השעה הייתה 1:03.
ישבתי מול המחשב ושוטטתי בין האתרים בחוסר עניין. לו רק יכולתי
לישון.
כבר שלושה ימים שלא עצמתי עין.
זה לא יכול להמשך ככה.... או שכן? האפשרות שאני ארדם נראית לי
קלושה יותר ויותר ככל שהזמן עובר. האם נידונתי לחיים חסרי
מנוחה? האם לנצח אשוטט בתהומות השעמום הנוראות כשאין לעולם לאן
לברוח?
כיביתי את המחשב. חייב להיות משהו שאפשר לעשות... חייבת להיות
דרך...
לישון.
נכנסתי לחדר האמבטיה. לא אהבתי את מי שניבטה אליי  במראה.
בחורה קטנה, רזה מדיי ,העיניים אדומות עד כאב. הפניתי את
מבטי.
שטפתי את הפנים במים קרים. חשבתי לרגע על מקלחת אבל ביטלתי את
המחשבה מיד. מי יכול להתפשט בקור הזה?
זחלתי למיטתי והתכסתי בפוך העצום שלי, שנדמה שהיה  הנחמה
היחידה שלי בימים אלה. נאנחתי.
1:08.
בהיתי באוויר. לו לפחות היה קורה כבר משהו. השעמום הזה אוכל
אותי מבפנים.
הרמתי מצד מיטתי את העיתון של היום (או שזה היה כבר אתמול?).
קראתי ברפרוף את הכותרות.
"ממשיכים החיפושים אחר האנס הסידרתי".
פתאום היה בי צורך עז לצאת החוצה. לא ידעתי לאן וגם ממש לא היה
לי אכפת. לא טרחתי להחליף בגדים אפילו. נעלתי את האדידס
הענתיקה שלי ולבשתי מעיל. בעודי יורדת במדרגות חלפה בי המחשבה
שאולי אתקל באנס. למרבה הפלא (לא שלי),מחשבה זו לא עוררה בי
פחד או רתיעה. הפחד מהשעמום ומהלבד הנצחי גבר על כל הגיון. את
היכולת להגיב לדברים בצורה הגיונית ושפויה איבדתי עם היכולת
לישון.
כשיצאתי אל הרחוב הכה בי הקור, אבל ככל שהמשכתי ללכת שמתי לב
אל הקור פחות ופחות. למעשה, ככל שהמשכתי ללכת, שמתי לב פחות
ופחות לעובדה שאני הולכת... או לאן אני הולכת.
כעבור כמה זמן שמתי לב שאני נמצאת כבר בסביבה לא מוכרת. אני לא
בטוחה שאם הייתי רוצה להסתובב ולחזור הייתי מצליחה לעשות זאת
בשלב זה. ההליכה ללא מטרה התחילה לעצבן אותי והתחיל לכאוב לי
הראש.
שיקרה כבר משהו!
נעמדתי במקום והסתכלתי בשעון. 3:49. הסתכלתי מסביבי. רחובות תל
אביב מעולם לא נראו לי שקטים יותר. רציתי לצעוק... רציתי
לצרוח... כל דבר שיפר את הדממה השטנית הזאת!
התיישבתי על המדרכה וכיסיתי את ראשי הכואב בידיים רועדות.
צעדים מתקרבים. בראשי, חצי פחדתי חצי פינטזתי שזה האנס
הסידרתי. אולי גם יהרוג אותי בסוף?
הרמתי את מבטי. את הרחוב חצה זוג צעיר שהביט בי במבט מלא
רחמים. או שזה היה פחד? הדמות שראיתי קודם לכן במראה הייתה
מאיימת מספיק...
קמתי שוב והמשכתי ללכת, עדיין בלי לדעת לאן. התחלתי להצטער
שיצאתי מהבית. בבית לפחות היה לי את הפוך שלי. כמה שהתגעגעתי
לפוך שלי באותו רגע...
5:02. עוד מעט יהיה אור. אנשים יתחילו להתרוצץ ברחובות בדרכם
לעבודה.
עבודה... כמה שרציתי מטרה. אולי אם הייתה לי עבודה , היה לי
טעם לחיות, היה לי למה לשאוף. עכשיו אין לי כלום. הדבר היחיד
שיש לי לשאוף אליו זה הפוך שלי.
לו רק יכולתי לישון.
המשכתי ללכת כמו סהרורית. אני חושבת שהבית שלי כבר די רחוק.
6:30.
למה כל האנשים האלה מסתכלים עליי ככה? שפשפתי שוב את עיניי ,
שאני בטוחה שצבעם האדמדם האדים במשך הלילה. הרמתי את ראשי מן
הכביש והנחתי אותו חזרה. היה לי נוח.
מסביבי עמדו כמה אנשים שהסתכלו עליי בצורה מאוד מוזרה. נזכרתי
שוב בבבואתי המבהילה וחייכתי.
"גברת את בסדר?" ," להזמין לך מונית?"," או אמבולנס?". האנשים
סביבי נראו מודאגים מאיזו שהיא סיבה שלא הייתה ברורה לי.
הם שאלו אותי למה אני שוכבת על הכביש ואם קרה משהו. הייתי עונה
להם, אבל ממש לא ידעתי.
ראשי שוב כאב, ופתאום הבחנתי ששערותיי רטובות ודביקות. נגעתי
בהן וידי הפכה אדומה מדם. התיישבתי והרגשתי כאילו פטיש של 2
טון הכה בראשי. אז גם ראיתי שמכנסיי הטריינינג שלי מופשלות
כמעט עד הברכיים.
היה לי  דם בין הרגליים.
רציתי להקיא.