היתה זאת נערה מקסימה, לא מיוחדת כ"כ, לא שונה כ"כ, לא
נערה...
היתה זאת ילדה, ילדה קטנטנה אשר כן מיוחדת! וכן שונה! היתה זאת
ילדה מיוחדת במינה!
איש לא ידע על קיומה, איש לא שמע, לאיש לא היה אכפת הרי ככה
אנו בני האדם... איש לא מתעניין, לאיש לא אכפת! לא אכפת!!!
כולנו שונאים ולא מבינים, יש השונאים את עצמם, יש השונאים
אחרים, כולם שונאים! תמיד שונאים.
אך מהי בעצם שנאה? האם היא באמת קיימת?
התשובה היא פשוטה... לא, אין כזה דבר שנאה! זוהי רק אשליה!
אשליה טיפשית! אשליה מגעילה! האשליה הזאת פוגעת! לאשליה הזאת
אין רגשות, היא רק פוגעת ושוברת לבבות.
אך אינני יכולה סתם כך לומר שהשנאה לא קיימת מפני שאם היא לא
קיימת אז מהו רגש זה? מהו רגש ה"שנאה"?!
השנאה נוצרת מבעיה בתקשורת, הדבר היחיד שקיים הרגש היחיד הוא
אהבה.
כשיש בעיות בתקשורת: בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אנשים
אחרים, אנו מדחיקים את האהבה וקוראים לזה "שנאה".
אך אולי כדאי לנו לנסות ולבדוק מה יהיה אם נפתור את בעיות
התקשורת?
אולי התאוריה הזאת נכונה וכל העולם יוצף באהבה?
לדעתי זה כדאי ואף חשוב, אפילו רק לבדוק.
מפני שבכל פעם שמשתמשים במושג שנאה, אדם נפגע, אדם בוכה, אדם
הוא כבר אינו אדם... האדם הוא רוח...
רגשות האדם הם חלשים ופגיעים כל דבר קטן עלול לשבור את מעטפת
הרגשות שסביבו ולגרום להרס עצמי, לפחד, חרדה, כאב... למוות,
להתאבדות, להיעלמות, לחיפוש אחר החופש, לחיפוש הנשמה אשר
אבודה... אשר נעלמה... אשר נמצאת אי שם בשמיים ובוכה.
הילדה הקטנה היתה בודדה, לא נאהבת, לא חשובה, האם קיימת היתה?
האם היתה חיה כאשר היתה עוד על הקרקע?
כן! הילדה חיה חיי אושר ושמחה בכל פניה, בכל מילה, בכל שיחה
שניהלה עם אדם שלא היה היא עצמה... הילדה היתה אדם מדהים, עם
שמחת חיים מוחבאת עמוק בפנים שמחכה להתפרץ! מחכה לצאת! אך איש
לא ניגש... איש לא ניסה לפתוח את הדלת לשמחה ולתת לה לפרוץ
החוצה.
הילדה היתה בודדה, לבדה, ללא איש, ללא אדם, ללא משפחה...
איש לא שם לב לקיומה... לנה היה הוא שמה אך איש לא ידע זאת,
איש לא התעניין... עד לאותו הרגע.. רגע הלוויה, אלפי בני נוער
מילאו את בית הקברות באותו היום, הנערים הרגישו מעורבים,
הרגישו מזדהים, הרגישו שהם זקוקים, הם זקוקים לנתינת הכבוד
להיות נוכחים בהלוויה עקב שמיעת סיפורה של הילדה הקטנה אשר
התאבדה ביום הולדתה, יום הולדתה ה18 הילדה אומנם לא נחשבת
ילדה, אך הרגישה כילדה מפני שלא גדלה לא זכתה לחיים, לא זכתה
לאהבה, כך שהיא נשארה ילדה עד שתזכה לאהבה... אך היא גם נפטרה
כילדה, הילדה תלתה את עצמה ביום הולדתה, זאת לא היא שרצחה את
עצמה זאת הבדידות שפגעה, הבדידות שרצחה. זאת הבדידות! זאת לא
הילדה, צרחה הנשמה... צרחה וצרחה ואיש לא שמע... עד ליום
ההלוויה בו הילדה לא וויתרה, לא שתקה! 18 שנים של שתיקה הספיקו
לה! ירדה הילדה מן השמיים ושאלה בעיניים מלאות דמעות למה?!
למה?!
האנשים לא הבינו... האנשים עמדו מופתעים ולא הבינו דבר משקרה
הילדה בכתה! הילדה צעקה! הילדה שאלה... למה נזכרו בה רק לאחר
מותה? האנשים עמדו, שתקו, ולא ידעו את התשובה איש לא ענה...
איש לא ידע מה לענות לה.
הילדה בכתה ובכתה ושוב אמרה: כל חיי התחננתי לאהבה אך כל
שקיבלתי היה שנאה! שנאה!!!
הבדידות היא שרצחה! הבדידות היא חברתו של השנאה, היא תמיד באה
איתה ואיתם מגיע המוות.
נער קם וענה לא ידעתי, לא הבנתי, לא חשבתי ש... ש... כל זה
קורה ממילה אחת קטנה.
הילדה פרצה בבכי תמרורים וצרחה נכון! לא היה לך אכפת! לאף אחד
לא היה אכפת! איש לא התעניין, איש לא ראה ובגלל זה כעת אני כבר
לא כאן! הנני מתה! וכעת הינכם מגיעים ליום ההלוויה שלי כשכבר
הכל מאוחר?! איפה הייתם משפחתי כשפניתי אליכם ליחס וטיפת אהבה?
איפה הייתם חברי כשחיפשתי וחיפשתי אדם לשיחה אדם שיבחין בקיומי
רק לשניה! היכן הייתם עד היום?! במשך 18 שנה?
הילדה עלתה לשמיים וקולות הבכי הדהדו והדהדהו באוזני הנוכחים
בהלוויה, איש לא זז ממקומו.
האנשים האלו למדו מהחוויה המרעישה אך זה קרה על חשבון נשמה,
נשמה תמימה.
אז מה איתך? פעם הבאה שתשתמש במילה "שנאה", זכור! רוצח נהיית
באותה שניה!
רוצח של נשמה טהורה ותמימה.