ואז 25 ק"מ אחרי העיר היא מתחרטת "אולי נחזור? אני בטוחה
ששכחנו משהו" - אני רק מחייך וממשיך לנהוג.
משחק אותה קול הא? החיוך שלי נהפך לצחוק עצמי ולבסוף -
התכרכמות פנים של מורת רוח.
במוח אני מנסה לשחזר את ההכנות, מה לא לקחתי? לא, לא יכול
להיזכר בכלום, למה אני לא מצליח לחשוב בהגיון כשאני אתה? אהבה
זה לא דבר טוב? כנראה שאהבה זה כמו גראס, זה טוב, זה גורם לך
לחשוב לעומק שלא הכרת, אבל רק על נושא אחד כל פעם. בניגוד
לגראס, באהבה אין את הפריווילגיה הזו של לשנות נושא מדי פעם.
היא משנה תנוחה בכסא ומאפרת החוצה מהחלון. היא כל כך יפה - ככה
מכווצת בתוך הפיקה עם הראש מעט מוטה למעלה - כדי לא לשרוף את
השמיכה עם הסיגריה ביד.
אני מחליק פנימה קסטה של ג'ואן באז , ושומע את הקול הנאה,
הפשוט הצלול והמרתק שלה ממלא את חלל הרכב כמו העשן שהיא נושפת,
שואף בעדינות למעלה.
אני חוטף עוד הצצה על הפנים הנקיות שלה והלב מאט.
אני מרגיש את עצם הנהיגה הופכת לרקע לרגע הפשוט, והמחשבות
מתחילות להניע אותי, קדימה, למעלה. ואז, ברוב טיפשותי אני
מתחיל להרהר בעומק בנושא הזה ממש - ומאבד את הרגע - ההתאמצות
להתעלם ממלאכת הנהיגה הופכת את הנהיגה לרצון עיקרי, אם לא
למעמסה.
"אז מה אתה אומר? נסתובב אחורה?"
אני לא מאמין שהיא שוב חוזרת על השאלה בקשה הזו!
לא צריך כלום!
אני  מוכן למכור הכל, את הרכב שאנחנו נוסעים בו את השמחה שלי,
רק כדי שתחייך, אבל לחזור?
היא לא מבינה שאתה אני לא צריך? אני באמת אוותר על הכל! כמה
שזה טיפשי, אני מרגיש שיש נקודה שמשותפת לשנינו, לא שהיא
משלימה אותי או משהו מהחרא הזה, אלא כמו מעגלים חופפים, יש
נקודה ששנינו יוצאים ממנה, שהכל צומח ממנה, מעולם לא הרגשתי
שאין לי כוח או רצון אליה, היא בפירוש הדבר הכי טוב שיש לי,
המנוחה שלי, אני כל כך, אבל כל כך רוצה שגם היא תרגיש ככה.
"לא כדאי חמודה"
זהו? זה כל מה שהצלחת לבטא? עלוב!
לא פלא שהקשר הזה גוסס למרות שאתה כל כך אוהב אותה. אתה צריך
להתבייש! (אני מציץ בה והיא מחייכת אל פני) לא מצליח לבטא את
עצמך בנושא שולי - איך תביע אהבה? עלוב!
"אני רוצה שפעם נקפוץ ביחד כל כך גבוה שהכוכבים ישרפו לך את
הכרבולת הזאת"
אני מחייך ומלטף את ציצית השיער המקלישה שלי.
"גם אני חמודה, לקפוץ אתך גבוה".
אני מדהים את עצמי כל פעם מחדש, חוסר יכולת מפתיע, כשרון שיחה
של ספל, כל הכבוד חמוד, אני מזיז מכשול אחרי מכשול בדרך העולה
אל האבדון, שלפעמים נראה ממש מחבק ומחמם מאשר להיות עם עצמי
והטיפשות המופלאה שלי
היא שוב מחייכת את החיוך המלא שלה ואני נמס.
אני מרגיש את היד שלי מתרככת, העצמות כל כך גמישות.
רק שהורידים לא יקרעו, דימום פנימי, רק זה חסר לי עכשיו.
אני מחזק את האחיזה שלי בהגה.
אסור לה לשים לב, אני אמור להיות הגבר, נוקשה, חזק. היא שוב
מחייכת - היא שמה לב?
החיוך הזה גורם לברכיים שלי לשקוע בעדינות פנימה ולנעל ללחוץ -
כנראה שהשוק התחילה לנזול אל תוך הנעל.
לא! השיר נגמר, וכן הקסטה - הטייפ הופך את צד הקסטה אבל הצד
השני ריק!
הרחש הסטטי מקיף אותנו - רק שהיא לא תתחיל לשיר.
אבוד, היא מתחילה לשיר לעצמה את The Lilly of the west ואני
יודע שזה הסוף, הבטן שלי מתחילה לנוע אל המושב, המרפקים כבר לא
מתפקדים וטיפות ראשונות של אני נופלות על מרבד הגומי ברכב.
הקול הפעמוני שלה משתלב עם הרחש של הצד הריק בקסטה ונשמע ממש
כמו הקלטה עלומה, כאילו השיר נכתב רק בשביל הרגע הזה.
אני מאבד תחושה באוזניים שנטפו על הכתף שלי והיא מפסיקה לשיר
סוף סוף, אולי המצב ישתפר, היא זזה כמו עובר ועוצמת את עיניה,
נרדמת.
אני נזכר בצבא, קצת מוזר שכל הזכרונות שלי משם כאילו שמונה
עשרה שנה לפני ו-4 אחרי לא תרמו לי כלום. אני נזכר איך תמיד
בנגמ"ש הייתי מצטנף ממש ממש קרוב למנוע ונרדם. אפילו חשבתי
להקליט את הרעש, ללילות של התהפכות עצבנית במיטה, כי גם רעש
עצום, וזה רעש עצום, אם הוא אחיד, הוא השקט הכי מתוק. למעשה כל
דבר אחיד מתקבל בברכה. אני עוצר את עצמי שלא להסתכל וחושב על
דברים אחרים - למה עכשיו אני כן מצליח להפוך את הנהיגה לרקע?
בואו נראה... שחר, שחר בן חיים מהגדוד.
איזה בחור חמד, שנתיים היה הקשר שלי, רץ כמו שד. צחקו עליו
שהיה מגיע לפני ומנחש את הפקודות.
בחור כזה, מלא בחן, גם חברה שלו היתה מקסימה, פשוט זוג מתוק כל
כך. ושפירא, איזה טיפוס, מאלה שתמיד היה להם איזה חטיף באפוד,
לרוב חלבה - חלבה צבאית. היה לוקח הביתה שימורים. היה לו חיוך
חלקלק מזוהם כזה עם שן שחורה, כזה שהיית בטוח שאם היה פסנתרן
אז היה פסנתרן בבית זונות.
אחד שלא משנה מה יגיד, גם ה'מה נשמע' שלו היה נשמע מטונף
ונצלני, פצמ"ר אחד ושניהם שוכבים על הבטן, הפנים הנעימות של
שחר מתכסות בבוץ שנשטף בו זמנית מהגשם כאילו הגשם שיורד הוא
כבר בוץ. והחיוך של שפירא נמחק, הפנים שלו כבר לא הציקו
והרגשתי, בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו - נוח לידו, ביום שהוא
מת.
הגב של שחר למרות הגשם מעלה עשן, דקיק, כחלחל.
אני זוכר שבאתי אל ההורים שלו, אבא שלו ישב על הספה, כמו נר
כבוי, הרגליים שלו, שנראו קטנות כל כך התנועעו בעצבנות
והעיניים שלו כהות יותר (למרות שמעולם לא נפגשנו) את האמא לא
ראיתי, אולי בכלל לא היתה שם. ירד גשם גם אז, גשם מציק שהטיפות
שלו חמות כאלה וכבדות, החלון כולו רעד מהן, איים להכנס פנימה
להעכיר את האוירה העכורה גם ככה קצת יותר - אני שומע נהמת עונג
של כירבול מהמושב לידי ותוך כדי שהזרת שלי נמרחת על ההגה, אני
מפנה מבט - אינסטינקט! לא בכוונה - הפנים הרוגעות שלה והאף
הרוטט ומעל לכל, הנשימות האיטיות האלה שלה, אני שוקע אל הכיסא,
רק שהיא לא תשים לב, אני כבר לא רואה את הכביש, רק חוטים מתחת
להגה, אני נמס ממנה, רק שלא תתעורר.