסופי של חיים, את זה שהיום חיים זה כלום רק
מי אפסיים שזורמים אתם, ממשיכים במסיבות בזיונים בכיופים בהכל
רק לפעמים נעצרים ברתיעה לחלקיק זיכרון ממנו וממשיכים, כי
הזיכרון הוא לא חומר פיסי עם רצונות משלו שיכול לתת לך בום
בראש, הבומים של הזיכרון הם רק בכאילו ונרפים כאלו. תנצב"ה,
אנשי החברה קדישא. מצאו להם מילה מאיימת שכזו לכתוב על המצבות
השקטות. הדם שעל הפרח שלי והפרח שלי הסתירו את תנצב"ה הסתרה
כפולה, ואני הבטתי כה וכה לוודא שאין איש בסביבה, השתטחתי על
המצבה זרועותיי חובקות את צדדיה ראש למול ראש גוף למול גוף
ולאטתי לאוזניו, לעצמות המתפוררות שנשארו ליד אוזניו, את השיר.
ניסיתי להוזיל דמעות ולא הלך לי, למילים התחברה איך שהוא
מוזיקת ניצחונות ששמעתי בילדותי, שיר חסידי ששרים במוצאי יום
כיפור פוצחים בריקוד סוער תוך ידיעה ברורה שאלוהים מחל לנו על
כל עוונותינו השטן חצי גוסס והאישה מחכה בבית. ואכן בפעם השניה
השלישית הרביעית החמישית והשישית ששרתי חבוק לקברו באכסטזה
גוברת והולכת הרגשתי את הניצחון על המוות, הנה חיים שר יחד אתי
בקולו שנתבגר הרבה מאז שמעתיו לאחרונה, שר יחד אתי את מילות
החופש. מילים בהם אין מצבות מאבן, רק מרחבים בהם עוד לא
טיילנו, ופורדים סיירה קטנות שמלוות אותנו בכל אשר נלך, וחברות
סטודנטיות נרגשות שמחייכות ועושות אותנו למאושרים.

כשקמתי מעם חיים מצאתי את אמו שהביטה בי בעיניים מצועפות חמת
זעם כנראה בשל מעשה האהבה הזה שחילל בעיניה את כבודו של חיים.


הלכתי בבושת פנים אוסף את פרח הדמים שהתכווץ תחת משא גופי,
מצבתו של חיים הייתה מכוסה כעת באהבה מסוג אחר לגמרי.

6. סיפורו של הישראלי (הג'רארד קרוסי) הממוצע החוסך במים.

אני חוסך במים. ראיתי את הפרסומת על האוטובוסים שחייבים לחסוך
במים חייבים, ואת הקקטוסים או מה שזה לא יהיה היבשים, ראיתי
הכל דרך חלון השלוש שתיים שלוש שלי ונחרדתי, זה נגע ללבי
הפרסומת הזאת, ואני שתמיד מחפש לעשות דברים קטנים של ציונות
שלא מי יודע מה יפריעו לי החלטתי שזה יהיה הציונות שלי לקיץ
אלפיים, (זה, הצפירה ביום הזיכרון ויומיים מילואים בבאלי"ש)
החלטתי לחסוך במים, תמיד כשהייתי גומר לחרבן הייתי מוריד את
המים מנגב זורק את הנייר לאסלה ומוריד את המים שוב על הנייר.
והכל בלחצן הגדול. לעומת זאת היום אני מחרבן מנגב ואז מוריד את
המים פעם אחת בלחצן הקטן של חצי מיכל. אני יוצא מהשירותים באקט
של ניצחון, הנה עשיתי משהו חשוב היום, משהו למען המדינה.

אני גם חוסך בכסף, זאת אומרת יש לי שתי תוכניות חיסכון לשני
ילדי, אורן וליהי, כל חודש אני מפריש מהעשרת אלפים שאני מקבל
נטו לכל ילד אני שם ארבע מאות. גם אשתי מיטל שמה כל חודש מאה
לכל ילד מהששת אלפים נטו שהיא מקבלת. עוד שמונה אלף הולכים לנו
על דברים "יבשים" שזה כולל משכנתא הלוואות ארנונה חשמל מים
טלפון פלאפון ביה"ס חוגים וכל זה. בערך אלף אלף חמש מאות אני
שם בבנק. ועם כל השאר אנחנו חיים מתנות לחתונות ביגוד וכל
הדברים הלא צפויים האלה. הנה החודש קנינו מחשב לליהי, מחשב
שלישי בבית. אחד שלי נייד אחד שקנינו לאורן והנה עכשיו ליהי.
ההחלטה בנושא התקבלה בלבי כבר לפני שנה. עד אז מיטל אשתי נכנעה
לי רק בעניין אורן שסיכמנו שיהיה באמת איש הייטק והוא צריך
מחשב. אבל ליהי, ליהי זה סיפור אחר. מיטל לא הייתה מוכנה לשמוע
כלום או רופאה או אמנית, די עם ההייטק שמייטק נהיה חולים בסוף
אמרה לי בפנים חמורות. ואני הסתכלתי על הילדה בת השלוש וידעתי
שגם היא תגדל להיות אשת הייטק וככזאת עלינו לחנך אותה מעכשיו,
לשים בחדרה מחשב אישי. אבל אשתי התנגדה לעניין בנחרצות, הנשים
האלה. חייכתי חיוך קטן והמשכתי הלאה. עד כאמור אותו ערב לפני
שנה בערך מיטל ואני צפינו במבט, והידיעה השניה הייתה על מכירת
מיראביליס בחצי מיליארד דולר, מיטל הפנתה את ראשה אלי ואני
הפניתי את ראשי אל מיטל, וידענו שנינו, ידענו שגם ליהי תהיה
אשת הייטק.

אני עצמי מתכנת בכיר בחברת מחשבים (נטוורק קומפיוטסט
קומפיוטישון אדמיניסטרישון דיבידינישון בע"מ) שיושבת בהרצליה
בבניין מלא זכוכיות שחורות, כשנכנסנו אליו מיד בתום בנייתו
הייתה חנוכת הבית וטימותי האדריכל (כן, ההוא שנשוי לדוגמנית
מהפרסומת לקפה "אלאדין") קם לנאום, בנאומו הוא הסביר שהזכוכיות
השחורות מסמלות את חזונו של יקיר נשיא החברה (זה שאנו העובדים
מכנים אותו בשושו "יקיר הקיר" על שום אטימותו הנוראה) אני תמיד
שאני מחנה את השלוש שתיים שלוש בחזית הבניין אני מסתכל בעיון
על הזכוכיות השחורות ומנסה להבין דרכם את חזונו הנשגב של יקיר
הקיר, ולא הולך לי. אודה ולא אבוש, לא הולך. מה שאני רואה זה
בניין בצורה ארכיטקטונית מוזרה, שלידו עוד בניין בצורה
ארכיטקטונית מוזרה. בטח של מנהל אחר עם חזון אחר. ולידו עוד
בניין וכך שרשרת הבניינים הללו משקפים שרשרת של חזונות של
מנהלים שרוב הזמן נמצאים בחו"ל מנסים למכור את החזון שלהם לכל
המרבה במחיר, מלבד החזון יש להם בהרצליה בניין בצורה
ארכיטקטונית מוזרה ומאה ארבעים מוחות שעובדים יומם ולילה
להגשמת החזון. לא בגלל הגשמת החזון גרידא הם עובדים, אלא בגלל
הכסף הגדול שיקבלו בשל הגשמת החזון.

עד שהחזון יתגשם ויימכר, יש לי שלוש שתיים שלוש של החברה
אוטומטית דלק על החברה, בחניה של הבניין חונים עוד ארבעים שלוש
שתיים שלוש כאלה, לבכירים ביותר יש שש שתיים שש שש כאלו יש,
זאת אומרת שש בכירים יש, גם אני עם אני יכוון בכל מעשי לשם
יקיר הקיר ייתכן שאהיה יום אחד בכיר בדרג השש שתיים שש שזה
הדרג אליו אני שואף להגיע בחיים, זה השאיפה שלי ושל כל אחד
מארבעים השלוש שתיים שלוש שחונים אצלנו, אתם מבינים? אני היום
שלוש שתיים שלוש, זה אני. כשרואים אותי אומרים ישר זה שלוש
שתיים שלוש זה.

לרוב העובדים אצלנו גם יש אישה ושניים שלושה ילדים עוף ושתיים
שלוש תוספות עם בית צמוד קרקע באזור מודיעין, אשתי מיטל היא
פקידה בכירה בבנק, הכרנו בצבא כשאני הייתי קשר"ג שזה קצין קשר
גדודי והלכתי עם המקוצר כמו מינימום מג"ד, והיא הייתה רכ"אית
שזה רכזת כוח אדם בשלישות שהייתה אוהל ליד האוהל שלי, וכל פעם
שהשליש (שהיה המפקד שלה) היה צועק עליה, והוא היה צועק הרבה,
היא הייתה בורחת ובוכה בזרועותיי ואני הייתי זורק לה בדיחות על
חשבונו וככה הכרנו והתחלנו לצאת. ואחרי שהיא השתחררה היא חיכתה
לי שנה עד שאני יגמור את השנה קבע שלי ונסענו לארצות הברית
לארבעה חודשים וזה סיפק את תאוות התרמילאות של שני גיבורי גדוד
חמישים ואחד הגדולים, המאצ'ו ויפיפייתו. חזרנו, עשינו
פסיכומטרי היא הלכה ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית ואני מדעי
המחשב בבאר שבע, והיינו מבלים סופ"שים אצלה בקיבוץ או אצלי
בבאר שבע. בסוף שנה אלף קרה איזה תאקר ונפרדנו לחצי שנה ואני
ניצלתי את זה טוב והזדיינתי עם שלוש בנות מהפקולטה, אם היא
הזדיינה באותה תקופה אני לא יודע היא לא אמרה לי מילה על זה
כמו שאני לא סיפרתי לה כלום מהחגיגות שלי. אבל זהו חצי שנה
הספיקה לנו למצות את מסכת בגידותינו, ומאז שחזרנו בדמעות שליש
זה לזרועות זו אנו חיים באושר ועושר ביחד. מיד עם תום התואר
עברנו לגור ביחד, לאחר תקופה התחתנו בגן הורדים, הורי עזרו לנו
מעט בבניית בית צמוד קרקע במודיעין והתחלתי במרץ להגשים את
החזון.

אז זהו כמו שאמרתי אני עכשיו בשלב השלוש שתיים שלוש שלי.

7. סיפורו של הישראלי (הג'רארד קרוסי) הממוצע הלא חוסך במים.

זהו שלא תצפו



10. טעות?

ההבדל ביני לבין הבהמה הוא טעות. בהמה לא טועה, אף פעם לא
ראיתי בהמה שטעתה ולכן גם מעולם לא פיתחה לעצמה אפשרויות
נוספות. אני טעיתי. אני ואבא שלי ואבא של אבא שלי עד סוף כל
הדורות טעינו, תמיד טעינו ואז או שקרו לנו דברים נוראיים,
הטעות המיטה עלינו שואה. או שגילינו דברים אחרים שלא ידענו,
פיתחנו לעצמנו אפשרויות חדשות. אמנם, הרבה שואות המיטה עלינו
הטעות במשך הדורות אבל באותה מידה גם לימדה והעניקה לנו את
הכוח להתגבר עליהם, עובדה אני יושב פה היום מול קומפיוטר בעולם
שעד אתמול היה עשוי עצים ואבנים. לכן כיום אני זה אני, יצור
טועה. והבהמה זו הבהמה, יצור שאינו טועה לעולם, הולך בתלם. גם
להאמין בישות שמנחה אותך לכל אורך הדרך בשכבך ובקומך זה ללכת
בתלם, זה לא לטעות לעולם, ויותר גרוע מזה, זה לא לתת לעצמך את
האפשרות לטעות. זה להיות חרדי. אני לא כזה. אני אדם טועה, ילדי
יהיו אנשים טועים, יותר נכון, אני אעניק לילדי בשמחה את
האפשרות המדהימה הזו של לטעות.

אז מה הפואנטה של הפרק הזה? אתם ודאי שואלים. אם בפרק הראשון
היה דואט של חיים והמספר ובפרק השני דו קרב של קוסו אודי ודוד
עם עצמם ועם החיים, מה קורה בפרק הזה? מי נגד מי? קובץ של
מסרים ללא שמץ של קשר בין האחד לשני, אולי חיים נזכר כבדרך
אגב, וגם דוד שתוי, חיים מת? דוד שתוי? מה הזילות הזאת?

זהו שאין פואנטה, עשיתי בכם ניסוי בלספר סיפור בלי המעטפה, בלי
הסיפור, בלי שרשרת הדמויות שצריך להמציא, סתם יומן של מסרים,
יומן שטוח ודליל חצי אחוז שומן, מקומט בפנים עגול בחוץ, תמציאו
לעצמכם שרשרת דמויות אם תרצו. כללי השרשרת של הסיפור הקצר החדש
אומרים כך 1. שלושה גברים, 2. שתי בנות, 3. אחד חצוי, 4. אחת
תכף לאחר השירות הצבאי שלה, 5. לערבב הכל חזק חזק, 6. עד ששתי
שדיים רגשניות יגלשו קלות אל הבולבול של המבוגר, 7. אפשר גם,
לערבב את הבנות בנפרד זו בזו. להוסיף את אחד הגברים כצופה מן
הצד, 8. לערבב גברים לא רצוי, טעם חמצמץ של זיעה וזרע, 9. מוות
טראגי לאחד הגברים


סוף