דלתות הלילה נפתחו לאיטן, צלילית של גוף די רזה הופיעה בפתח
הבית, צעדים חרשים נשמעו במסדרון. התעוררתי מרעש הניפוץ אך
להפתעתי לא היה אף אחד בדירה.

טעמה המוזר של גניבה, רציחה, ואי-חסד פיתה אותי להיכנס לעולם
שכולו יללות ודם.
בשנת 1995 ביצעתי את הרצח הראשון שלי: פחדים התעוררו בגופי,
עצמתי את עיניי כשיריתי ירייה קלושה לתוך הגוף החסון של הגבר
השזוף ההוא.
אבל מאותו יום הרג לא היה בשבילי לאסון אלא למסיבה.
עד היום הרגתי כבר כ-56 איש. כולם היו גברים חסונים שהסתבכו עם
העולם התחתון המוזנח.

נשמעו דפיקות בדלת, היה זה נער-השליח של הסוחר שלי. הוא הביא
לידי מעטפה של אנשים שצריך לטפל בהם. היו חמש שמות לטיפול
באופן מיידי ועוד 10 לא דחופים. בוריס התקשר לוודא שהמעטפה
הגיעה אלי.
התבוננתי בתמונות ברשימת הדחופים, הייתה שם אישה כנראה בגיל
ה-36 שראו רק את הצלקת על פניה. בוריס כמובן הקפיד לרשום את
הפרטים לגבי מקום הימצאם של הקורבנות.
לאחר שהתקלחתי והתארגנתי יצאתי לעבר הרחוב שבין ברודווי
לריוורסייד דרייב. כאשר הגעתי נשענתי על קיר, עמדתי בזרועות
שלובות, כתפיי הכבדות מאיימות לקרוע את תפרי מעיל העור שעלי.
היא הופיעה. לא ראיתי בברור את פניה, הן היו מוסתרות על ידי
שיער בלונדיני גולש, דומה במעט לשערה של אשתי המנוחה. ראיתי את
הצלקת הזאת, אותה אחת כמו שראיתי בתמונה. היא עלתה לביתה.
עליתי לגג של הבניין ממול. נשכבתי עליו עם משקפת שחורה והבטתי
אל חלונה. היא שתתה דרינק, לקחה משהו מהכספת וניגשה אל הדלת,
פתחה אותה ואת המפתחות לדלת הניחה בארון החשמל בסמוך לדירתה.
עקבתי אחריה עד לצאתה מהבניין הערפילי הזה.
כאשר נכנסתי לבניין שלה הבחנתי בזקנה היושבת בסמוך לדלת בפתח
הכניסה, היא הביטה בי ולא הוציאה מילה. כאשר פתחתי את הבית עלה
באפי ריח של טבק ווויסקי. זרקתי מבט חטוף בביתה ויצאתי.
ההליכה לשיכפול המפתחות הייתה מרתקת. פגשתי המון אנשים מוכרים
לי; רק לפני זמן מה, הרגתי את הבנים המהמרים שלהם. הם חייכו
אלי, ועכשיו גם הם לא מחייכים כבר.
שיכפלתי את המפתחות ועכשיו אני בחזרה אל ביתה של האישה הזאת.
על התמונה של האישה הזאת היה כתוב "פני צלקת". אני מכיר את
הכינוי הזה, היה זה כינוייה של אישתי כשהיינו עובדים בצוות אצל
בוריס. אבל למה דווקא "פני צלקת"? הרי אישתי כבר איננה בחיים.
רצחו אותה.
המפתחות כבר היו במקומם, השיכפול היה נמצא אצלי בכיס מעיל העור
השחור שלי. הגעתי לדירה. המסדרון שוב היה חשוך. הרגשתי בגוף
שמתקרב אליי. כבר הייתי בכוננות, אך היה זה רק חתול.
למחרת היה לי יום קשה מכדי לרדת לבר ולשתות וודקה קר כמו תמיד.
פשוט שתית את כוס השוקו שלי ושכבתי במיטה. עוד לא הספקתי
להירדם, צעדים חרשים נשמעו במסדרון. התעוררתי מרעש הניפוץ,
הכנסתי את ידי אל מתחת לכר והוצאתי את האקדח. הדמות השחורה
הזאת כבר הייתה מעליי. התנפלתי עליה, הצוואר העדין שלה היה בין
ידיי. הבנתי שזאת אישה. הסרתי בגסות את המסכה מהפנים, השיער
הבלונדיני גלש, העיניים הירוקות נפקחו לברק בחושך לא כול כך
קודר, הצלקת הזאת בלטה כול כך...
הלא זאת אישתי?!...