הכל התחיל כשהלכנו לים ביום שבת אחד, בעלי, הבת הקטנה שלי, הבן
שלי ואני.
אני זוכרת שישבנו על החול כולנו ביחד, חפרנו בור באדמה וכיסינו
בו את הגוף של הבת שלי. היא נרדמה שם בפנים. בני ובעלי המשיכו
לכסות אותה ואני נשכבתי לאחור ועצמתי את העיניים.
היה הבזק של אור לבן, ופתאום מצאתי את עצמי בחדר בצבע כחול
מטאלי ואיתי סובבות עוד כ-8 נשים אחרות.
מולנו עמד מפקד צבאי. אני לא זוכרת את התפקיד או הדרגה שלו,
אבל הוא נראה כמו האנשים שאף אחד לא ראה אותם אף פעם בגלל
הסודיות של העבודה שלהם.
זה בדיוק מה שהוא היה.
הוא הושיב אותנו לשיחה, אני ושמונה הבנות האחרות שהיו איתי.
"ברוכות הבאות. רוני, מעין, נועה, מאיה, רותם, מור, גל, עומר
ודפנה.
אני המפקד שלכן לא רק במשימה הזאת, אלא בכל החיים שלכן. בהנחה
ויהיו לכן חיים אחרי זה.
חלקכן חדשות פה וחלקכן מהוותיקות ביותר במוסד."
אני יצאתי מנקודת הנחה שהוותיקות ביותר במוסד הן הראשונות
בסדרת השמות שהמפקד אמר בתחילת דבריו.
מה שאומר שאני מהמייסדות? מוזר, אני לא זוכרת את המקום הזה
בכלל. מצד שני, הייתה לי הרגשה מוזרה שהשם של אותו בן אדם
שדיברנו איתו הוא "המפקד".
"שמי הוא 'המפקד', אתן לא תיקראו לי בשם אחר מזה.
אנחנו הפלוגה הנבחרת של כוחות צה"ל.
אנחנו? אני? בזמן השירות שלי הייתי במודיעין! אני בפלוגה
נבחרת?
"הסברים הנוגעים להיותכן פה מאוד לא נחוצים כרגע בגלל שכולכן
העברתן בדיקות מקיפות רפואיות והשתלת דסקית שתמחק כל זיכרון
מהפעילות שלכן בפלוגה ברגע שיחזירו אתכן הביתה.
כרגע, הזמן מוקפא. אתן לא נמצאות במקום אחר, אתן בדיוק איפה
שאתן זוכרות שהייתן.
אתן תתחלקו עכשיו למפקדים אחרים, הם יעבירו אתכן אימונים
והכנות לפעולה."
נכנסו לחדר 7 מפקדים וכל אחד לקח מישהי לחדר אחר. אני נשארתי
לשבת בעוד שהמפקד מתקרב אלי.
"ברוכה השבה רוני. אני הולך להזריק לך נוזל שירענן את הזיכרון
שלך."