אז הנה מתחילה לה תקופת ההבנה.
לאט לאט מרגישים בחיסרון הנורא מכל, בשקט שיש מסביב.
הכל כל כך שקט ועצוב כשמישהו עוזב...
אז אני יושבת בשקט הנורא, מנסה להקשיב לדממה אולי היא תוכל
לספר לי מה באמת קרה.
מבינה, שאותך אני יותר לא אראה
שאת  המגע שלך אני יותר לא ארגיש
ואת הקול שלך אני כבר אשכח בעוד כמה חודשים...
אז כן, חלל עמוק והכאב יותר, ובדידות איומה שלא נגמרת
אז אני מתחילה להבין שאתה חסר,זה בא בחלקים... בצעדים קטנים
ואיטיים
אבל תראה, הנה זה בא לאכול אותי יותר חזק מבפנים.
אם זה לבקר את ההורים, לקחת מהארון שלך כמה בגדים ולחפש את
הריח שלך בכל מה
שמסתתר מסביב, לפנות למישהו אחר בשם שלך, לחלום, לדבר אל עצמי
בתקווה שתשמע,
להיחנק מבכי בכל שיחה קשה, להגיד הכל בלשון עבר... איך היית מה
עשית ואיזה חיוך היה לך.
כן... אז להבין אני הבנתי.
להתגעגע לא הפסקתי.
ולאהוב... אני לעולם לא אפסיק לאהוב.